יום שישי, 23 בספטמבר 2016

שוכבים כדי שלא נצטרך לגעת

שוכבים כדי שלא נצטרך לגעת

הרהורים מבולבלים סביב גבריות ומיניות

במהלך יומולדת של אחת הבנות מהכיתה, קרא לי חבר ואמר, אתה חייב לחבק את זאתי יש לה ציצים ענקיים. ממש כדאי לך, כשמתחבקים אפשר ככה קצת להתחכך בהם. "מין", רמז החבר זה דבר שאפשר "להשיג", "בהסתר". הייתי ילד די ביישן וההצעה שלו נראתה לי גם משונה וגם בכלל לא מתאימה לי, נדמה לי שזה היה אחד הרגעים הראשונים שעברתי איזה מהפך, לא מודע, עם המיניות הגברית שלי.

אף פעם לא דיברתי עם חברים גברים באופן באמת פתוח על המיניות שלנו. אבל יש לי הרגשה שגברים ונשים רבים שיתבוננו אחורה על חוויות מיניות שונות שעברו, יוכלו להזדהות עם הכותרת של הפוסט הזה. האם יש חוויות מיניות שזכורות לרעה, מדוע? מה היה חסר בהן, ומה היה בהן בעודף? אני מרגיש שלא פעם אקט מיני מגיע ממקום שבו יש ניכור אשר אי אפשר או לא ידוע איך לפשר עליו, כמו ניסיון להתגבר על המרחק דרך העונג הגופני. לעיתים זה מצליח, לעיתים זה רק מרחיק עוד יותר.
עד כמה שזה עלול באינטרפטציה שגויה להוביל ל"האשמת הקורבן"- המתודולוגיה שמובילה גברים לקשר בין "מיניות" ו"כוחנות" היא כזו שמוטבעת עמוק עמוק ב- DNA החברתי שלנו. להשיג מישהי זה אומר להיות "גבר". ולצד זה, אונס כמאמר התיאוריה הפמיניסטית שוחה באותו השדה הסמנטי, אונס הוא לא פעם אקט של דיכוי וכח לא פחות ואולי יותר מאשר אקט שנועד לספק צרכים מיניים של התוקפן.
השפה הגברית אודות מיניות ונשים די מוכרת. מילות מפתח בטרמינולוגיה הזו הן אלימות/כוחנות (לזיין,לדפוק, לקרוע), מחפיצות (לעשות, כוסית), מתוות היררכיה (שווה, להשיג). לעיתים השפה שבה אנו חושבים היא גם זו בה אנו פועלים. מה מביא לתחושה שעולה לי לא פעם, שאי אפשר באמת לדבר עם בנים על מיניות בצורה אחרת ולהישאר רלוונטי?
נדמה שהשפה מתארת על דרך ההיפוך דווקא את המתח החברתי האדיר שבו נמצא גבר אל מול מפגש עם מיניות, אינטימיות. כל כך הרבה מההגדרה העצמית שלנו, מתחושת הערך העצמי שלנו נובעת מה"עזר כנגדנו", פתאום עולה לי מחשבה על קושי גברי בנפרדות סביב זוגיות, "ודבק באשתו"- האיש שחשב שאשתו היא כובע אינו נבל, אלא ילד הספון בבטן הלוויתן, בעמדה סימביוטית ראשונית.
בתוך השפה הגברית המילה "להשיג" מתווה כאמור היררכיה, יש תחרות על בנות "שוות", גבר נמצא בתחרות מול האחים שלו מי ינצח במירוץ, ישיג את האישה הנחשקת (כמה ספרים,סרטים, שירים נכתבו בנושא, ודווקא כאלה המעמיקים עוד ועוד את ההבניה החברתית שלנו). כלומר כאשר גבר פוגש אישה פוטנציאלית הוא לא רק שואל את עצמו אם הוא נמשך אליה, אלא מהו הקרדיט החברתי שישיג בעתיה, האם טיפסתי בסולם החברתי סביב קשר זוגי כזה או אחר.
כמובן שאין זו מתודה האופיינית רק לגברים, אך נדמה לי שהיא מזכירה מאד את החשיבה בעולם העסקים, שנגזרות גבריות רבות לה. זוגיות ומיניות בהשאלה מתחום הכלכלה הן סוג של "מאבק על משאבים", כלכלת האהבה גם היא, ככלכלת העולם- כלכלת מחסור. פרום כתב על זה ב"אמנות האהבה" ואווה אילוז הוסיפה ב"אינטימיות קרה", אלא שאיני זוכר שציינו את המתח והציפייה המגדרית הספציפית מגבר (או מאשה) סביב כינון מערכות יחסים זוגיות. אולי הדיבור ה"מדעי", "מספרי", "כלכלי" מאפשר להתגבר על החרדה הגדולה המלווה את המפגש עם האחר, הלא ידוע האולטימטיבי. ולצד זה, התפישה (האמונית?) שלכל אדם יש את בן/בת הזוג שלהם בעולם, שעל אף שלל הסיבוכים והמניעות קיים שם בעולם מישהו שנועד לי, ואני לו, לא משמשת כבר אפילו כקוריוז לעגני. לא מפתיע שדווקא הניו-אייג', אולי כתגובת נגד לציניות המערבית, מציע הסתכלות ממבט שכזה.

האלימות והכוחנות באות אולי כהמשך של אותו עולם מאבקי, שבו הדרך להשיג את מבוקשך היא בצורה כוחנית, בין אם גלויה ופיסית ובין אם סמויה וערמומית, בשפה זו אני מרגיש איך בולטת בהיעדרה תחושת ה"משחק". מהו ה"עונש" החברתי לאותו גבר שאינו מצליח "להשיג" לעצמו אישה? והאם המאבק הצבאי המתמשך בו נתונה מדינת ישראל מאז הקמתה תורם להתקת השיח הצבאי לשיח הרגשי/מיני?
על חפצון של נשים ע"י גברים נכתב בלי סוף, נדמה לי שלא הרבה נכתב ממקורות אמפתיים כלפי גברים סביב המוטיבציה לחפצון. לצד היבטים ביולוגיים, יתכן שתהליכי מנטליזציה מאד בסיסיים שמקנים לבנים מייצרים דפוסי חשיבה ורגש אינסטרומנטליים והיררכיים. בעולם היפר טכנולוגי שבו שימוש אינטנסיבי יום-יומי ב"מכשירים" יש משהו אך טבעי בזליגה של דפוסי יחסים בעלי אופי של "שימוש" למערכות יחסים אנושיות. אולי ה"שימוש" באחר קשור גם לתהליכי חפצון רחבים יותר, גלובליים, אבל המקור לתהליכים האלו הוא נושא אחר ופחות מובן לי. ועם זה, נדמה לי שאחד הצירים המרכזיים סביבם נעה האנושות מאז שחר ימיה הוא ציר ה"אינטימיות", והחרדה האנושית רבת השנים מפניה (מדוע?). על הדיאלקטיקה הזו כתבה דליה רביקוביץ שיר מקסים.
בהסתכלות תוך אישית, מתוך היכרותי עם פרויד, למרות שהנקודה הארכימדית שעליה העמיד את כל התאוריה שלו נסבה סביב מיניות ילדית ובוגרת, הוא התייחס למיניות בצורה מאד כללית. כלומר, מיניות בריאה מתגלמת  ביכולת לכונן מערכת יחסים רגשית יציבה הטרוסקסואלית, ושם בערך מסתיים הדיון. השאלה מהי האינטראקציה הרגשית הקיימת בתוך סיטואציה מינית, מהו התיקון והכמיהה הייחודית, אלו נותרו עזובים ונחבאים אל הכלים. כמו, השאלה היחידה הנשאלת היא מהם הדחפים המיניים הלטנטיים העומדים בבסיס ההתנהגות או ההוויה של מאן דהוא, והניסיון לחשפם. אך נדמה ששם לאחר חשיפת ערוותם, כמו מסתיים השיח. ההבניה הפרוידיאנית אודות הדחף המיני היא כל כך שלילית, מבישה ואסורה שגילויה הופך עוד יותר לכיסויה. הדחפים שמתאר פרויד הם אפלים, אדם המגלה דחפיו אלו קל וחומר שיבקש להסתירם- האם ישנם דחפים מיניים (יצריים) שאינם אפלים, או מתוך התבוננות אחרת נוכל לראותם בסקלה רחבה יותר של צבעים?
האם דחף מיני הוא אקט גופני יצרי גרידא? מדוע כשאנו חושבים על הדחף המיני אליבא ד' פרויד עולות אסוציאציות של הסתרה, סוד, דברים אסורים, חטא, סצנה ראשונית, קנאה, אשמה? אמנם פרויד חי בתקופה הוויקטוריאנית שבה הדחקה חברתית של יצרים הייתה כמטבע עובר לסוחר, אך האם ההבניה של אז מתאימה למקום שבו אנו נמצאים היום?
תפישתו של פרודי את הדחף היא צינית, מטרתו לענג את העצמי, והעצמי בלבד. בתוך ההבניה של פרויד מסתתרת האמונה שהאחר הוא רק אובייקט למימוש מטרותיי וכי הרמה הרגשית הגבוהה ביותר היא סובלימציה של הכרה זו, היכולת לוסת את דחפי וצרכי אל מול החברה. אלטרואיזם בולט בהיעדרו, ודאי שאין מקום לאובייקט סיפוק העונג של האני להפוך לסובייקט בתוך חיי, סובייקט אשר לו אציע אני את עצמי כאובייקט, או מפגש שני סובייקטים, או כל וריאציה אחרת על אזורי הנסירה. האב הרוחני של הפסיכואנליזה נשמע לי קרוב יותר לפילוסופים האמריקאים הפרגמטיסטיים-פונקציונאליסטים שפעלו בתקופתו (ג'יימס, דיואי, וכו') יותר אפילו מאשר לאנשי תאטרון האבסורד. במובן הזה אפשר לטעון שפרויד רצח את אלוהים, (האב? אביו?) לא פחות משעשה כך ניטשה.
אני שואל את עצמי למה אני עוסק כל כך בפרויד כשאני בא לדון במיניות גברית, מה משרתת ה"מטא-חשיבה" אודות המודלים הפרוידיאנים? מלבד כמובן העכבה האישית שלי בפתרון התסביך האדיפלי (לא בצחוק, לגמרי ברצינות), והשימוש בפרויד כאב גדול להתנגחות, נדמה לי שהמודלים של פרויד הומצאו על ידו כפועל יוצא של החוויה הרגשית- מינית שלו כגבר. הם דומים באופן מעורר חשד להבניות הגבריות שבהם על גבר "להשיג", ישנו "מאבק" "אשמה" "סיפוק הדחף" ו"אובייקט", כולן הבניות גבריות שקודמות לרעיונות של פרויד, ולהבנתי הן שהשפיעו עליו בהבנת נפש האדם.
מפתיע בעיני שבכל קריאתי (הלא מושלמת יש להודות) באבי הפסיכואנליזה לא מצאתי ולו פסקה אחת שבה אמונה, אמונה בסיסית בדחפים של האדם (המיניים והאחרים) ככאלו המכוננים אינטימיות, שיתוף, תום. כשנתקלתי לראשונה בכותר "מעבר לעקרון העונג" התמוגגתי, קיוויתי, הנה מצאתי פרויד מאמין. התבדיתי, אל הארוס התווסף תנטוס, אל יצר ה"חיים" התווסף יצר המוות. מעבר לעקרון העונג לא קיים עקרון מנחה בעל אמונה באדם ובמין האנושי, אלא דחף מוות והרס. אזי, מאיזה מקום טיפל הוא, ומטפל אני, באנשים? מהי המוטיבציה האמיתית שלי לטפל?
יש לכך משמעות קרדינלית בעיני, כי אלו הם יסודות המבנה הלא-מודעים על בסיסם אנו מטפלים, פוגשים אנשים ובעיותיהם. על סמך זה אנחנו מחנכים ילדים, בונים ומוסיפים קומות של יחסי אובייקט, פסיכולוגיית העצמי, התייחסותיות וכו'. אלו הן אבני הבניין היסודיות של כל התיאוריות הדינמיות המוכרות, זה הבסיס וכור המחצבה.
וכפועל יוצא, עולות לי שאלות אודות התווית נגד, כזו המציעה מיניות כאקט של אהבה ואינטימיות- האפשרות לענג את האחר, לבקש טוב עבור האדם הקרוב אליך בעולם. ולצד זה, האפשרות לקבל עונג ותחושת קבלה מאותו אדם. האפשרות שיש אחר בעולם שאיננו הגיהינום שלי, כדבריו של סארטר. פחות סקסי, בלי ספק.
במיניות קיימים אספקטים רוחניים ורגשיים עמוקים. מיניות בפשטות מביאה חיים. ניתן לראות במיניות אקט של אמונה קמאית, פרה-ורבאלית בחיים, במפגש עם האחר וביכולת ליצירת ריקוד מחול משותף. יצר לשון יצירה. ובפראפרזה על אימרתו המפורסמת של פרויד- הילד הוא אשר מכונן את האב (או האם).

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

"הוא דווקא גבר רומנטי"


"תגיד, אלה שלך ?" ניגש אלי בסופר בחור שאני לא מכיר עם ערימת מצרכים בידיים. "נראה לי ששמת את זה בטעות בעגלה שלי" הוא ממשיך. אני נבוך, "הייתי בטלפון, חלוקת קשב, תודה. סליחה. נקודה."
הוא מצחקק ובעודו מתרחק מפטיר, "מזל גדול ששמתי לב, שלא תישן הלילה בחדר מדרגות". לוקח לי רגע להבין ואז אני מחייך לבדיחה, בפנים נהיה לי קוואץ' קטן. להמשך הקריאה...

יום שישי, 9 בספטמבר 2016

How High Can You Build It So It Won’t Fall ?

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית

? How High Can You Build It So It Won’t Fall



פותח בספוילר, כמו שאפשר לראות בתמונה, מבחינתי הצילייה עמדה מדהים. למעשה אני לא זוכר שאי פעם הקמנו יחד קבוצת חברים צילייה שהיתה כ"כ מדויקת, שטוחה, עמידה ברוח וגו'.
אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא דווקא על תחושה אחרת. על הריקנות שאפפה אותי לאחר שהצילייה כבר עמדה. אחרי ההתרגשות הראשונית, אחרי תחושת ההצלחה (האמיתית) שהצבתי/נו לעצמי אתגר ועמדתי בו, אחרי התחושה שעמדתי במבחן הגבריות שהוצב לי, אחרי שאמרתי בלב שאני יכול ללמוד נושא טכני וליישם אותו- אחרי כל אלה פתאום צצה ועלתה השאלה, אז מה? או בשביל מה?
המחשבות האלו עלו בי בעיקר סביב האפשרות הריאלית שבניית הצילייה לא היתה "מצליחה" בדרך שבה רצינו, ותחושת בטן שזה היה נלווה באיזו שהיא קטסטרופה. והיות והצלחה אפשר לעיתים לשחזר, אבל לא תמיד, קצת אבד בעיני לפתע הערך של "הצלחה" במובנה הקלאסי והמחשבות זרקו אותי לחלומות על עולם שבו "הצלחה" ו"תוצאה" הן לא הפרמטר המשמעותי ביותר אלא גורם בתוך מכלול רחב הרבה יותר שמציע רעיונות כמו תהליך, חַבֵרוּת, ויתור, חלקיות, התמודדות והלאה.

אלא שהשפה הגברית שעליה גדלתי היא שפה שייקספירית, לא במובן הלירי של המילה אלא במובן הקיומי יותר, יען להיות או לא להיות זאת השאלה. אולי העובדה שאנחנו דור ה- Y לשואה גם היא השפיעה על המטריצה הקיומית, אלא שבאספקלריה גברית האפשרויות גרועות הרבה יותר מאשר "לא להיות". זה אשר איננו לפחות נעזב לנפשו, בעוד האפשרות לכישלון גברי היא אכזרית הרבה יותר. החלוקה הדיכוטומית היא בין "חודר" ל"נחדר"- זה המנצח, היודע, המצליחן, הוא ה"חודר"- והוא בר קיום בטוח (כמובן רק לרגע, עד האתגר הבא, ששוב יערער על גבריותו), ולעומתו הנחדר, שבניגוד להמלט השייקספירי לא נעלם, אלא נידון למציאות קשה הרבה יותר שבה הוא חוזה שוב ושוב בכשלונו, בהיותו מושפע, חלש, ושפל. בואנא יא "נקבה" בשפת הלעג של בני נוער, זה אשר יש בו נקב, חולשה.
החלוקה הזו מייצרת הן תחושת תחרות והן תחושה של מחסור ומאבק על משאבים, שתי תחושות שהעולם הגברי מאד מתעקש לשדר לי. המחשבות האלו זורקות אותי לטוטם וטאבו של פרויד, שמציע כי הנטייה הטבעית של קבוצת גברים היא להיאבק עם המנהיג על עמדת הכח הקבוצתית, קרי האפשרות לקיים יחסי מין עם בנות הקבוצה, להצליח יום אחד לנשל את האב הקדום ואז לרצחו. זהו הבסיס להתפתחות חברה, מצפון וחוקים. באופן לא מפתיע, זו כמעט אחד לאחד התחושה שמקנה לי המערכת הכלכלית/חברתית הניאו-ליברלית. מציאות מייצרת תיאוריה או שמא תיאוריה מבנה מציאות. ועוד, האם יתכן שהלא מודע החברתי המודרני הפנים לתוכו ופועל מתוך עקרון ההכבדה הפרוידיאני? קרי גבר חזק הוא רק כזה היכול להילחם באחר ולנצחו. ולאיזה עתיד חברתי אנו צפויים בהינתן "פרדוקס לק" שכזה?

מעבר חד. הכותרת לפוסט לקוחה מן הדיאלוגים של בוני ה"אמפייר סטייט בילידינג" בניו-יורק. בניין אשר החזיק בתואר הבניין הגבוה ביותר בעולם במשך 40 שנה. כמעין "מגדל בבל מודרני" נערכה אי אז (ראשית שנות השלושים) "תחרות לשמיים", מי הוא משרד המתכננים שיצליח לבנות ראשון בניין בן מעל 100 קומות שלא יפול, ולעצב קבל עם ועולם את קו הרקיע של העיר החשובה, יורק החדשה. אגב, על רקע מאבק זה כתבה איין ראנד את ספרה המצליח "כמעיין המתגבר".
רציתי בעזרת הכותרת הזו להביע רעיון שאני מרגיש ומלווה את הקשר שלי עם העולם הגברי, "המירוץ לשמיים". מעין תחרות סמויה שקיימת במירב הסיטואציות הגבריות מי יצליח להגיע גבוה יותר (מישהו אמר פאלוס?), מהר יותר וחזק יותר. אני זוכר שכאשר חזרתי מהודו לא הבנתי למה צריך לנסות להיות כל הזמן  "יותר". אנשים חכמים הסבירו לי אז שזה מה שמניע קדימה את הכלכלה העולמית, מי שלא גדל למחרת לא קיים, על משקל "לא קפצת עליה היום, חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור". המשכתי והקשתי, ואם כולם ישבו תחת גשר מט לנפול או גפן ותאנה, אולי אז נוכל כולנו להישאר מאחור ולהנות מהחיים ?אזי לא תהיה "צמיחה" ענו לי כאחד חברי המקהלה היוונית בכובד ראש, בהדגישם את המילה צמיחה כמקפלת חכמה נסתרת עתיקה. אהה, אמרתי גם אני בקול בוטח ומזוייף, למרות שיותר מכל הרגשתי מבולבל כמו הנסיך הקטן בכוכבו של איש העסקים. אלא שאיפשהו לאורך הדרך איבדתי את זה גם אני במירוץ העכברים, והתמכרתי למשוואה שכדי להיות מישהו אני חייב להיות משהו.
שתי אגדתות יפות מצאתי, אשר מתלוות ל"מיתוס" היהודי אודות בנייתו של מגדל בבל ומסבירות קצת את כלכלת המחסור הגברית המודרנית. האחת קשורה למוטיבציה שעומדת בבסיס התאגדות האנשים לבניית המגדל, והאחרת קשורה לאופן הביצוע. שתיהן מנסות לעמוד על הפסול שהיה בניסיון לבנות "הכי גבוה כך שזה לא יפול".
הראשונה ב"בראשית רבא" מתייחסת כאמור למוטיבציה לבנייה, ""נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים". אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט (כפי שהיה בימי המבול) בואו ונעשה סמוכות"". כלומר דור הפלגה אשר זכר בזכרונו הקולקטיבי את נפילת הרקיע בימי המבול, בקש להקים "סמוכות" בשמיים, כדי להגן על עצמו מן האפשרות של חזרת הטראומה. ובהשאלה להיום- האם יתכן כי אנו משחזרים כחברה חוויה פוסט-טראומתית של מחסור קמאי (ינקותי?) אשר מניעה אותנו לחשוב שאנו נמצאים במחסור תמידי? מהו באמת המקור של חווית המחסור המערבית?
האגדתא השניה (פרקי דרבי אליעזר) מתייחסת לאופן ביצוע בניית המגדל: "...מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה..". הסיפור הקשה הזה מתווה דינמיקה שבה שכחת האחר או הפיכתו מסובייקט לאובייקט מתרחשת כנראה בשם העדפת האידאל על פני המפגש, על פני התהליך. נדמה לי שהניכור האקסיזטנציאליסטי, או האבסורד שבציפייה לגודו העלום או אפילו מהפכת המסכים הטכנולוגית המודרנית הם כולם גלגול של אותו קושי ארכאי של העולם הגברי סביב אינטימיות.
אני רוצה לחזור לשפה הגברית ה"אחרת" שביקשתי אחריה בתחילת הפוסט. למשל, העובדה שהסיבה העיקרית בעיני שבניית הצילייה נעשתה בנעימים ובאמונה הייתה חבר קרוב שהסכים לחלוק איתי את עול הבניה, הן ברמה הביצוע והן ברמת האחריות, העובדה שהיה שם אחר שאליו נקשרתי, נקשרנו, הייתה כוח מניע אדיר של התפתחות. כמובן שגם שם קיים מתח גברי מסוים, מי למעלה ומי למטה, אך הדיאלוג שהתרחש בינינו אח"כ איך ניתן לפשר על המתח הזה, והאם בכלל אנחנו מעוניינים בו, ועד כמה לעתים הוא טיפשי אך פרימאלי, ואולי ההתגברות על המתח הזה, דווקא היא היא מהות מסוימת של גבריות ?
משיחה עם בת הזוג שלי, עלה רעיון נוסף, "המשחק". האפשרות לשחק גורסת שזה לא כ"כ משנה אם "נצליח" או "לא נצליח" (מה בכלל ההגדרה של הצלחה, אני יכול לחשוב על רשומון רחב של "הצלחות" מפרספקטיבות שונות). במשחק לא עולה שאלה הרת גורל, אלא מין בחינה שובבה, ברת הנאה, של ניסיון להשיג מטרה, פתוחה לשינויים, קשיים ונפילות. אני מרגיש שמשחק קוסם לי הרבה יותר מתחרות. מדוע המילה "מבחן" מהלכת עלי ועלינו אימים כה, איזו תחושת עצמי נגזרת מחוסר הצלחה במבחן, והאם ניתן לגשת למשל לבגרות במתמטיקה מתוך תחושת משחק עם המספרים ? כמו סודוקו ענק ומהנה.
בתוך משחק קיימת גם האפשרות לצחוק על עצמי ועצמינו. למשל על כך שאנחנו בישי מזל, שאיננו יודעים להקים ציליות, נעדרי ידע טכני. או במילים אחרות "הומור עצמי" שכמו מקעקע את הדרמה והחרדה הגדולה שמא לא נצליח. ואולי כך גם נוכל לבקש עזרה מאחד הגברתנים השוהים בחוף.
ושמא, משהו אובד בעולם גברי כזה? האם יש כאן משום אלמנט של "סירוס" או התווית נגד ללקיחת יוזמה ואחריות?

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552