תסמונת פיטר פן redeirect 301

מה נסגר עם פיטר פן?

הילד מסתובב ברחובות באמצע הלילה-"מרחף באוויר", מוזנח, לא מחליף בגדים, מחפש את הצל של עצמו, תגיד לי ילד אתה בסדר?

מה אתך ילד? 

האף כפתור שלו מנוזל כל השנה- זה אלרגיה? הוא מתלבש כמו שצריך? בן כמה הוא בכלל, הוא קטין, יש עניין לערב רווחה? מישהו דואג לו, מה אכלת היום? איפה אבא שלו, ואיפה אמא שלו, ואיפה הוא לומד? הוא לומד בכלל בבית ספר? ומה הקטע עם הנוצה בכובע, מה הוא היפי?

ומי זו הטינקרבל הזו שהוא מסתובב איתה, היא נראית כמו שק של צרות! גם היא, בוא נגיד, נראית כמו נערת כיכר, היא לבושה איך לומר, די חושפני, מפלרטטת עם כולם, נשים, גברים לא משנה מי. רזה בצורה מחשידה הנערה הזו, היא מזריקה? והקטע עם הכנפיים, תתבגרי כפרה- את לא פיה ולא מלאכית, בחיים האלה עובדים קשה בשביל קצת לחם, ואבקת קסמים זה של האגדות.

והעניין עם וונדי, דחילק ילד, נערה טובה, מבית טוב- אחות בכורה. אבא שלה נפטר, אמא שלה חד הורית בקשיים כלכליים, נושכים שיניים בשביל כל פני. ואתה בהוד הדרך נכנס אליהם הביתה בלי הזמנה, דרך החלון, ומתחיל לבלגן שם את כל המשפחה- האחים הקטנים רואים בך מודל לחיקוי, וונדי שמחפשת דמות אב מתחילה להסתחרר- בינתיים עולה בלי סוף קנאה בינה ובין טינקרבל. על הדרך אתה מתחיל גם עם האמא. אתה שם לב מה אתה מייצר סביבך בעולם? בן כמה אתה בכלל? תגדל, חביבי, תגדל. לא תאכל לא תגדל אף פעם, ילד טוב, צלחת ריקה.

אהה, כן, ומה הקטע עם "ארץ לעולם לא". זה דמיון? זה הלוצינציה? זה משהו על גבול הפסיכוטי? זה מה שויניקוט קרא לו "פינטוז", "חלומות בהקיץ"- דמיון שלא מוביל לחיבור לעולם הזה אלא בריחה לעולם אלטרנטיבי? יעני, עבריינות כסימן לתקווה? אתה שותה ילד? עושה סמים? אתה מעורב בפעילות עבריינית? עברת טראומה? אתה צריך עזרה?

והוק, קפטן הוק בשבילך. אתה לא נורמלי להסתבך עם דמויות עברייניות כאלה? קלטת שהוא חבר בארגון פשע, כן? האיש איבד יד במלחמת כנופיות בדרום, ככה קרוב עם דומראני,  מתפרנס מפרוטקשן ומתלבש כמו אחרון המוזרים. במסלול כזה עוד כמה שנים אתה בול כמוהו, בול באותו מקום, גם הוא התחיל כילד אבוד בעיירת פיתוח.

דחף פנימי מהבטן ליצור משהו בעולם

מה אתך ילד?

אתה מחפש דמות אב למרוד בה, לא השלמת את פתרון התסביך האדיפלי?

יעני, וונדי דמות אמא, הוק דמות אבא- ואתה משייט לך בדוחק דרך גיל ההתבגרות לית דין ולית דיין? אתה מפספס את השנים הכי יפות שלך ילד, במקום כל המאבקים האלה, במקום לנסות לרצוח את אבא, במקום החיים "בכאילו" בארץ לעולם לא, תבחר מקצוע, תשלים בגרויות, יש היום אחלה מכונים אקסטרניים, בטח אפילו יקבלו אותך כמו שאתה, עם הנוצה בכובע והכל. תחליף בגדים, תכבס, תנקה, צחצח שיניים (היה נראה לי שהן במצב לא משהו במבט מקרוב)- תתאפס על עצמך ילד, בעולם אין מקום לסתם חולמים, תתעורר למענך, למעני.

אני מבין את הפחד שלך להפוך יום אחד לקפטן הוק מזדקן, או לאיזה Nine to Five Dad, להיתקע באיזו עבודה משרדית שלא מאתגרת אותך, לא עושה אותך מאושר, וחוץ ממשכורת יפה וחופשה שנתית בחו"ל, אפשר לתלות את החליפה כבר בגיל 50, כי לחיות כאילו אמורים רק בפנסיה. אולי גם, זה מפחיד נורא לוותר על האפשרות הזו להיות "ילד נצחי", כי החלב והחיק החם של אמא על השפתיים, אין כמו התחושה הזו, אולי אפילו כולנו מבקשים בכל דרך אפשרית רק לחזור לשם, ועדיין פיטר (אבא?), מה התכנית ארוכת הטווח שלך?  תקח את וונדי ל"ארץ לעולם לא" כל שנה, ועדיין תמשיך להתגעגע לאמא שלך, וונדי תחזור ותתחתן ותלד ילד, תמשיך הלאה בחיים- ואיפה אתה, רק תגיד שאתה לא מקנא לה-

מי זה בעלה?

מה הם עושים שם ביחד?

הרגשת פעם מה זה להחזיק תינוק בן יומו על הידיים, החום, הרטט, החיים החדשים האלה. יש מצב טוב גם שמהעמדה הזו אף פעם לא תצליח להגשים את עצמך,

מה זה אומר?

שאלה טובה, קשורה אולי לאיזה דחף פנימי מהבטן ליצור משהו בעולם, להיות משהו בעולם, להגשים איזה חלום או מאוויים- אתה חי חלום, נכון, אבל לא בעולם הזה, ואולי כן? אתה טוען שכן, שאתה אוהב את החיים שלך ככה, שאתה מרגיש הגשמה וסיפוק ומלאות עצמית. אולי. אבל מה יקרה לחברה אם כולם יהיו 'פיטר פנים' כמוך? יהיו מאושרים כולם אתה אומר, יהיו הרבה יותר מחוברים ל"ילד הפנימי", יש מצב. אבל נראה לי שמשהו שם גם יישאר בעמדה יותר "אינפנטילית", יעני, שקשה להתמודד ככה עם הכאבים של החיים- עם מוות, עם חוסר הצלחה, עם תסכול, עם כאב.

זה מסובך להיות גבר בעולם הזה, ברור, המודל העיקרי שקיים שם בחוץ זה הקפטן הוקים האלה- מאצ'ואים, תוקפניים, שחושבים שהכל מגיע להם, שפותרים בעיות באלימות, שהנפש העדינה שלך לא מתאימה למודל שהם מציעים לך. אולי אפילו שחנכו אותך בדרך הזאת, והשאירו לך פצע מדמם כזה לכל החיים, שהחלטת שאתה לא רוצה לגדול, לא רוצה להיות גבר בעולם כזה של גברים. מבין, כואב, מזדהה.

ועדיין, אולי בכל זאת יש מודל אחר מה"גבר הרגעי" הזה שקפטן הוק מייצג בעולם שלך. הוא רגעי הוק, כן, רגעי- אין לו באמת תחושה פנימית של משהו "נצחי" טרנסצנדנטי, שמעבר לעולם הזה. כל הפוזה שלו היא בדיוק בגלל התחושה הפנימית שלו שהוא אבוד. הוא חי במלחמת קיום, יומיומית- יוצא להביא את הלחם לאישה, סוג של "בזיעת אפיך" מודרני.

הוא לא באמת חי, הוא לא באמת מחובר, מפחד הכי הרבה מפיטר פנים כמוך- ששמים לו מראה מול הפנים שהוא מנותק מעצמו, מהילד שהוא היה פעם, שהוא כבר מתחיל להזדקן והחרבות והתותחים מתחילים להיראות פתטיים, שהוא לא מחובר לא לאישה שלו, לא לחברים וגם לא לילדים, שהוא נהנה בעיקר מספורט 5, בעיקר כי זו אחלה דרך להתנתק, וכולם יודעים שאסור להפריע כשיש דרבי.

ברור שירדו עליך כשתבחר קריירה שמחוברת לנפש שלך, או לאיזו תחושה של גילוי, או "תיקון עולם"- להציל "ילדים אבודים" אחרים נגיד, שגם הם חיים ב"ארץ לעולם לא". יגידו שאתה מבזבז את הפוטנציאל שלך, שאין מי שבאמת יכול לעזור להם, אותם דברים שאמרו עליך, לא יאמינו בך שאתה באמת יכול לעזור להם. תבוא לדבר בכנס, יקשיבו לדברים שלך, וגברים אחרים שמרגישים מתים בחייהם, יעשו לך חקירה צולבת שתי וערב כדי להוכיח לך שאתה לא יודע כלום, שהדרך שלך לא מדעית, שאי אפשר למדוד מה שאתה עושה, וזה עבודה של איש אחד שאיאפשר להחיל אותה על ציבור שלם, ואפילו לא ללמד אנשי מקצוע את ההתערבויות הקליניות שאתה מציע. אהה, בטח גם אין תקציבים מספיק, כי אתה מציע שצריך להשקיע אין סוף שעות עם הילדים אבודים האלה. וכן, זה מפחיד, בקטע הנרקסיסיטי, יקבלו אותי? יאמינו בי? באמת יש לי מה למכור בעולם הזה? אני באמת שווה משהו?

לא קל פיטר פן, המסע הזה מה"ילד הנצחי" ל"גבר הרגעי", אבל אולי אפשר לעשות ביניהם קצת שולם, קצת החלפת תפקידים?
שהגבר הרגעי הזה יתחבר קצת לילד הנצחי שבו, שהילד יוכל קצת לשרוד את התחושה של הרגעי, לא להתפרק ממנה, להכיל, למצוא שם כוחות אגו, בלי לאבד תחושות איד.
וגם שהגבר יוכל קצת לשחק, בארץ לעולם לא, בנדמה לי, להרגיש נצחיות של חלב אם, בלי לפחד להיבלע, לצנוח ברגרסיה בלתי נשלטת, לאבד שליטה. מה אגיד, מתחיל להבין אותך פיטר, אבא,  או פאן, האל פאן- מוזיקה ושעשועים.

מסע, בלי ספק מסע, מסע הגיבור אפילו. מסע לארץ לעולם לא, וחזרה.

קרחת, חרדות ודימוי גוף גברי

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו לא מדברים על קרחת?

אני רוצה לדבר על קרחת. אני לא יודע מה אני רוצה להגיד על זה. אבל אני רוצה לדבר על קרחת.

למה יש לנו קרחת? לי דווקא אין קרחת, אבל יש לי שיער לבן מגיל צעיר.

אבל קרחת.

למה לא מדברים על קרחת?

50% אחוז מהגברים מתקרחים, וזה אחד הסודות החברתיים הכי שמורים שלנו. ועוד כזה שנמצא על הראש ובקושי אפשר להסתיר, דיברת על זה פעם עם חבר שמתחיל להקריח? למה לא?

להתראות אומניפוטנציה... 

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על קרחת?

אנחנו לא. כי אנחנו לא מדברים על קרחת, או על דימוי גוף גברי בכלל.

זו תופעה כ"כ נפוצה, ואין עליה כמעט התייחסות בספרות- השפעת ההתקרחות על הדימוי העצמי של גבר, מנגנוני פיצוי של גבריות אל מול התקרחות,  עניינים שבינו לבינה סביב התקרחות של גברים. מן הסתם זה קשור לחשש מאיבוד האון גברי.

רמי קליינשטיין מקריח בגאווה - על מי הוא עובד?

בוא נדבר רגע על רמי קליינשטיין. יש אופנה חדשה כזו (10 שנים) שבה רמי קליינשטיין מגלח את הראש ואז כבר אין לו קרחת. אבל דחילק, על מי הוא עובד, הוא לא באמת נראה כמו חייל מארינס (שגם לו יש קרחת, אבל בגלל שהוא קשוח וגברי, ולא צריך שיער בשביל להיות חזק- הוא שם את שמשון הגיבור בכיס הקטן). הוא נראה כמו מישהו שעובד על עצמו שאין לו קרחת. ומה? כשהוא חוזר הביתה מהופעה בערב, אז הוא לא מתגעגע למחלפות ראשו? בטח שמתגעגע וכשהוא חופף את הראש, הוא לא עצוב שאין שם מה לחפוף. וכשזה מתחיל לגדול מהצדדים והוא שוב צריך עם סכין להוריד הכל- הוא לא מרגיש מזויף שהוא מסתיר מעצמו ומהעולם שהוא כבר לא ילד. מה הקטע עם קרחת? למה נתנו לנו את הדבר הזה? כל כך הרבה גברים סובלים מזה, מדחיקים את זה, מנסים בכל דרך אפשרית להסתיר. אבל דחילק, קרחת.

קרחת כאובדן? 

במעבר מהיותי עלם צעיר וכל יכול, לגבר מקריח- מתגלה משהו מהסופיות שלי, נדמה לי שמעטים הם התסמינים הגופניים שמספרים על תחילת הקץ, על איבוד היכולת האומניפוטנטית, על החלום "לכבוש את העולם" שמגיעים מוקדם כמו התקרחות. רובנו בגילאי ה-30 עדיין מחזיקים בגוף גברי בריא, חלקנו ודאי בכושר, תסמינים שקשורים להזדקנות שטומנים בחובם איבוד של איזו יכולת הם ודאי לא עניין נפוץ, והנה אל מול זה- גברים רבים בעשור ה-4 לחייהם מתחילים להקריח.

שיער שיבה לפחות נתפס לפעמים כסקסי (ג'ורג' קלוני), או משדר ניסיון, בגרות. למרות שגם אותו אני לא כזה אוהב, אבל אם הוא עשה איתי הסכם שהוא נשאר על הראש, אז סבבה שישנה גוונים כמה שהוא רק רוצה. פי אלף מפחיד אותי להתקרח.

הדמיה של ג'ורג' קלוני עם קרחת 

הארכיטיפ של "שיער" יכול אולי להסביר קצת מתוך החרדה וההסתרה- המיתוס של שמשון (שמש-גבר) ודלילה (לילה/ירח-אישה)- חיתוך השיער שלו מסמן את סוף אונו, שיער מקביל לאון גברי, כשאנחנו מתחילים להתקרח- זה מסמל את ראשית הסוף. המיתוס התנ"כי מספר אולי גם משהו על הקשר בין שיער וחרדת הסירוס. הגבר המתנזר (שמשון) יכול להחזיק בכוחו, באונו. לעומת זאת ההתמסרות לאישה, לעולם הזה, לעול הפרנסה, הבית, המשפחה, הילדים- זה מביא לאיבוד השיער ומימוש חרדת הסירוס.

גם הגיבור הפראי בספרו של רוברט בליי, "ג'ון החסון", ספר העוסק במסע הגיבור המיתי, הוא פרא מגודל שיער. הדמיון הסמנטי בין "פרא" ו"פרע" מסמל אולי את הקשר בין שיער ובין חופש. ם בספר הזהר הקבלי אגב, בענייני תורת הפרצופים, מתואר הזָקַן (שיער) של ה"אריך אנפין" כמקור השפע, שערות זקנו הן כמו צינורות או נימים שמהם נמשך ומטפטף השפע לעולם הזה.

הכתיבה הפמיניסטית רוויה בהתייחסות לגוף כאחד ממוקדי השיח המגדרי.

(איך פועלים מנגנוני דיכוי וחיברות דרך הגוף הנשי, מי בעל הכוח להגדיר גוף רצוי, מודלים של יופי, של רזון, מהי השפה שבה משתמשים לתיאור גוף, גוף גשמי נשי כזירה נחותה לעומת ה"לוגוס" הגברי).

האם דיכוי הגוף הנשי קשור בדיכוי הגוף הגברי?

למה אף אחד לא מדבר על הגוף הגברי?

האם בנים מתמודדים עם שאלות שקשורות לגופם בגיל ההתבגרות?

שאלת יסוד שעולה לי,

נשים נבחנות באופן מסורתי לא פעם סביב השאלה- האם הן ׳מקובלות׳ או ׳אהודות׳ על פי דימוי הגוף שלהן.

גברים מתבקשים ׳לתפקד׳ דרך הגוף, רואים את זה אצל בנים שעורכים השוואת של גודל איבר המין, שרירים, גובה וכו. בגידת הגוף של הגבר עם ההתקרחות, כמוה כבגידת התפקוד, תפקוד הוא אחת המטלות המגדריות המסורתיות העיקריות של גברים. להצליח לתפקד (גם במיטה) זה אומר להיות קיים. לא סתם כנראה כל ה׳הייפ׳ האדיר שהיה סביב גילוי ה׳ויאגרה׳. לעומת חוסר תפקוד שאותו קל יותר ׳להסתיר׳- קרחת כמעט בלתי אפשרי להסתיר. כמו שלט חוצות מהבהב שנמצא בדיוק בגובה המבט של בן או בת השיח. שיער קשור לאיבר נוסף- ראש. האם התקרחות מלמדת משהו גם על ׳בגידת הראש׳? התקרחות כסימן לנשירת הלוגוס? איבר החשיבה הגברי?

עם כל הדיבור הפוסט-מודרני אודות  ׳בגידת הדימויים׳ נדמה לי שלגוף הגברי החומרי, הגשמי - זירת ההתגוששות הדה- קונסטרוקטיבית טרם הגיעה. ההתייחסות לגוף הגברי עודנה מאד סטריאוטיפית, חד ערכית, מסורתית.

סביב פתולוגיות מגדריות של הגוף, אפשר להבין למה הפתולוגיה של ׳הפרעות אכילה׳ פחות קשורה לגברים- נשים מטבען הביולוגי-מיני עסוקות בהכנסה/הוצאה וסימון גבול סביב האזורים של מה נכנס ומה לא נכנס אלי. נדמה לי שגברים פחות עסוקים בשאלה הזו (יוצאים מן הכלל אולי גברים שעברו טראומה חודרנית).

סביב מה אולי כן נסבה פתולוגיה גופנית גברית?

אפשרות אחת- התמכרות לדימוי גוף- התמכרות לפיתוח שרירים, לאדרנלין שבסכנה, למראה של הגוף השלם כמייצג של נפש/רוח שלמה. שלמות בכלל. ואפשרות כמו הפוכה- התנכרות לגוף- התנכרות לענייני בריאות, אכילה, מראה- למשל התמקדות בשכל, רציו- ושכחת הגוף.

קרחת היא אולי דימוי הגוף הגברי היחיד שמותר לגביו לפתח ׳חרדה׳.

גבר לא יחרד אם עלה כמה קילו, או יצא לו חצ׳קון. לעומת זאת בקרחת- מקובלת החרדה הגברית, אפילו בקבוצה של גברים מקובל להתייחס אליה כנמסיס הגופי הגברי האולטימטיבי. ומצד שני, כמה מותר לנו כגברים להפגין ולשתף את הבושה שלנו סביב ביצבוץ הקרחת הראשון שמתרחש- בליווי של התהליך שממש קורה לנגד העיניים? כמה לבד נשארים גבים עם הקרחת שלהם? יום אחד פשוט מגיעים למשרד גלוחי ראש, איש לא שואל על זה, איש לא פותח את תיבת הפנדורה של המשמעויות האישיות של ההכרה בקרחת.

בנשירה- יש ממד משמעותי של איבוד שליטה, גילוח הראש אם כן הוא פרקטיקה של החזרת השליטה, חייל המארינס- באקט של היפוך התגובה- מארינס מסמל און- כח מתפרץ, ניסיון לשוות דימוי הפוך למקובל אצל קרחת.

בוא נגיד רגע כמה מילים על גוף וצבא- עם ההתגייסות לצבא הופך לפתע הגוף הגברי לאיבר הפעולה העיקרי החשוב ביותר. זהו מעבר חד מאד מספסל הלימודים לריצה על ג׳בלאות- המשימה ההתפתחותית שונה בתכלית! (לא סתם קמו קבוצות הכנה לגיוס כמו "אחרי!"). הדרישה שהייתה מוכרת עד אותו רגע-לימודית. לא מספקת לך שום כלים להתמודדות עם הריצה בדיונות של וינגייט ביום סיירות.

טקס החניכה הצבאי הגברי- המוכר לכולנו, הוא רגע ׳גילוח השיער׳ בלשכת הגיוס (היום רבים מגיעים כבר אחרי תספורת, אבל מסורתית כך היה).  זהו רגע של חוויה לימינלית, חווית מעבר מילדות לגברות- אשר מסומל באמצעות חיתוך השיער (והאחדה חזותית של המתגייסים). משהו ברגע שבו עברה מכונת הגילוח על שערי, נחרט בי עד היום כמצמרר, אמי וביתנו החם והמוגן התרחקו ממני אז עשרות מילין. השיער שלי הווה עבורי תמיד מרחב של הגדרה עצמית, הגדרה שאבדה באיבחת סכין. משהו מזה מזכיר את חווית ההתקרחות?

זהו, אמרתי כל (כמעט) מה שהיה לי להגיד על קרחת. ועדיין, מרגיש לי שאנחנו לא מדברים על קרחת.

נכון שזה מעורר מחשבות?

מוזמנים ומוזמנות לדיון בתגובות !

חרדה מהתקרחות אצל גברים ►

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552

בוכריס והגבריות הישראלית | אורי פריד

Deconstructing Bouchris

שבוע שעבר הייתי חולה, אז לא כתבתי. אבל המחשבות ליוו אותי גם השבוע עם האייטם אודות הסדר הטיעון של תא"ל במיל' אופק בוכריס. מאז כמובן הכותרות המשיכו הלאה, ולא נותר זכר מהדיון ההוא. מה קורה לנו רגשית כשדבר שהיה החדשות החמות של אתמול, נזרק לפח הזבל של ההיסטוריה מחר?

נדמה לי שקשה מאד שלא "להתנתק" במצב כזה- כמה מקום רגשי יש לי להכיל עוד ועוד "דרמות"? יום אחרי יום. זה מעלה לי גם שאלה אילו פונקציות רגשיות משמשת מהדורת החדשות המרכזית עבורנו. לעיתים אני מרגיש שהעיסוק בחדשות משמש "השלכה" או בריחה מעיסוק בשאלות רגשיות אישיות. משהו דוגמת העיסוק בשושלת האלים המיתולוגיים ביוון העתיקה.

נדמה לי שתהיה זו טעות לראות באופק בוכריס רק אדם פרטי, הרחבה של השיח אודות המקרה לספירה החברתת הישראלית, תציע לנו מצג של גיבור ישראל שהופך בין לילה לעוכר נפשע.

המקרה של בוכריס הוא כאמור מפגש בין "גיבור" לבין "פושע"- לכאורה אלו נמצאים במרחק עצום על הסקאלה, בשני קצוות מנוגדים. איך ניתן להבין שאותו אדם שהיה עד לפני רגע גיבור ישראל שלי, מלח הארץ, הופך בין לילה לפושע אשר גם בקרב עבריינים בצע את המעשה השפל ביותר בהיררכיית הכלא?

בחורינו הטובים

אלא שהחברה הישראלית היא חברה שנמצאת בעיסוק מתמיד בעמדה הסכיזו-פרנואידית, היא מפצלת כל הזמן בין טובים לרעים, בין נכון ללא נכון, בין צודק לטועה, בין שחור ללבן. יום אחד בוכריס תחת "אידאליזציה" ולמחר, "דבליואציה" גמורה. זה לא מפתיע שחברה שנמצאת בסכנה קיומית מאז יום הקמתה (ולפני) חווה מצבים פסיכולוגיים ראשוניים, המצב של "טראומה עיקשת" כפי שמגדירה זאת אפי זיו, מייצר גלישה סכיזואידית ושימוש במנגנונים הכי פרימטיביים כדי לשרוד.

אלא שאולי דווקא "מצב החירום" שהוכרז בישראל ערב הקמתה, ושבו היא נתונה מאז, הוא שמייצר גיבור שהופך פושע. בשיח נוקשה והיסטרי של זהויות, יש חיפוש מתמיד אחר הדימוי ה"מוחלט", אשר יוכל לעשות סדר בבלאגן. במקרה שלנו, בוכריס (או דומיו) מולאם מאנושיותו והופך לאייקון, ל"סימולקרה", "פסטיש"- אין עומד בינינו עוד בוכריס האדם, אלא "דימוי" של הלוחם האמיץ. הוא אינו חי, נושם ופועל, אלא הופך דמות קרטון מקווקוות וגזורה מתוך מגזין "במחנה".הוא לא עוד אדם אלא מכלול השלכת הפנטזיות החברתיות שלנו על דמות הלוחם הגיבור, רב האון, שאין אויב שיוכל לעמוד בפניו, ובבוא היום יציל את כולנו. ה"מסמן" תא"ל בוכריס הופך את ה"מסומן" אופק בוכריס האדם לכלי ריק מתוכן. אין לו מקום כאדם, יש לו תפקיד כמפקד.
את התפקיד החברתי הזה מגלמים גברים רבים בחברה היום- ראשי ממשלה, בעלי הון, מנהלי בנקים, ראשי משפחה ובני זוג (כשבת הזוג שלי אומרת לי "אני רוצה X" או "אני צריכה Y"- כל החושים הגבריים המחוברתים שלי נדרכים לשאלה אם אוכל לבצע את המשימה, אם אעמוד באתגר "דלי הקרח" הבא...). במובן הזה תהליכי הסוציאליזציה של גברים (ונשים) בחברה מביאים אותנו להיות לא פעם הד מואדר של תכונה אשר קיבלנו על עצמנו.

ובאמת, בתיאורי העבירות של בוכריס בכתב האישום המקורי, אני לא פגשתי את בוכריס האדם. לא הרגשתי בחור מרגיש, שמחפש חום, רומן רגשי או אהבה של לוחם שנמצא רחוק מהבית, לא פגשתי אינטימיות בסיטואציות המתוארות, אולי כזו שמבקשת לקבל ביטוי אצל אשה צעירה ומכילה. הניתוק הרגשי שעובר באופן חד ומחריד בתיאור הסיטואציה הוא אולי המכנה המשותף בין כל תיאורי הפגיעה שלו:

"בוכריס, כך נכתב, ביקש מא' להתלוות עמו לקניות עבור השבת המשפחתית בצימר. בוכריס מואשם כי ביקש מא' להיכנס עמו לצימר ומיד לאחר כניסתם הוא תפס את ידה, הצמידה אותה לקיר ואז נישק אותה. לאחר מכן הוביל אותה לחדר השינה ולפי כתב האישום אנס אותה".

"לפי כתב האישום, בוכריס קרא לה לבוא לחדר מגוריו בבסיס, ולאחר הגעתה הפשיט אותה מבגדיה, ביצע בה מעשה סדום ואנס אותה". "היא לא שיתפה פעולה עם מעשיו של הנאשם ולא לקחה בהם חלק פעיל".

ו- " הוא התפשט ולגופו נותרו רק ציצית ודיסקית ונשכב על המיטה..".

(מתוך: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4831591,00.html)

במובן הזה, אני מסכים עם בוכריס וטענתו כי הוא לא "אנס" (או ניצל יחסי מרות בלה בלה בלה..)- הרי "הוא" לא היה שם כלל.  לא היה שם אדם ששמו אופק, או שהחבר'ה קוראים לו בוכריס, הייתה שם "מכונה". מכונה מתוכנתת שיודעת להציב יעדים, ולכבוש אותם, מנטרלת התנגדות, משתמשת בחכמה בכוח האש שעומד לרשותה.

אסוציאציה אחת עלתה לי כשקראתי את תיאורי המקרה היא "פקודת קרב". בוכריס כתב פקודת קרב, וביצע אותה- על הצד הטוב ביותר שניתן לצפות מלוחם מעוטר בגדס"ר גולני.

Rape is about power, not sex, כתבו הוגות פמיניסטיות כבר לפני עשרות שנים, זו היא לא סיטואציה של פורקן יצר מיני, אלא סיטואציה של הפגנת כוח, גברי ברב המקרים, אל מול אחר חלש ממנו. המטרות הן מגוונות, לרב קשורות לשאלות של דימוי עצמי, ושיקום הדימוי העצמי דרך "כיבוש" האחר. הטרמינולוגיה ההיררכית הזו לא זרה לכל מי ששירת אי פעם בצה"ל. בניית דימוי עצמי דרך כיבוש של אחרים (בכל מיני דרכים), היא אולי הדרך השכיחה ביותר להקניית ערך עצמי בצה"ל, גם בקרב קבוצת השווים. תרבות האונס היא ודאי כזו אשר מאפשרת או מעודדת החפצה של נשים כאובייקט מיני. אך גם גם תרבות שמעודדת החפצה של נערים מוסריים לכדי קצינים/מנהלים בכירים ומנותקים.

הביקורת שעולה לי היא כמובן חברתית, אלא שיהיה זה עוול והפקרות כלפי בוכריס האדם לשכוח אותו, ואת אחריותו לסיטואיה. (הוא השכיח את הסובייקטיביות של הנפגעות שלו בדיוק כשם שהשכיח לעצמו את עצמו, או שכך עשתה לו המערכת הצבאית). ובכל זאת, כמה מורכב הדבר לדרוש מאדם שעבר בעצמו "החפצה" מסיבית שלא יחפיץ אחרים. .

ה"בוכריס" שהחברה "השתמשה" בו כדי ליצר את דימוי ומיתוס ה"גיבור" שלה, מתאבן, מתנתק- הגולם קם על יוצרו, אותה מכונה של כוח ועצמה, מפנה עצמה כעת כנגד קודש הקודשים של אותה חברה גופא- טאבו "גילוי העריות", גלגל השיניים החורק מספר למכונה שהיא אינה מכוילת.

"..עבד עבד עבד ברזל
עבד חשמל וכרטסת
תגיד תגיד תגיד לעזאזל
איך שהמכונה בך נכנסת..."

(מתוך "שיר המקצוע" למאיר אריאל)

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552

גל השריפות בארץ

"שריפה אחים, שריפה"  או   “Fight Fire with Fire”

בעקבות גל השריפות האחרון:

בלימודי "שנת מבוא" לחינוך אנתרופוסופי בהרדוף, עסקנו הרבה ב"אלמנטים"-

מהן התכונות של כל אחד מארבעת היסודות: אדמה, אויר, מים ואש. מהם המקומות ה"נמוכים" ומהם המקומות ה"גבוהים" של כל יסוד. אויר למשל- במקום הגבוה יכול למלא חלל, להתפשט ולהתרחב, במקום הנמוך- ללכת לאיבוד. בסמינר מדברים גם על הקיום של כל אחד מהיסודות בתוך האדם, ומה הם ה"תיקונים" שלו סביב כל אחד מהיסודות הללו. זו חלוקה די סכמטית, מה גם שהיא מפצלת- אלא שהיא גרמה לי לחשוב קצת על

גל השריפות האחרון, בהקשר של אלמנטים

לפני הכל, לבי עם מי שביתו נשרף עליו, ולוואי והארץ הזו לא תדע עוד אש שורפת ומכלה כזו לעולם. כנראה שיש בי צד מנותק בכתיבה היום, וגם צד שמחובר ממקום אחר. יש מצב שהכתיבה שלי מנותקת, ואולי פשוט זה המקום שאני בורח אליו- בהרגשה כזו של חוסר אונים, לפרשנות, להרהור, לכניסה פנימה. אני מקווה שאיש לא יפגע מהדברים, שכתבתי בהרבה עצב וצער.

עלתה לי מחשבה שמשהו בארץ שלנו "בוער", ושאלה, האם באיזו דרך גם אני שותף להשתוללות של יסוד ה"אש" במקום הקדוש הזה שנקרא ארץ ישראל (אני בטוח שרבים לא יסכימו איתי שהארץ הזו, או כל ארץ, יכולה להיות "קדושה", אלא שאני מאמין שכמו שלחפצים מסוימים יכולה להיות אנרגיה, כך גם למקום, חבל ארץ- אפילו העובדה שאנשים רבים כל כך מתפללים לעבר הארץ הזו שנים (בין אם יהודים, נוצרים או מוסלמים) כבר "טוען" את המקום באנרגיה, לא משנה כרגע איזו, גם שעבודותיו של Masaru Emoto לא הוכחו כמדעיות).

כלומר, משהו בפנימיות שלנו לא מתוקן סביב יסוד האש.

הנטייה הראשונית כאשר פורצת שריפה (הן בחוץ והן בפנים) היא להילחם באש בעזרת מים. למים תכונה שמכבה את האש, לעומת האש המשתוללת, למים יש תכונה מערסלת, מכילה, עוטפת. לא פעם עולם הטיפול נמשל בעיני למים, דמות המטפל לדמות האם, הטיפול, המרחב הפוטנציאלי, לנוזל מי שפיר, הדימויים שלא פעם משתמשים בהם קשורים לתכונות אמהיות, מעגליות, מכילות. תנועת הטיפול היום (בניגוד אולי לפרויד הישר, הפרשני, התובנתי) מושכת בעיני לכיוון מים- חשבו על תווי פניהם של ויניקוט, קוהוט, וודאי וודאי החבר'ה ההתייחסותיים מיטשל וארון כמה אלה מחוברים לצדדים ה"אנימטיים" שלהם.

עכשיו פתאום תוך כדי כתיבה, אני מבין שלמרות שכלל לא התכוונתי להתייחס לאלמנטים גבריים/זכריים, עולה לי מחשבה אודות ה"אנימוס" שביסוד האש. את הקשר בין אלמנטים לבין פסיכולוגיית המעמקים של יונג מעולם לא חקרתי, ואולי כדאי להפנות את השאלה לחברתי דפנה שלם- האם יונג זיהה באלמנטים שבטבע יסודות זכריים ונקביים?

חזרה לעולם החומר- אני מרגיש שדווקא כותבים אשר מחוברים יותר ליסוד אש, אינם נמצאים בקדמת הבמה, ולוקחים בד"כ תפקיד משלים או מורד- הראשון שעולה לי הוא מייקל אייגן, כך גם במובנים מסויימים עמנואל גאנט, אולי גם אוגדן, ואפילו ביון- למרות שהאחרון "עושה תנועות" לכוון מרכז הקונצנזוס הפסיכואנליטי בשנים האחרונות.

תנועת כיבוי האש בעזרת מים, שהיא תנועה בסיסית וחשובה בעולם, ואולי מבלי תנועת יסוד המים אין ואסור שיהיה קיום לאש, אלא שנדמה לי שבשבילי התנועה הזו איננה מספיקה. למה הדבר דומה בעיני, למימרא הידועה של פרויד- "במקום שהיה פעם איד, יהיה בעתיד אגו מתבונן"- נדמה לי שקל יהיה להחליף את המילה "איד" במילה "אש" ואת הביטוי "אגו מתבונן" ביסוד ה"מים". אלא שמשהו חסר לי בביטוי הזה, כי אינני רוצה לוותר על המקומות האידיים שלי. אני חושב שהיה זה אחד מאומני ראשית המאה העשרים (רנה מגריט?) שאמר משהו לאורך הקווים של: אם אאבד את האיד שלי בתוך האנליזה, אזי אאבד את עצמי, ואת מקור היצירה שלי (אוסטין פאוורס הרי הסתובב כמו סהרורי כדי למצוא את ה”Mojo” שלו). אולי גם לאיד יש מקומות נמוכים (טבע בהמי) ומקומות גבוהים (טבע עליון) ודרך מקומות גבוהים של האיד נולדים דברים מופלאים בעולם.

רעיונותיו המקוריים של פרויד, שהיו רוויים באש ובניצוץ, אומצו באיזו דרך על ידי הממסד הפסיכואנליטי ומשכו את עולם הטיפול דווקא לאזורי מים. האם היה זה בהשפעת היתר של מימד ה"תנטוס" שהיה באירופה בראשית המאה ה-20- עוד ועוד מ"יצר המוות" בשתי מלחמות העולם הקשות, האם אלו הובילו אותנו להבלטת מימד האם ויסוד המים?

בכל אופן, אני יכול מאד להזדהות, גם כמטפל, עם הצורך בממד האש, הן בחיים והן בטיפול, הן כמטופל (ובכל קשר זוגי) והן כמטפל. מים במקום הגבוה שלהם, יכולים ליצר תחושת זרימה, חיבור, ערסול והכלה. אלא שבמקום הנמוך שלהם, הם עשויים ליצר סטגנציה, תחושת תקיעות, עכירות- תחושה שאני חווה לא פעם בטיפולים שבהם ה"אני" שלי פחות קיים, מסיבות העברה והעברת נגד כאלו ואחרות. אלא שהעבודה בתוך החדר, וגם בעולם בחוץ "עם" יסוד האש, היא אולי לא פעם מורכבת הרבה יותר, ועל כן אני נמנע ממנה.

בעולם האלמנטים- אש בממד הגבוה שלה יכולה ל"צרוף" דברים יחד, "לחבר" לעלות מעלה מעלה (זהו יסוד שמורכב מאדמה ואויר) אלא, שבממד הנמוך שלה- זה שאנו חווים בימים האחרונים, יש לה יכולת לא פחות אדירה לכלות ולשרוף שטחים עצומים. להשאיר אדמה חרוכה ואויר עכור.

לכן, אני מרגיש שבמובן מסוים, גל ההצתות האחרון קורא אותי ליסוד המים, להרבות טוב בעולם, להביא סופר טנקרים מעופפים רווי אגלי טל מרוסיה ומטורקיה. אלא שאני מרגיש שיש צד קריטי נוסף. שההזמנה לעבודה עם יסוד המים אינה מספקת אותו, זהו קול קורא לעבוד עם יסוד האש שבתוכי.

בעולם האנתרופוסופיה, כך שמעתי מחבר- הרבה פעמים כאשר ילד הוא מאד מאד אש, עובדים איתו דווקא דרך האלמנט שלו. כלומר ילד שמשתולל, מתפרע, או בשפה מודרנית מפגין צדדים של ADHD, יציעו בחינוך האנתרופוסופי לעבוד אתו דווקא בעזרת יסוד האש. כך למשל, "להשתמש" באש שלו אלא לשים לה מסגרת. לאפשר ולתת לו דרור לשרוף וללהוט, אלא לגדר את האש הזו סביב גדר אבנים. ככה אגב גם ילמד בעצמו איך להשתמש באש שלו בדרך שלא תשרוף ותכלה את עצמו, וכך גם ילמד שלא לפחד ממנה- שלא להחביא אותה בקרבו ולפחד לגעת בה. הכיבוי שלה, כך מאמינים, יהפוך את הילד למתוסכל ומנותק מיסוד פנימי חשוב שמדריך אותו בחיים. נדמה לי שבהסכמה של המבוגר להיות יחד, נוכח, עם הילד בתוך האש שלו- יש בשביל הילד גם משהו המשרה ביטחון, שהעולם בחוץ יוכל לשרוד את האש שלי, שבי. זאת שאלה מורכבת מאין כמוה בעיני, איך ליישם את התובנה הזו- במיוחד כאשר לפי אמונתי, ילד מגיע תמיד גם כדי לתקן משהו אצל הוריו, ובמובן הזה- ילד שהוא אש משתוללת, יכול בקלות להפגיש את הוריו עם הפחד שלהם מאש, מהאש שלהם, ואז התרגול או העבודה הפנימית הם מורכבים אלפי מונים. אני מודה ומתוודה שאין לי "מסקנות אופרטיביות" סביב הסוגיה הזו, אבל בעיני יש חשיבות גדולה פשוט ליצר "מרחב פנימי" שיכול לחשוב את זה, במקום שיש אלסטיות לחשוב, עשוי להתרחש שינוי.

האם עמדתנו הפרימיאלית כעם, אשר חי תמיד בחשש מיסוד האש של האחר- שחי בחרדה של "שריפה אחים שריפה" אל מול גורמי סמכות, גורמת לנו שאנו מתקשים לקחת על עצמנו את היפוך התפקידים ולקבל על עצמנו את היותנו גורם הסמכות המיידי לעם השוכן לצידנו? בין היתר מכורח ההגדרה הלאומית שלנו שהיתה תמיד בחסות של, ולא נותנת חסות של? אין בזה קריאה לשמאל או ימין, שלום או מלחמה, אלא קריאה לשינוי תפישתי של היותנו כיום בעולם עם חזק, אשר אחרים נתונים להשפעתו, ומתקשה תפיסתית לראות את עצמו ככזה.

חזרה לשרפות שמשתוללות לנו "שם בחוץ". גם כאן, שם, אין לי באמת מסקנות איך להתמודד עם האש בעזרת אש. הכוונה שלי היא ודאי לא "יאללה בוא נכנס בהם", כי נדמה לי שזו התגובה של האב האלים לילד המשתולל (או האב הנוקשה, המנותק או האב עם כשל אמפטי), ואכן בעיני בסכסוך שלנו עם הפלסטינים יש אלמנט של אב ובן (ואינני אומר את זה מעמדה מתנשאת כלל). אזי מהם הצדדים שבהם אנו כושלים לראות את האש שבוערת בנו, ובהם? ואילו כלים פנימיים יש לנו כדי להתמודד עם אש בעזרת אש? “Fight Fire with Fire” ?

May all Beings be Happy.

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552

גברים מדכאים גברים

גברים מדכאים גברים

קראתי השבוע ספר שכתב חבר. "דברי ימי בית עז" שמו. הסופר, מישהו מה"חבר'ה" שגדלתי איתם, מתאר במובנים רבים את האטמוספרה המגדרית של ימי ילדותי. הספר מגולל עלילות של חבורה אחרי צבא בקיבוץ בצפון הארץ. המוטיב הכי חזק בספר (ואולי גם בספרים של מאיר שלו, שאותם הוא מאד מזכיר) הוא הקשר בין הגברים הצעירים בחבורה. נדמה לי שהביטוי הקצר שהכי ידייק את מערכת היחסים הגברית בספר הוא "גברים מדכאים גברים".

כל אחד מבני החבורה מנסה "לתפוס תחת" על מי שחלש ממנו יותר בהיררכיה החברתית הברורה, או על מי שנמצא באותו הרגע במצוקה, והוא החלש התורן. כל אמצעי כשר לכך, בין אם זה דרך כיבוש נשים, עבודה בשדה, אומץ לב, חבר'המניות, יכולת שתייה ועוד ועוד (נדמה גם שזה המוטיב שמניע את העלילה). כאילו דיכוי של גבר אחר הוא הדרך לסלול לעצמך מקום של ביטחון, אלא שדע עקא, כמו בשיר הילדים המוכר של ביאליק "נדנדה":

"..מי למעלה, מי למטה,
רק אני, אני ואתה.."

או בשפתו של ה-Dude ב"ביג לבובסקי":

Sometimes you eat the Bar, and sometimes the bar eats you

יען, מגיל צעיר כל כך מלמד אותנו העולם שיש (בהסמלה) תמיד מי שלמעלה ומי שלמטה. בתוך דינמיקה מתנדנדת שכזו, אין באמת אפשרות לרכוש ביטחון, כי שאר הגברים תאבי הביטחון ממתינים במארב לרגע שבו תגלה סימני חולשה כדי לתפוס את מקומך. זה כל כך מעייף. העולם הוא צבר של "מחסור במשאבים" מלמדים אותנו בגישה הניאו-קלאסית, ואם לא תחטוף- יחטפו לך.
חזרה לספר, חשוב להגיד שהמוטיב הזה שאני מציין מהספר הוא לא מוטיב גלוי, אולי אפילו חמק מהתת- מודע של המספר שבמין כתיבת "זרם התודעה" פשוט שטח על הנייר את סיפור חייו. מעניין אותי מאד לדעת האם גברים נוספים חווים את החוויה הזו שאני מתאר בתוך קבוצה של גברים, או בתוך נוכחות גברית אינטנסיבית. כמה מתוך ה"הנעה" הזו מפעילה אותנו להיות שונים ממי שאנחנו באמת, מלתפוס את המקום שבאמת מדויק לי בתוך קבוצה נתונה, או ביני לבין עצמי. אני חושב פתאום שאולי בבחירה שלי במקצוע נשי, הקפתי את עצמי בנשים, או אפילו ב"ג'סטיפיקציה" של חשיבה נשית, ואפשרתי לעצמי שלא להתמודד ב"תחרות הכלבים" הגברית, כמו שקורא לה אביתר.

"תחרות כלבים
רצים במעגל
עיניים רעבות
דיבור מרומז

בנעלים היפות
אני רץ יחף
חלומות עמוקים
אני מגיע ראשון..".
(תחרות כלבים / א. בנאי)

אלא, שהקולות משם, מעולם המירוץ שהשארתי מאחור קוראים לי כל הזמן לחזור. מצפצפים לי בכביש עם רכב ליסינג חדש, על שאני מעכב להם את התנועה עם הטרנטה המקרטעת שלי (אני מגיע ראשון). מושכים אותי לעולם המשכנתא וקורס הסקיפרים במרינה בהרצליה, שמעולם לא היה חלום שלי, ולעולם יהיה חלום שלי במציאות של מישהו אחר.

"סולם הניקור"או "מדרג חברתי" הם ביטויים מוכרים מעולם ההיררכיה של בעלי החיים, עולם שבו נוכחות של זכר אלפא ידוע מייצרת דווקא סדר בלהקה (משהו מעין שיטת קאסטות) מפני שכל אחד יודע את מקומו, ורק לעיתים רחוקות, כאשר זכר האלפא נחלש, נוצר מחדש תהליך של תנועה וערבוב כוחות, עד אשר מתקבע זכר אלפא חדש.  נשאלת אולי שאלה האם הדפוס הזה שמאפיין גברים הוא שריד של היותנו קבוצה חברתית של בעלי חיים. אלא שבניגוד לבעלי החיים, נדמה לי שבעולם ה"מדומיין" שלנו, הסדר שעל פי חוקרים הוא למעשה המטרה האבולוציונית של סולם הניקור, אצלנו הסדר מופר פעמים רבות יותר, באינטנסיביות גדולה יותר ולמעשה מייצר תחושה די יומיומית של ערעור המדרג החברתי שבו גבר מודרני נמצא.

המחשבות האלה זורקות אותי למתח שבין "קביעות" ל"שינוי". כך בעולם הגברי שבו אני חי- השינוי המתמיד (סביב תחושת המדרג החברתי שלי) יוצר לא פעם תחושה של חוסר איזון, חוסר ביטחון ומין צורך קצת פוסט-טראומטי להסתכל כל הזמן מאחורי הכתף לראות אם מישהו מסתתר לי שם.

פתאום אני נזכר בספר האהוב עלי כל כך של עזריאל קרליבך: "הודו- יומן דרכים". בשבילי, ספר שערער את כל תפיסת העולם שלי, בהשוואה החוזרת שלו בין "בן המזרח" ו"בן המערב"- במיוחד אחרי המפגש עם הודו המסתורית, שלא עבר בה יום שלא ראיתי דבר או חשבתי מחשבה שלא חשבתי מעודי. כשבן המערב שוטח בפני בן המזרח את העוול האדיר שבשיטת הקאסטות, אשר לא מאפשרת "ניעות חברתית", עונה לו לקרליבך בן המזרח באומרו, אכן, נכון- אלא שהיא מאפשרת תחושה של ביטחון, כל חייך אתה יודע בדיוק איפה נולדת ואיפה תמות.
ואבא, אבא חוזר ואומר "תעזבנו יום, יעזבך יומיים, העגלה וגו'..לא קפצת עליה היום- חלפו שנתיים, חודשיים, יומיים, דקותיים- והנה נשארת מאחור". קולו של אבי דוחק בי, הזמן מתקצר והולך, אתה והגבעול שלך, ועוד הגשר שמט לנפול- ומה אתך? איפה אתה גבר בתוך כל הילד שבך? לא תפסת את מקומך אצל העגלון, מישהו אחר יהיה שם.

וכך דורות על דורות של גברים חיים בתודעת מחסור, בתודעה של מרדף אחר סולם חברתי- האם להיות זכר אלפא זה בכלל המקום שלי? לא יודע, זה כל כך מעייף. ומה ארוויח מזה? מעניין אותי בכלל הרווח הטמון בלהיות זכר אלפא, מלבד האגו הגדול שאקבל מזה, שאינני מזלזל בו כלל וכלל- אלא שלא אצלו מצאתי נחת בחיי, לא בחסות האגו צללתי לעומקים ונסקתי לגבהים. דווקא בתחושת היציאה ממירוץ הכיבוש הגברי הרגשתי אלוקות, בסולידריות עם גברים אחרים, באפשרות להיות אני ובסדר.
מספרים על רבי זושא מאניפולי, שאחיו הגדול- רבי אלימלך מליז'נסק, היה אחד מגדולי הדור הגדולים ביותר. (אור הגנוז, למרטין בובר, עמ' 231) והוא יכול היה לחיות "בצילו" כל חייו, אלא שבחר אחרת. שאלוהו לרבי זושא זמן קצר לפני מותו, "מה תשיב בשמיים אם ישאלו אותך- מדוע לא היית כמשה רבנו?" וענה להם "אם ישאלו אותי למה לא הייתי כמשה רבנו, אדע להשיב. אלא שאם ישאלו אותי למה לא הייתי כרבי זושא- יסתתמו טענותיי". ויש בזה לימוד עמוק ונסתר. הכמיהה להיות כמשה רבנו, אל מול ההכרה וההסכמה שלהיות אתה עצמך- זהו התיקון הגדול ביותר שתוכל לעשות, שאוכל לעשות.

זה עמוק. זה כל כך עמוק. אני יודע ומצטער כל כך שלעולם לא אוכל להיות משה רבנו, או כל "אב גדול" בתרבות כזו או אחרת- אני לא מדכא ולא מכחיש את הכאב הזה, אלא שיש לי מה להשיב- באמת באמת, אינני משה רבנו. לא אהיה, לא הייתי, ולמעשה- גם אינני רוצה להיות. היאכטה במרינה לא מעניינת אותי, היא לא שלי. היא לא קשורה אלי, והיא לא שייכת למשבצת שעליה עומדת הנשמה שלי (ויש רבים, רבים שהיאכטה היא כן המשבצת שלהם- ואז יעשו אלה חטא גדול אם לא ייצאו למסע בעקבות היאכטה, באמת, בלי טיפה של ציניות וביקורת). ומה שכן, אני רוצה ללמוד להשיב מי הוא "רבי זושא" האמיתי, הפנימי שבי- ולנקודה שבו להתחבר בכל כולי. אותו לחיות ולהחיות, ושעליו אוכל להשיב, לעצמי ולעולם.

משה והסנה

אומרים שגברים מדכאים נשים. נדמה לי שגברים מדכאים קודם כל גברים. "אני לא רוצה לדבר על זה" כותב טרנס ריל על מורשת הדיכאון הגברית. זה זורק אותי לחלקים ה"חזקים" בתוכי ולחלקים ה"מוחלשים" שבתוכי. החלקים המוחלשים הם אלו שמתבוננים על התרבות והסטנדרט מסביב ושוכחים וזונחים את רבי זושא שלי- שמבקשים לקבל תחושת בטחון, אהבה, כוח, מלאות, תיקוף- מתוך מילוי של הדרישה החברתית שלכאורה מביאה אושר. שמשועבדים לחלום הגברי הטיפוסי. במקומות הנמוכים שלי אני "נסחף" אחרי הזרם ההוא, ומקבל על עצמי גלות. ולעתים אני מתעורר, בפיכחות, כמו אחרי לילה (או שבועות) של שתייה, מעורפל לגמרי וכמעט ולא זוכר את עצמי. זוכר שנכנסתי לתוך "זירת השתייה" של המיינד, מבולבל לגמרי איפה הייתי ולאן אני הולך. ושב מחדש לגרף את העלים, לטאטא את המשטח, לגזום את הענפים שגדלו פרא. להזכיר לעצמי בגוף את עץ החיים שעזבתי לאנחותיו, שהתמסרתי להתמכרות החמימה שמציעה תחרות הכלבים הגברית שבי, שיש בה גם בוז עמוק כלפי הכניעה והחולשה, ודאי וודאי כלפי אותו רבי זושא פנימי שנכנע לה בעצמו, והשתעבד אליה.

הגברים המוחלשים שבקרבי, קוראים לי גם אל הגברים המוחלשים ששם בחוץ. אלה שאולי הגורל לא אפשר להם את הישיבה תחת הגשר המט לנפול (במסכת מגילה אומרים: איזו היא עיר גדולה, עיר שיש בה עשרה בטלנים), את ההרהור המתמשך, המסע בהודו, הבחירה וההתקרבות ללב. אלה שיציאה מהמירוץ לא מתאפשרת להם כלל, ששם עורק הנשימה היחיד שלהם, שתעודת בגרות  וקצונה צבאית, ותואר באוניברסיטה, וכל שאר המוסכמות הגבריות של הצלחה (קריירה, אוטו, אישה שהיא סוג של אוטו, ילדים שהם סוג של אוטו וכו') הן הן לחם חוקם היחיד. לא, אני לא כותב את זה בהתנשאות, וודאי שיש רבים שזו נקודת הרבי זושא שלהם. אלא שמהמקומות החזקים שלי, עולה בי קול צעקה כלפי כל אלו הגברים שמרגישים שמשהו חסר להם שם בפנים בין היאכטה לליסינג, ששומעים קולות אחרים קוראים להם מהסנה הבוער, ואינם מעזים לוותר על חלום הכח הגברי ההגמוני. קורא להם לחזור לגזום את ענפי העץ.

הספר "דברי ימי עוז"

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552