קח לך אשה ובנה לה בית

"הפוך גוטה, הפוʃ"- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית

קח לך אשה ובנה לה בית

ביום ראשון אנחנו נוסעים לים לשבוע עם חברים, מקימים "קנטה"- צילייה על החוף, מדורה, פויקה, ערימת ספרים. אני מוריד את המשקפיים ומכבה את הפלאפון לשבוע, בלי מסך ובצילינדר מטושטש, בלי שצריך להתפקס על העולם. חופש. למרות שזה החופש שאני הכי אוהב, הנסיעה הזו מאד מלחיצה אותי, בת הזוג שלי אומרת שאני נהיה בלתי נסבל, כמעט עד כדי לבטל את הנסיעה. וכל זה למה? כי אני אכן לחוץ (מאד) האם אעמוד במבחן הגבריות של הנסיעה לים, שבמרכזו הקמת הצילייה. זה נשמע אולי מטופש, או מוגזם, אך נדמה לי שגברים רבים יוכלו להזדהות עם החרדה שלי בצורה כזו או אחרת. קח לך אישה ובנה לה בית, ניסיון להתחקות אחרי החרדה שלי מפני גבריות קלאסית.

אבי בנה את בית ילדותי, ביתו- בשתי ידיו, לאחרונה עשה זאת גם אחי הגדול. שניהם בעלי ידי זהב ומהנדסים בהכשרתם. אחרי הצבא נרשמתי גם אני ללימודי הנדסה בטכניון (אל תחשבו לרגע שאין לי את הכישורים, עולה בי מן הצטדקות מאוסה) וטסתי להודו עד תחילת הלימודים.
בעקבות דברים ששמעתי ב"טיצ'ינג" של הדאלאי לאמה בערבות לאדאק ביטלתי את ההרשמה לאוניברסיטה ויצאתי לקורס "ויפסאנה" (התבוננות). קורס בן 10 ימים של תרגול אינטנסיבי של מדיטציית התבוננות בודהיסטית, בשתיקה. לאחריו הארכתי את מסע החיפוש שלי בהודו בחצי שנה נוספת. כשחזרתי לארץ דבריו של המנהיג הטיבטי הגולה עוד הדהדו באוזני, באנגלית החצצית שלו הוא הסביר; "אם הכסף שאתה מרוויח בעולם מגיע מתוך התרגול הרוחני שלך, זהו דבר נאצל." נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית, לרב אני שוכח, לפעמים אני נזכר בדבריו.
בחרתי בדרך הלב על פני דרך הגבר, מה שבסס והעמיק את תסביך הנחיתות הגברי שלי מאז ועד היום.

חזרה לים.

להקים צילייה זה לא עניין פשוט, כשהיינו נוסעים כל החבורה לים בכל שנה, גם אני הייתי שם- מחזיק עמוד, תוקע בזנ"ט, תמיד בהיקף, אף פעם לא במרכז של בניית הצילייה- לא אני הוא זה שאומר ומתווה איפה ממקמים את העמוד המרכזי ואיך מותחים את החבלים. צילייה, כך בראשי, צריכה לעמוד דום מתוח ("שפיץ דוקר את הכחלחלה" היה מאיר אריאל מוסיף) הגבריות שלי נמדדת סביב זה. אני מסתובב בחוף לסיור מקדים ומנסה להסתכל על הציליות השונות הפרוסות בו. למרות שנים של תרגול מדיטטיבי ולצד חיוך נבוך, עולה בי בוז עמוק ועתיק כנגד הציליות הרפויות, בעלות הבטן, וקנאה כמעט קיומית כלפי אלו הזקופות. "שיעמוד לך בים" ברך אותי חבר שסיפרתי לו על התסביך הגברי שלי, תחילה ברצינות, ולאחר מכן כשהבנו שנינו את המשמעות הפאלית, צחק. "עדיף אולי שלא יעמוד לך בים, לא נעים".
באיזה זווית צריך לתקוע את הבזנ"טים? איזה קשר לעשות בחבל? איך מותחים צילייה? מאיזה כיוון תעלה השמש, ואיך למקם את הצילייה כדי לא לקבל אור וחום על הבוקר? איך מקימים את אוהל הסיירים? איך בונים מדורה על הסאג' ואיך מבעירים אש? מה ובעיקר איך מבשלים בתוך הפויקה (יין, המון יין- יין עושה את זה טוב).

בד"כ תסביך הנחיתות הגברי שלי לא מתמצה רק בסיירות וימאות, אלא חולש כמעט על כל תחומי החיים. למשל מול אנשי מקצוע שמגיעים לתקן משהו בבית, צריך להראות שאני יודע ומבין (בין היתר כדי שלא ירמו אותי חו"ח ואצא פראייר). כמה BTU המזגן שמתקין בעל הבית, איזה סוג של שמן מנוע שם המוסכניק בטיפול 10,000, מה האמפרז' של המטען, כמה וואט המאוורר, ועוד ועוד. הגוון האובססיבי הזה מגיע בעיקר סביב תחומים שמאופיינים באופן מסורתי כ"גבריים". הכל אגב מלווה בלחץ ותחושת מבחן, מי שלא יודע (איך לצקת בטון, איך להחליף גלגל, איך לתקן ניאגרה דולפת, איך להחליף רשתות, לתקן תריס, להחליף תרמוסטט, לבנות בעץ, _______מחק את המיותר/הוסף את שלך) הוא "לא גבר".

עולה בי מחשבה על "יבוא" רעיון  ה"אי אלימות" במאבק העצמאות שניהל המהטמה גנדי בהודו לנושאים של גבריות, בסגנון של תנועה ל”Non-Violent Manhood”. היכולת להחזיק תכונות גבריות קלאסיות כמו תקיפות, החלטיות, נחישות ולצד זה להחזיק את היכולת לראות את ה"אחר" ולא לפגוע בו. עוד אני חושב על "בלבול השפות" המודרני בין תקיפות לתוקפנות בשיח הגברי. אני נפגש בגברים רבים אשר מתקשים להציב גבול שנח ומתאים להם בתחומי חיים שונים, לא פעם גם רגשיים וזוגיים, לא פעם מתוך חוסר השיח הפנימי והיעדר "מנטליזציה" לצרכים הרגשיים שלנו. לעתים מוביל החוסר בדיאלוג רגשי פנימי לאותו בלבול מוכר בין תקיפות לתוקפנות.

בקליניקה אני פוגש לא מעט גברים שהגבריות שלהם עברה "הפרה". מתוך כך שנפגעו מינית כמו איבדו את התפקיד הגברי המסורתי של חודר, ונחדרו על ידי גבר אחר, חדירה בהקשר הזה היא תמיד אקט של כוחנות ופוגענות, ומערערת מאד את האפשרות להיות במגע עם גבריות, "חדירה שאינה תוקפנית". התמונה הקלינית שמתקבלת הרבה פעמים היא של הקצנה בביטויים של גבריות, או "היפר גבריות"- גבר אשר מנסה לשדר לכל העולם (ובד"כ לאשתו וילדיו או סביבתו הקרובה) עד כמה הוא גברי, בלתי פגיע ואומניפוטנט, לעיתים קרובות תוך הפגנת תוקפנות ואגרסיביות אקססיבית. או תמונת ראי שמציגה "גבריות לטנטית" נחבאת אל הכלים אשר מתאפיינת בחשש בלתי נסבל שכל ביטוי של תקיפות הינו תוקפנות קשה, מה שמוביל לא פעם להסתגרות, בדידות, תחושת חוסר מסוגלות המביאה לתחושת ערך עצמי נמוך וכד'. אני חושב לעצמי שיתכן שכולנו כגברים ישראלים נמצאים על הרצף של "הפרה" של הגבריות שלנו- רף הדרישות למימוש הגבריות הוא כ"כ גבוה ומצד שני, חוסר עמידה בתנאי הסף והקטלוג כ"לא גבר" הוא כ"כ בלתי נסבל. להיות גבר ישראלי חלש. במערכון של החמישייה הקאמרית "הנסיך הקטן" מופר אפילו רגע התום העמוק של הספר של דה-סנט אכזופרי. הילד אשר מבקש "צייר לי כבשה" נענה ראשית ב-"תגיד לי ילד, אתה דפקט?" ולאחר מכן, פשוט בהטרדה מינית. להיות ילד או נער תמים בישראל זה מתכון להיות נפגע, חלש ונלעג.

"מה ההבדל בין הומו לאריה?" היינו שואלים האחד את השני כשהיינו בתיכון, תוך כדי חיבוק כתפו של החבר. אריה, הייתה התשובה, לא נותן שישימו עליו יד. אריה=חזק, הומו= חלש. חלש הייתה הקללה הכי גדולה שיכולנו לעטר בה האחד את השני. הומו הוא סוג של חלש, הומו הוא סוג של "לא גבר".

ענבל כאמור, אומרת שלקראת הנסיעה (הנה, מיד אחרי המילה הומו אני חייב להדגיש שאני בזוגיות הטרו-סקסואלית) לים אני נעשה "בלתי נסבל". נדמה לי שהיא צודקת. וכמובן שכלפי חוץ אני מנסה לשדר "עסקים כרגיל", מה שמעלה עוד יותר את רמת המתח והאירוניה. שהשקר לא יתגלה.

כשאני מנסה להגיע למקורות הפחות מודעים של המתח שלי, אסוציאטיבית אני מדמיין את המבט של אבי ואחי הגדול אל מול הצילייה שלנו. אחי מגיע ל"זולה", נותן מבט- וקובע ברגע האם הגבריות שלי עמדה במבחן. מובן שאם יפסוק  לזכותי מיד אתרברב בביטול ואומר כלאחר יד שזה היה קלי קלות להקים, גם אם בפועל נדרשה לכך שעה ארוכה וים של עצבים ומתח מצידי. את המתח שהייתי בו אסתיר באלגנטיות (שנים של ניסיון) ממנו ומכל שאר החברים.

עוד עולה באוב הלא מודע שלי האפשרות "לא לדעת", ההפך הגמור מ"תכלית הידיעה שלא נדע". החשש העצום שלי שאתפס בקלקלתי- ו"לא אדע", לא כל כך משנה מה, פשוט שאתגלה ברבים, בקבוצה או מול אדם יחיד בחוסר הידיעה שלי. גבר צריך לדעת. החשש הזה חוסם אותי מאד מללמוד דברים חדשים, כי אז עלולים לחשוב שאני "לא יודע", במיוחד דברים שנחשבים בסיסיים וטכניים (דברים אזוטריים ומיוחדים מותר לי ללמוד כי זה לא מעיד על אי-הידיעה הבסיסי שלי). בהקשר הזה מלווה אותי, ונדמה לי שכך גם רבים מחברי, חרדה שיום אחד אתגלה בשיא ערוותי, התרמית תיחשף, במיוחד בעבודה, וכולם יגלו שבעצם מאחורי הפסאדה, התדמית האינטליגנטית והמקצועית עומד ילד קטן ותם. מובן שמשום מה, בפנטזיה זה לא יוביל לחמלה אלא להוקעה, דחייה ופיטורים.

בן דוד קרוב של "לא לדעת" הוא להיות חלש. הפחד להיתפס בחולשתך, אפילו כשאתה מביא חולשה, תביא אותה בחוזק, במודעות, בקוהרנטיות, תבכה בגלל הסיבה הנכונה.

גם בחדר הטיפול, אחת העכבות החזקות שמלוות אותי מלצמוח כמטפל וכאדם היא החרדה המתמדת שאין לי מושג מה לעזאזל אני עושה, ויותר מזה, שאני כבעל הידע והסמכות, אמור לדעת לאן להוליך את הטיפול. לעתים האחריות הזו, הטומנת בחובה את הפחד לטעות, הופכת אותי למקובע, שומר על סטינג גם במקומות שאני האישי פחות מאמין בהם. התחושה הזו מייצרת פער הולך וגדל בין ה"אני המקצועי" ל"אני האישי". אני קורא פרויד (ומעבר לו) בצורה מעט אובססיבית, כאילו שם טמון האוצר שבו כל התשובות למהות התהליך הטיפולי. נמנע מלחשוף ולשתף עם המדריך שלי טעויות, כשלים והתלבטויות אמתיות, שבהן באמת אין לי מושג מה לעשות (תמיד להביא חומר קצת מעובד, שנראה טוב). מתמסר לפרסטיז' מקצועי ושוכח את עצמי, ואת השימוש בכל מי שאני, מה שצמחתי להיות, מה שהביא אותי לטפל (זוכרים את הדאלאי לאמה? כמעט שכחתי) ולא פעם, אחרי כל הסאגה הזו, עוד נכנס לסחרור שאני חרא מטפל.

אפשר לדבר על הפגיעות הנרקיסיסטית שלי, וודאי שיהיה בכך ממש. אך נדמה לי שלנרקיסיזם שלי יש גם גוון ג'נדריאלי כלשהו.  באופן ספציפי יותר, נדמה לי שהחרדה מתכתבת עם פגיעה ב"קוטב השאיפות" הקוהוטיאני, שהוא לתחושתי מחובר לצדדים אנימוסיים. לאורך הקווים של; האם אני אהוב- קוטב האידיאלים/ האם אני שווה- קוטב השאיפות. כאשר הראשון מתחבר יותר לתהליכי חיברות של בנות, והשני לחיברות של בנים.

עד כאן מחשבות מעורבלות בגוון ים. בשבוע הבא אכתוב קצת בדיעבד על ההתמודדות עם מצוקות הגבריות שלי שם.

פחד של גברים להיות הורים ► 

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552