יום שישי, 11 בנובמבר 2016

White Men Can’t Trump הרהורים על תוצאות הבחירות בארה"ב של אמריקה

White Men Can’t Trump

הרהורים רגשיים ולא מסודרים על תוצאות הבחירות בארה"ב של אמריקה


אחרי כל הגינויים שעולים בי בעקבות הבחירה של טראמפ לנשיא של המדינה החזקה בעולם, אחרי ההטרדות המיניות, הפליטים ההיספאניים ועוד כהנה וכהנה פליטות פה, ואל מול האפשרות הקסומה לנשיאה ראשונה (על אף שהריח הרע שנודף ממנה מגיע כל הדרך בואכה נמל יפו), משהו בי נרגע בפנים מהבחירה באיש הזה.
אני מתבייש להגיד את זה, אני עצוב על עצמי, אבל אני גם רוצה להיות כנה, ולנסות להבין מה מרגיע אותי שם, ואולי זה גם ייתן כמה תשובות לשאלה מה הוציא לרחוב מיליוני "גברים לבנים זועמים" להצביע טראמפ, כפי שכינתה אותם המדיה האמריקאית, והם אלו אגב, שכפי הנראה הכריעו את מערכת הבחירות הנוכחית. (רגע, הרי גם אני גבר לבן זועם (לפעמים)).

זה מחזיר אותי לגן. לאחד הרגעים המכוננים שבו חבורת ילדים "בריונים" הציקו והרביצו לי, אולי בעצם זה היה ביסודי. סיפרתי על זה לאחי הגדול והוא הציע שילך ויטפל בהם (סליחה שאני לא זוכר בדיוק את השפה, אבל כנראה שלא ככה דיברנו כי גדלנו במקום שהוא די חממה)- בכל אופן, הרגע המרומם הזה, שבו מגיע "אחי הגדול", מטפל ופותר את כל העניינים שהכי הציקו לי, שיש כוח כזה בכלל שקיים שם בעולם, זכור לי כרגע מתוק ובטוח, לא פחות מהפחד וחוסר האונים שהציתו בקרבי חבורת ילדי הגן האימתנית.
בעצם, פתאום אני לא בטוח שרגע כזה אכן התרחש במציאות, אני בוודאי זוכר את הילדים מציקים לי, פתאום אינני בטוח שאחי אכן היה שם, אולי רק דמיינתי שהוא מגיע ומסדר את המצב, אולי במציאות זה כלל לא התרחש.
נדמה לי שלבלבול הזה יש משמעות עתיקה, ארכאית, והיא עלתה לי המשמעות ביחד עם תחושת הרוגע עם בחירתו של טראמפ לנשיא. כי אולי הבלבול הזה מספר על פחד גברי (אנושי) מאד מאד קמאי מהעולם שם בחוץ, עולם שעלול להיות מסוכן מאד, ושלמעשה אין באמת דבר (אולי מלבד אמונה) שיכול לתת ביטחון לאדם מן השורה שהכל יסתדר. אפשר אם רוצים לקרוא לו "חרדת המוות" או ה"סדר הסמלי", ה"אחר הגדול" בשפתו של לאקאן. (ה-Name Dropping זה בשביל להשקיט את החרדה על גילוי החולשה ממקודם) אלא שלא משנה אם נגדיר אותו בשפה פסיכולוגית או אחרת, הוא תמיד יישאר "המפלצת שמתחת למיטה", והיא מתגלגלת, המפלצת, בשפה מודרנית לאל-קעידא, ואז לדעא"ש, ומשם תמשיך ותתגלגל קארמטית לתוך האומה הסינית, או כל Nemesis אחר שנבחר. התחושה שיש אויב שם בחוץ שרוצה לאכול אותי, מכוננת הרבה מהתחושה הפנימית שלי (ובבוקר במדיטציה אני מנסה להאכיל אותה עם כפית גדושה של Mindfulness אבל זה לא תמיד המאנצ' שהיא רעבה לו).
הפחד מקריסה של העולם החיצוני, ההלבשה של האגרסיה על מישהו בחוץ, תחושת הניקיון והביטחון שזה מקנה לעצמי הפנימי שלי- הם מצד אחד חידה עצומה בשבילי באופן אישי, ומצד שני הם מספרים בעיניי חלק מהותי מהסיפור של העולם המערבי, שמנסה הרבה פעמים לשנות את התחושה הפנימית של חוסר אונים או חוסר תוחלת בעזרת שינוי של העולם החיצוני. המזרח, בגדול, בהכללה מאד לא מדויקת, עסוק בתנועה אחרת של ניסיון לשנות את העולם הפנימי שלי כך שיתאים לעולם שבחוץ- דוגמא קטנטונת שממחישה את הנקודה הזו היא הזכייה של הודו בשתי מדליות בלבד בריו 2016, האומה השנייה בגודלה בעולם- שלא רצה מהר יותר, לא מנתרת גבוה יותר, ולא מטילה חזק יותר.

נדמה לי (אני מקווה) שהחרדה הזו שאני מתאר, אני לא לבד בה. ושמי שקורא בשורות האלו נזכר גם ברגע ההוא של הכמיהה שמישהו גדול וחזק יבוא לעשות לו סדר בדברים. שאולי חלק מרכזי של מה שמזין את המפלצת שמתחת למיטה הזו, הוא מנגנון הפיצול. ברגע שאני משתכנע שיש טובים ורעים, צודקים וטועים, גבוהים ונמוכים, עשירים ועניים, פוגעים ונפגעים ועוד ועוד- אזי ברור גם לאן צריך להתגייס הכוח, ברור שאני בצד של הטובים- וברור שהייתי רוצה שהכוח הגדול הזה יגן עלי. ויעידו עליי 24 סרטים שונים של ג'יימס בונד שנלחם בעולם הרשע כבר שנים, ועדיין לא הצליח להכות בו מכה ניצחת (נורא מסקרן אותי מה יהיה ביום שאחרי, היום שאחרי שננצח את ה-Beast).
ובמובן הזה, טראמפ בתור מישהו שהגשים את חלום ה-"אין לי ממה לפחד בעולם", משמש בשבילי ג'יימס בונד פוליטי ומדיני. בעולם פוסט-מודרני, שבו אפילו רצח אב הוא כבר Old News, שאין כבר בטחונות בשום דבר, שבנקים נופלים, שאמיתות גדולות מוגחכות, טראמפ הוא דמות אב ארכיטיפית שנותנת בטחון. אמיתי. אצלנו בטחון מתרגם ליוצאי צבא, רמטכ"לים, באתוס הפרוטסטנטי האמריקאי בטחון = איש עסקים מצליח (ראו מקס ובר). אחרי טולרנטיות של 8 שנים לפתיחות והומניזם כלפי נשיא שחור, אולי מפחיד מדי להציע שוב ניסוי אנושי בדמות נשיאה אישה.
אז כשאני במקומות הגבוהים שלי, אני יכול להסתכל על התהליך הנפשי הזה מלמעלה, לבחון אותו, לזהות נקודות כשל, לחבר אותו לאטיולוגיות אחרות ואולי גם לסיפור ביוגרפי ומשפחתי. אבל לא תמיד אני במקומות הגבוהים שלי, וכשאני דווקא במקומות הנמוכים שלי, אז אני מסתכל מאחורי הכתף בחרדה, מחכה שדונלד טראמפ יגיע. ואז אני גם סולח לו וכך גם לעצמי (באמת, מעומק לבי), על הטבח בכפר קאסם, על פרשת קו 300, על הצביטה בטוסיק ועל הג'ובות שפילח, כי הרי הוא בסה"כ מלח הארץ, והוא הבטיח "לעשות את אמריקה לגדולה שוב", ומשהו מזה ודאי יחלחל גם לכיווני. ומול המוסלמים המשוגעים, ההיספנים החמדנים, השחורים האלימים וכל שאר ה"זרים" שקיימים בעולם שלי, אין לי דרך יותר טובה להתמודד עם ה"אחר" אלא להביס אותו בעזרת כוח גדול.
אחרי זה אני נמצא בפלונטר, כי התחייבתי כבר לגביר הזה, בין אם הוא ייצוג חיצוני שלי, ובין אם הוא ממש חלק נפשי שלי, וכבר סלחתי וטיאטאתי מתחת לשטיח, וחייכתי אליו חיוך מעושה, ועם עצמי אני כבר מתחיל לחוות את העצמי המזויף, שיודע שמשהו לא כשורה, אבל אסור להגיד אותו. ואז אני מתחיל לנתק, לשכוח לו, להכחיש, לשתף פעולה וכו' וכו'.
בעודי כותב, כשאני הופך בזה עוד ועוד אולי בעצם אני מתאר מנגנון של "הזדהות עם התוקפן"- במובן הפחות מוכר שלו, שאותו תיארו כותבים התייחסותיים עכשוויים על הרקע שבנו החבר'ה של פרויד. במובן הזה של הע"ת, שבו ראשית מתקיימת מערכה ארוכה ויסודית של מחיקת העצמי, והצדקת התוקפן, זה ישמור עלי מפניו, ואז אולי אם אנכס גם אני לעצמי תכונות דומות לשלו, אזכה גם בכוחות האדירים שלו שנראים כמעט מאגיים, ואהיה מוגן מפוגעים עתידיים.
אם נסתכל רגע במפת הבוחרים של טראמפ (קשה לי עדיין להחליט איך הייתי מגיע ליום הבחירות, האם בתור האיש הכחול או בתור האיש האדום), אז נראה שכל אזורי הפריפריה של ארה"ב- מדינות הדרום, מדינות המערב התיכון, המדינות עם התמ"ג הנמוך ביותר לנפש, שאין בהן שכר מינימום, שבהן מדד הפיתוח האנושי הוא הנמוך ביותר מבין 50 מדינות ארה"ב.
כל המדינות המוחלשות של היבשת החדשה, דווקא הן, ולא המזרח השבע, או המערב החדשני, לא ערי המרכז אלא ערי השדה- הן אלו שבחרו, באיש שכל כולו משדר דווקא את ההפך הגמור מהמגל והמחרשה של שדות התירס שלהן. אלה אותם האנשים שאבות אבותיהם שב"ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק היו צריכים לנדוד בחוסר כל, כדי לנסות לנצח את ענני האבק והבצורת הכבדה, כשהבנקאים מהצפון הגיעו כדי למכור להם הלוואות נבובות בריבית קצוצה. אלה אנשים שאולי הפחד מניע אותם, אבל יבשת שלמה מתעשרת על הגב של הפחד שלהם.

אני רואה שוב שאני נזרק לפיצולים של טובים ורעים אז אני אעצור, ואולי זה טבענו כבני אדם, או כך לפחות טען הבודהא. חשוב לי לסיים בזה שאם לרגע השתמע שמשהו מהדברים שלי נכתב בציניות וביקורת, אזי ממש לא. תיארתי מנגנונים אמיתיים שמתרחשים אצלי בבטן יום יום בזעיר אנפין, טראמפ בשבילי הוא התגשמות חיצונית לפנטזיות סכיזופרנואידיות של ביטחון שאני חווה השכם וערב, ומעניין לי מאד לחקור אותן, לפני שאני מגנה אותן מיידית בגוון מוסרני. אולי בעצם אכן גיניתי אותן מוסרנית, פשוט באמתלא של דיאלקטיקה פסיכולוגיסטית. אלא שאני באמת ובתמים לא יכול לוותר על התחושה של ה"אב הגדול". והאם ואיך בכלל כל זה קשור לגבריות?
מוזמנים להגיב למטה !


תוכן מעניין שקשור לפוסט:
הזדהות עם התוקפן - התבוננות אנליטית►

6 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  2. נהדר לקרוא עוד כיווני מחשבה חוץ מזעזוע כללי. בכלליות נראה שהעולם אכן הולך למקום שטוח בו יש לא רק פיצול בין טוב ורע אלא הטוב הוא מוחלט והרע הוא פלקט ואין ממש הסתכלות על מורכבות כי טווח הקשב והקריאה שלנו הצטמצם לשבע שניות בערך...

    השבמחק
  3. לדעתי הרדידות והשטיחות של העולם המערבי בולטת בכל הדמוקרטיות שאנו מכירים אולי פרט לגרמניה שבה באמת יש מנהיגה יחידנית שגם היא בסימן שאלה לעתיד. השטה הדמוקרטית כבר היום לא עושה טוב ובזה כלולה גם מדינתנו הקטנה. השאלה מה הלאה???
    כאן לדעתי נכנס טראמפ לתמונה ואין ספק כי זה סוג חדש של מנהיג שעברו מאד לא מתאים לאידיאולוגיות מערביות אבל עובדה שהו לבד גרם לבחירתו .
    נראה לי (ואולי אני תמים ומצפה) כי האיש מביא משהו חדש משהו שהדמוקרטיה הגדולה צריכה מעבר לעמידה האינדבדואלית בתא הבוחרים, נראה לי שטראמפ עשה הצגה גדולה בשביל להיבחר ומכאן בלי מצע ובלי רעיונות מכובסים הוא יאלץ לפרוץ דרך חדשה שתהיה טובה לארהב ולעולם
    רק התבונה תגבר והוא כבר הראהשהוא מסוגל.... כרגע משימתו היא לבחור באנשים הטובים שיוכלו להזיז את העגלה ולא משנה מאיזה צד פוליטי יגיעו העיקר שיתו לו עצות טובות כי הוא בעצמו אין לו את זה
    בואו נתפלל שזה מה שיקרה והעולם ידע עתיד חדש ואחר
    גדי כפיר

    השבמחק
  4. נשמעת טוב התאוריה שלך. ואמן שכך יהיה. אין ספק שנוח שמישהו אחר יעשה את כל הדברים שחונכנו לא לעשות (אל תחזיר למי שמרביץ לך..... תהיה אתה הבוגר, אל תקלל למרות שהם קיללו - זה רק מראה עלייך). מה שקצת מדאיג אותי זה האם לטראמפ, עם כל הרוח שהוא עושה, באמת יש תוכנית איך לקיים את כל ההבטחות שלו? האם הוא באמת יכול "לחסל את הרעים"? האם כשהוא מיישם משהו הוא חושב על ההשלכות שלו? האם הוא האח הגדול שיטפל במציקים בתבונה, ביד חזקה אך גם חכמה או שיפעל בצורה כזו שרק תסבך אותו, אותם ואותנו בעתיד? רק הזמן יגיד.... ואני מאוד מקווה שהוא יקיף את עצמו ביועצים נבונים ובעלי נסיון וגם יקשיב להם, ולא רק כשמתאים לו (ראה מקרה א"י). בינתיים ניתן לו צ'אנס..... כאילו שיש לנו ברירה....

    השבמחק
  5. אולי כי אני לא גבר לבן התפיסה שלי את טראמפ היא כבריון עם הפגיעות הנרקיסיסטית וממש לא כמו האח הגדול והמגן.. וזו הסיבה שאני מפחדת, מרגישה שבחרו אדם לא מווסת, פגיע וזועם, שהסולם הערכי שלו מאד מפוקפק. הלוואי שאתה צודק בתחושתך לגביו

    השבמחק