ה"בהלה לזהב" הישראלית בריו 2016

ה"בהלה לזהב" הישראלית בריו 2016

"בגוף אני מבינה"

מה לאומת ההיי-טק- אומה של מדענים, אנשי רוח וספר עם תחום הגוף והספורט ? מאיפה הגיעה ה"בהלה לזהב" הישראלית באולימפיאדת ריו ובכל אילו שלפניה, למה משמש "שעון יום הדין" האולימפי שסופר את סך המדליות שזכינו בהן באולימפיאדות השונות ? ואיך קשור כל זה ל"גוף היהודי" ולגבריות ישראלית?

"זהב! זהב! זהב מנהר האמריקן !" קראו בקליפורניה באמצע המאה ה-19. במקרה שלנו מדובר בכלל בברונזה (ארד) אבל הקריאה היא קריאה דומה. אומה שלמה מחסירה פעימה כאשר ספורטאי אולימפי זוכה במדליה, כוססת ציפורניים לאפשרות של מדליית זהב במקצוע הבא. כותרות מרוחות בכל העיתונים הגדולים, שרות מצטלמות, ראשי ממשלה מתקשרים (לא בשבת), וקריאות לאומניות נזרקות לחלל השידור. האם יתכן שיש משהו בין הבהלה הזו לזהב לבין תפישת הגוף והגופניות הישראלית גברית ?

אפתח ואומר שלא בכדי ההרגשה בארץ סביב כל מדליה היא כמעט דתית. האולימפיאדה שהתחילה ביוון אי שם באזור המאה ה-8 לפנה"ס הייתה אירוע שיא יחיד בחשיבותו שעל פיו סודר לוח השנה כולו. היה זה אירוע של תהילה, אישית ומדינית והיא היוותה אירוע פולחני לא פחות מהיותה אירוע ספורטיבי. שילוב מכונן של תרבות הגוף (רק גברים, עירומים הורשו להשתתף) והממד הדתי-אלילי.

האולימפיאדה הייתה מעין התמרה של הגוף לעולם הרוח ובכך הציעה את האפשרות ליצירת קשר עם האלים דרך המימוש הגופני. תפקידו המסורתי של גבר בעולם העתיק היה בשרידות הגוף (אקסטרני) וקשר עם העולם החיצון , התפקיד הנשי היה קשור יותר להפנמה (אינטרני) וקשר עם העולם הביתי.

הספורט מציע שיח גברי מסורתי שמבנה היררכיות של כח. האפשרות שבעימות נתון ישנו "מנצח" ו"מפסיד", כמו מייצר ביטחון מדומה שגם בעימותים שבחוץ נוכל למקם את עצמנו בצורה ברורה האם אנחנו המפסידים או המנצחים. הציינון במספרים מאפשר ידיעה ברורה מי למעלה ומי למטה. השורש ק.ר.ב חוזר על עצמו פעמים רבות ומציע אלטרנטיבה (סובלימטורית) של הקרבות היומיומיים שמלווים את השרידות הגברית. מימוש הגבריות, בגוף. הגשמי מקפל בתוכו גם את הטרנסנדנטי.

המודרנה שינתה את התמונה הזו כמעט מן הקצה אל הקצה. כיום במערב, גברים הרבה פחות עובדים עם הגוף, למעשה הרב המוחלט של האנשים החזקים בעולם, עובדים מול מחשב, ודאי וודאי שלא בעזרת גוף. קשה שלא לראות את המחוות התיאטרליות של הנשיא פוטין מכניע דוב, מנצח נמר וכו'- אלא כניסיון להנכיח את אונו בעזרת הגוף.

לאקאן מצביע על המעבר ההתפתחותי מה"פין" ל"פאלוס" כמעבר מהגוף לנפש/רוח (מהממשי לסמלי). אך נראה שגברים מפסידים משהו במעבר הזה. כך למשל אל מול ההתפתחות הטכנולוגית של עידן המהפכה התעשייתית, צמחה ה"תקופה הרומנטית" שסימנה את החזרה אל הטבע החייתי, המורד בשכל ומתחבר למיתוסים עתיקים של גוף.
המהפכה המדעית הרחיקה את הגבר מן הפיזיות הגופנית (היום כדי לא להשמין אנו צריכים לצאת לחדר הכושר) בכך שהעלתה  על נס את השימוש ברציו, והשליטה במכונה. לא מפתיע אם כך, שבסוף המאה ה-19 התקבלה החלטה לשוב לקונספט המשחקים האולימפיים דווקא באתונה.

לעומת זאת עומד היהודי, הגבר היהודי. היהודי נתפש ע"י האנטישמיות החדשה כנשי, כסובל ממחלת ההיסטריה ומדימום וסתי ונראה שגם פרויד (שבעצמו היה חלוק ושסוע עם יהדותו) עסק בכך. פרויד מצביע על "ברית המילה" כוריאציה על חרדת הסירוס ומזהה עמה את השורש העמוק של האנטישמיות האירופית, ליהודי חתכו משהו מן הפאלוס ולכן הוא חסר און, מייצג עלי אדמות של חרדת הסירוס המאיימת. מעין אנטי-כרייסט של הלוחם הגלדיאטור.

המקור לכך קדום ואפשר למצוא אותו כבר בתורה, שסימנה את אבי האומה הישראלית בגופניות חסרה. בפרשת תולדות (בראשית כז) מתואר יעקב, כאנטיתזה לאחיו הבכור עשו; "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה; ויעקב איש תם, יֹשב אֹהלים." יעקב מונגד בנחיתותו הגופנית לאחיו, אשר מסמל את הארכיטיפ של ה"גוי", האחר. עיסוקו הגברי של עשו בחוץ, בציד, ועיסוקו של יעקב בפנים, בלימוד תורה. יתכן שההתוויה העברית היא ששמשה כבסיס ללעג ולאנטישמיות כנגד היהודים וחיסרונם הגופני.

המהפכה הציונית שהתרחשה במאה ה-19, בקשה לייצר יש מאין מעבר מאומה שמרכזה דתי- יהודי לאומה שמרכזה לאומי-ציוני. ראשי הציונות (מהרצל עד נורדאו) זיהו את התימה דלעיל והציעו כתגובת נגד את המימוש מחדש של הגוף היהודי הלוחם כסממן של התחדשות לאומית-ציונית בארץ ישראל. מימוש הציונות, בגוף הגשמי. כך, הוגים ציוניים רבים אימצו את כתביו של ניטשה המנוקדים ברעיונות של פולקיזם לאומי ולאומיות רומנטית. אגודות ספורט יהודיות קמו באירופה בהמוניהן בעידוד ראשי הציונות ככלי להכשרת ה"גוף היהודי, וה"גבריות היהודית" (הרצל). גם באמנות, הציעו אמנים דוגמת גוטמן, רובין ואחרים את הגוף הצברי המוצק אל מול ה"לופטמאנש" (החתן המעופף) היהודי הגלותי של שאגאל. קמו ארגוני השמירה דוגמת "בר-גיורא" וגלגוליו, ומכך צמחו תנועות חברתיות כמו "הכנענים", שהבולט שבביטויה הוא פסלו המפורסם של יצחק דנציגר, "נמרוד", אשר מסמל את המאבק להחזרת אתוס הגוף העברי.  

ה"גוף הציוני" ניסו לטעון, אינו המצאה חדשה אלא זהו שורש קיומנו משכבר. עלינו לנער מכתפינו אלפיים שנות גלות אשר מגלמות אטיולוגיה של רפיסות קומה, עלינו לשוב לאבותינו המקוריים, המקבים (מקבת מלשון פטיש מלחמה בלטינית) על מנת לכונן מחדש בארץ ממלכת כהנים וגוי קדוש.

אלא שהסימולקרה הציונית בת מאת השנים אשר סוחבת על גבה חטוטרת בת שנות אלפיים, נאלצת להתמודד בריו 2016 עם גולייתים מודרניים חניכי הגימנסיון וההיפודרום שינקו במשך אלפי שנים חלב גוף יווני-רומי. קשה שלא לראות איך הפארסה הזו מתפתחת אלא לכדי בהלה לזהב מודרנית.

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552