"והגדת לבנך ביום ההוא לאמֹר" (שמות יג')
דרך יעילה להסללה, ולהסללה מגדרית בפרט, היא דרך חינוך ילדים, ואין כמו שירי ילדים כדי ללמוד על חווית החיברות סביב נושא הגבריות. לשירי ילדים יש יכולת מופלאה להעביר מסרים בצורה לא מודעת. הם מועברים בין המבוגר לילד כדרך "משחק", לרב הם מלודיים מאד, לעיתים מתחרזים, ובכל אופן מכוננים חווית שיתוף וסימביוזה. אל מול ה"צורה" הנמצאת בפרונט, התוכן/מסר מאחורי מילות השיר לרב מובלע ונקלט בצורה "פרה-ורבאלית". קורה לי לא פעם שאני מוצא עצמי מפזם מנגינות ילדות היום בבגרותי, עוצר, ופתאום שם לב שאני נוכח רק עכשיו בסאב-טקסט שמאוחרי השיר. כך קרה לי עם שני השירים שארצה לנתח בפוסט הזה, "פיל פילון" של מרדכי זעירא ו"לאבא שלי יש סולם" של תלמה אליגון. דרך המפגש עם אלו אנסה לזהות כמה מוטיבים מובילים של החינוך הישראלי לגבריות.
"פיל-פילון" שכתב "הטרובדור של הזמר העברי", מרדכי זעירא, הוא בפשטות שיר בנושא התפתחות הילד. הפיל שנולד רק אתמול, כבר צריך בעזרת הוריו ללמוד איך "לדרוך".
פיל פילון אפו ארוך
לא יידע כיצד לדרוך,
רק אתמול נולד הפיל
וללכת לא רגיל
פיל, פיל, פיל־פילון
לא יידע לדרוך.
לא יידע כיצד לדרוך,
רק אתמול נולד הפיל
וללכת לא רגיל
פיל, פיל, פיל־פילון
לא יידע לדרוך.
השיר נכתב בשנת 1939 ומבטא בצורה נהירה את המשימה של דור "המדינה שבדרך" שעליו נמנה זעירא. אין זמן להיות ילד, לשחק ולהנות (למה לעזאזל ילד בן יומו צריך כבר לצעוד? בקונוטציה צבאית, ולא למשל פשוט ללכת? כך גם הלחן העממי של השיר מדמה מעין מארש צבאי). בשיר מנסה אמא ללמד את הפיל ללכת, ללא הצלחה, רק כשמגיע הביתה אבא פיל, נבהל פיל פילון ומיד מתחיל ל"צעוד". בחזרה לעולם האמיתי, אני חושב לעצמי עד כמה הרגע שבו ילד מתחיל ללכת הינו במרכז החוויה של כל זוג הורים, כמה כמיהה, ציפייה וחשש יש ברגע הזה, ודווקא אז מלווה השיר פיל-פילון הורים (וילדים) רבים.
האם שמנסה ללמד את הפילון ללכת (משימה התפתחותית קריטית) עושה זאת בדרך של חיבה ומשחק, אך דרכה לא צולחת.
פיל פילון קוראת לו אמא
בוא אלי צעד קדימה
ופילוני לא יזכור
אי פנים ואי אחור
בוא אלי צעד קדימה
ופילוני לא יזכור
אי פנים ואי אחור
השיר מלמד שכינון "מרחב הביניים" המשחקי, האוהב, אינו יעיל בהשגת מטרות התפתחותיות. רק דרכו הקונקרטית של האב משיגה את התוצאה, כזו המושגת בפחד ומייצרת היענות אוטופלסטית בוריאציה של "עצמי כוזב". עצמאותו של הפילון שמסומלת בהנפת חטמו "כדגל" (פאלוס?) נגדעת באחת, והפיל לומד "לצעוד" כנזכר מעלה.
כך עמד פילוני פיל
אך ללכת לא התחיל
את חוטמו הניף כדגל
לא הזיז אפילו רגל
פיל, פיל, פיל־פילון
לא יידע לדרוך.
אך הסוף היה מבהיל
בא הביתה אבא פיל
פיל פילון נבהל מאוד
ומיד התחיל לצעוד
אך ללכת לא התחיל
את חוטמו הניף כדגל
לא הזיז אפילו רגל
פיל, פיל, פיל־פילון
לא יידע לדרוך.
אך הסוף היה מבהיל
בא הביתה אבא פיל
פיל פילון נבהל מאוד
ומיד התחיל לצעוד
אני נזכר איך סביב ראשית גיל ההתבגרות קרא לי אחי הגדול מחוץ לבית ל"שיחת גברים", הוא הציע לי סיגריה שאני נחרדתי בתור ילד מלקחת, והסביר לי בקול בוטח : " עזוב אותך מאמא, אמא זה לילדים- אבא זה לגברים". הוא רמז בזה שאתרחק מהקשר הקרוב שהיה לי עם אמי, ואחבור לברית הגברים שהיתה בבית. לאמא, כך זעירא, אין מה לתת לך בתור גבר.
אבל בשירו של זעירא אבא בכלל לא נוכח בתוך הבית, (בדומה לאבי שלי ועוד אבות רבים). הוא מגיע ב"סוף" תהליך החברות, למעשה הגעתו היא שמסמלת את השלמת התהליך. הוא כלל אינו נוטל חלק במשחק, מסמן אולי בזאת את רידוד עקרון המציאות לכדי עמדת סופר אגו ארכאי רודפני.
גם כשהאב כבר נוכח בבית, נוכחותו אילמת. הוא אינו נצרך למילים, שפה, או תקשורת בכלל, כדי להעביר את המסר שיגרום לפילוני להתארגן מתוך אימה לכדי ציות. שפת האימה והציות שלומד הפיל היא בלתי משויימת, אין בה מילים, וככזאת אין בה מרחב חשיבה והרהור ("מנטליזציה") אין בה יכולת לכינון קשר עם העצמי, רצונותי ורגשותי.
גם כשהאב כבר נוכח בבית, נוכחותו אילמת. הוא אינו נצרך למילים, שפה, או תקשורת בכלל, כדי להעביר את המסר שיגרום לפילוני להתארגן מתוך אימה לכדי ציות. שפת האימה והציות שלומד הפיל היא בלתי משויימת, אין בה מילים, וככזאת אין בה מרחב חשיבה והרהור ("מנטליזציה") אין בה יכולת לכינון קשר עם העצמי, רצונותי ורגשותי.
על הקשיים שסימנתי בשיר עלו כבר בראשית שנות ה-50, ובחוברת עזר לגננת ("מה אספר לילד") שונה הבית האחרון למצלול אחר שבו הסוף "מצהיל" ופילוני ששמח מאד "התחיל פתאום לצעוד", מיותר לציין שהתיקון לא תפס.
קל מידי להאשים את האב בתוקפנותו, הרי שיר זה מחברת לא רק ילדים, אלא גם אמהות ואבות לתפקידי המגדר המסויימים האלו. אמא משחקת, אבא עריץ. אני מאמין שלא רק בביתי נשמע הביטוי "חכה חכה שאבא יגיע הביתה" באופן תדיר. בפראפזה על ספרה של קרול גיליגן "קולו השונה" של האב כלל לא נשמע, לא בבית אך גם לא בעולמו שלו, הוא "האחר" האובייקט" המושלם. את תפקיד העריץ המושת עליו הוא מקבל ללא כל דיאלוג, או התנגדות. אני שואל את עצמי האם גם אבי שלי, ירש על עצמו מאבותיו את תפקיד ה"אב הנאלם" ? ומדוע ? האם זה התפקיד החברתי שאני מועידים לאבות-גברים, או שמא ישנם יצוגי אבות שונים בתרבות ?
אל מול דמות האב הנאלם ב"פיל-פילוני" מציעה תלמה אליגון אב נוכח מאד בשיר המוכר "לאבא שלי יש סולם".
על האב ה"נוכח-נפקד" בשירה של אליגון, בשבוע הבא.
על האב ה"נוכח-נפקד" בשירה של אליגון, בשבוע הבא.
Google
הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
Lili Kib
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה