יום חמישי, 2 בפברואר 2017

גברים "רכים"



"גברים רכים"

אתמול ראיתי יחד עם חבר את "הדקדוק הפנימי", אחרי הסרט הייתה הרצאה קצרה.
החבר ואני, שנינו מטפלים, יצאנו עם דמעות בעיניים. המרצה דבר גבוהה גבוהה על הגוף ברומן של גרוסמן, איבדתי אותו. דיברנו בינינו החבר ואני על "גברים רכים".

אהרן, ועוד הרבה דמויות של בנים אצל גרוסמן ובכלל, הוא "גבר רך".
אין באמת הגדרה כזו של "גברים רכים" אבל בעצם כולנו מכירים אותם.
אלה גברים שבניגוד למיתוס ה"צבר" המקובל- הבפנים שלהם רך, אבל גם הבחוץ שלהם רך.
הדימוי שעולה לי זה "אליפלט" של אלתרמן..
הוא ילד שאם גוזלים מידיו צעצוע, נשאר מבולבל ומחייך. (למה לעזאזל לגזול מידיו של ילד צעצוע?)
ומה מצופה ממנו לעשות? להחזיר מלחמה שערה? אבל הוא לא רוצה, הוא לא רוצה להילחם,
לא רוצה להתלכלך בעולם הזה של המבוגרים שהכל בו קרבות, כמו שאומר אהרן ב"ספר הדקדוק הפנימי".
הוא רוצה לחיות כמו מבוגר בעולם שעדיין יש בו מהתום הילדי, ואמא שלו, של אהרן, בקשיחות אופיינית של דור המבול הציוני (קרי ניצולת שואה), מלמדת אותו פעם אחר פעם, בגסות ובאכזריות גדולה- שהעולם הזה הוא ג'ונגל.
פתאום עולה לי גם הנסיך הקטן של דה-סנט אכזופרי,
המקום היחיד שהוא יכול להתקיים בו זה על כוכב, כוכבית אחרת, רחוקה מאד מאד מכאן.
הוא יכול להגיע לעולם הזה שלנו, אך לרגע, ללמד משל יפה, ולחזור לשם- למקום שממנו בא. אין לו מקום כאן אצלנו.
"בעולם ילד, אין מקום לסתם חולמים".

"לאן הברווזים עפים כשהאגם קופא" שואל הולדן קולפילד פעם אחר פעם ב"תפסן בשדה השיפון", מחכה כמו הנסיך שמישהו יסכים לצייר לו כבשה, שמישהו ידע לענות על החידה הזו מה מסתתר בתוך הבטן של נחש הבריח,
והולדן, נענה פעם אחר פעם, שאין כאן אלא כובע, "המבוגרים יעצו לי למשוך ידי מציור נחשים-בריחים, ובמקום זאת לשקוד על לימודי ג"ג, דברי- הימים, חשבון ודקדוק" כותב המספר בנסיך הקטן.
ממש כמו הדמות שמשחק אית'ן הוק ב"לפני הזריחה" שכל חלום שחלם בתור ילד, הוריו "גייסו" לכדי מקצוע קונקרטי בעולם, ומתוך כך הוציאו את כל הקסם, ועיקרו לו את האפשרות להמשיך וחלום בעולם הזה.
פתאום אני מבין כמה דימויים כאלה של "גברים רכים" יש לנו בתרבות, שמבקשים להיאבק למצוא את התום והאמון בעולם, גם מתוך התבגרותם, לראות את העולם לא כזירה של מאבק, אלא כשדה של שפע.
שהחברה לועגת להם, מנדה במקרה הטוב, ומבזה במקרה הרע.
חוזר כמה שבועות אחורה...אולי בגלל זה פיטר פן כל כך מתנגד לגדול? כי הוא יאבד שם את עולם החלום שלו, כי לגדול זה אומר לוותר על הפנטזיה?
ואולי לא? האם אפשר למצוא דרך אמצע, שבה אפשר לחיות בעולם הזה ול"משוך אורות" מעולם התום והתמימות הילדי?
אהרן, ועוד הרבה ילדים וילדים בנפשם שהכרתי, לא הצליחו למצוא את התיווך הזה.
חלק הארי שבהם, נעלם בתוך הקוטב של ה"גבר המבוגר"- חי חיים זעיר בורגניים מצליחים פחות או יותר, קם כל בוקר לעבודה/אישה/ילדים/מחק את המיותר, בלי הרבה חשק, בלי הרבה חדווה, בעיקר בלי הרבה "משחק", נכנע לתכתיבי ההורים, לאיזה סופר אגו ארכאי. ואז במפגש איתם ההרגשה היא חלולה, שאין שם התרגשות, אולי בכלל כמעט ואין רגש, צריך להביא פרנסה הביתה, צריך לתפקד, לחנך את הדור הצעיר, ולהרחיק כמה שיותר את התחושה של חוסר משמעות, חוסר מיצוי, וחוסר חיבור לילד הפנימי.
"הכניסיני תחת כנפך" זו התבכיינות בשבילם,
"חיקך מקלט ראשי" זה דימוי סתום, לראש אין מקלט, וחיק הוא נחל בהרי הכרמל, או קיצור של החבר'ה מה"פלחי"ק"- חיל הקשר בצבא.

"זה בגלל כל אותם אנשים במכוניות שבאו מולנו"
כותב פירסיג בתחילת "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (עמ' 15-16)
"מי יוצא לעבודה ביום שני בבוקר עם חיוך על פניו?" אני חוזר ואומר.
"כן, אלא שהם נראו כהולכים לאיבוד.. כאילו היו כולם מתים. כמו מסע לוויה". סילביה אומרת.
שנים לווה אותי הדיאלוג הקצר הזה בין המספר לדמותה של סילביה, בבקשה ותפילה שלא אהפך יום אחד להיות גם אני, אחד מאותם הנוסעים בבוקר לעבודה כהולך לאיבוד, כבמסע לוויה. הניסיון הזה לחברת את עצמי מהיות גבר רך, להיות גבר קשה, מאתגר אותי בנקודה הזו בוקר בוקר. (בדרך לעבודה, הכביש הוא זירת ההתגוששות האידיאלית שלי כגבר, ספון בתוך הקוקפיט המדומיין שלי, יכול להגן על הטריטוריה הקטנה, לשלוח חזרה קרן לייזר של תוקפנות כלפי מי ש"חותך" אותי בלי להצטרך להסתכל עליו, ולהגיע סחוט ועצבני לעבודה).
חלקם האחר של הילדים-גדולים, כמו אהרן בספר הדקדוק, או אליפלט של אלתרמן, או גם הנסיך הקטן- אין להם מקום בעולם הזה..או שהם שוקעים עוד ועוד לתוך עולם החלום (פנטזיה ומציאות של ויניקוט) עד שכבר מאבדים קשר עם העולם הזה, משתגעים,  או שהם "חוזרים לכוכב שממנו באו", או שבאקט אובדני אחרון של רצון להשתייך לכלל, מטילים את עצמם על רימון קונקרטי או דמיוני, "במרום הרי, לנו יש ממך נחת.."
או שממשיכים לחיות "ליד" החברה, "בצילה", מקבלים בכל זאת איזה תוקף פנימי להמשיך במסעם, להאמין שיש טוב שאפשר להפיק מהעור הרך, מהמגע עם הלב, חסרים הכרה חברתית (שפעמים רבות כל כך נחוצה לנו כגברים כדי להרגיש מקובלים), נעדרים הכרה כלכלית (ראה הערה קודמת כנ"ל), ובמקרה הטוב מתגלים אחרי שנים כתיבת אוצר ישנה..
"אני מוזר לכולם
וזר לעצמי
בלי מקום בעולם"
(אותיות פורחות באוויר, לילה כיום יאיר)

כותב אביתר בנאי, גבר רך שדווקא כן הצליח להישאר, ולקבל תיקוף, אלא שממשיך להתבלבל ולהסתבך עם הפער הזה בין מי שהוא, למי שרוצים שהוא יהיה:
"כשהתאורה נדלקת
אני עומד על הבמה
פתאום האמת בורחת
נחש עומד בפינה"
ועוד אחד...
("מחיאות כפיים", מאותו האלבום אגב)


נדמה שהגברים הרכים, הם אלו גברים שנולדו עם "עור רגשי" הרבה יותר דק, שרואים ומרגישים את מה שקורה בעולם שסביבם, שמסרבים לקחת חלק ב"משחק" שבו הכללים הם שחלק מלהיות גבר זה גם קצת (או הרבה) לפגוע בסביבה שלך, שכדי להצליח צריך קצת לדרוך על אנשים, או לפחות להפנות את הראש כשאחרים עושים את זה, לראות בחבר גם אויב או מתחרה, לטעום מהמנגל של החברים למרות שנשבעת לא לאכול יותר בשר, כי זה בשביל החבר'ה, וזה קוּל. ועוד ועוד (אני בטוח שכל גבר רך שקורא את הדברים יוכל להיזכר באינספור חוויות כאלו שבהן היה צריך להחליט אם הוא הולך עם הלב שלו, נשאר נאמן, או מאבד משהו משלו כדי שלא יאבד קשר עם המציאות והעולם הסובב אותו).
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ל"גבר הרך" הזה, הוא שהמציאות קופחת על פניו, מוכיחה לו באותות ובמופתים ש"לא כדאי", "לא משתלם" להיות גבר רך ("עם כסף לא הולכים למכולת" הייתי מתריס בפני הורי, כאשר דחקו בי ללכת ללמוד בטכניון, או לעשות דוקטורט כדי שאוכל להביא הביתה פרנוסה.. "אז עם מה הולכים למכולת?" היו שואלים חזרה בהתנשאות. "עם כוונה, ולב, ואמונה בטוב" הייתי עונה ורואה את חלונות עיניהם נאטמים באחת. ובאמת היום, לא פשוט בכלל ללכת למכולת עם אמונה בטוב במקום ארנק שמן, זה מצריך התמודדות והיזכרות יום-יומית).
בסרט, אמא של אהרן מזהירה אותו שבאהבה, אין דבר כזה חברים, רק מאבק, חבר הוא מישהו שעלול לגנוב את הבחורה שלך- ואז כמו בכישוף אפל, הנבואה שלה מתגשמת. ואהרן נכנס לאוקסימורון הזה שבו "קול המציאות" צר העין של אמו, מקבל גושפנקא, הוכחה, ואזי עוד יותר קשה להתנגד לו! והוא נוגס עוד נתח מליבו... איך אוכל להראות מולה את הפרצוף שלי עכשיו, אחרי שצדקה ? שואל את עצמו אהרן, באחד הרגעים הכי מכמירי לב של הסרט, עולם התום שלו הובס- ואם אינו רוצה להסכין עם העולם האפל שבו חיים הוריו, עליו להשתבלל עוד ועוד לתוך קונכיית הפסיכוזה שבה הוא מרגיש בטוח.

האם ככה כחברה אנחנו מייצרים אצל גברים רכים הפרעות נפש?

אני זוכר את ביקורי הראשון כעו"ס חדש במרכז הפסיכיאטרי כפר שאול בירושלים.
הגעתי מלא חששות שאפגוש שם גברים אלימים, סדיסטיים, תוקפניים- כמו שהתרבות לימדה אותי שנראים "משוגעים". פגשתי שם "גברים רכים", עדינים מאד מאד, עדינים עד כדי כאב- עדינים כך שלא יוכלו בכלל להעז להגן על עצמם ועל עולמם הפנימי, כאשר הוא נחדר פעם אחר פעם על ידי אב פרוסי או אם חודרנית, גברים רכים, שייחודם המקסים והרגיש מעולם לא קבל את ההכרה והזכות לה היו זקוקים כדי להרגיש תוקף של קיום בעולם. ואזי הם שקעו לעולם נפרד, עולם בו הפנטזיה יכולה להתגשם, או לפחות לא להיות מופרעת פעם אחר פעם בהתקפה של המציאות על החיבורים הרכים שלהם.
פתאום עכשיו, אני מבין שגם אחרון הגברים הקשוחים בהוסטל לאסירים משוחררים מכורים שבו עבדתי, היה למעשה "גבר רך" שכזה, שפשוט הפך את עורו, והיה "יותר קשוח מהאפיפיור" (או רמבו או שוורצנגר)- כי כשהיה בתור ילד פגיע, מראה את חולשתו, קבל מקלחת של מציאות אכזרית, שלמדה אותו לעשות את ההפך. וגם אגב, בעולם הטיפול האופציה היחידה שהציעו לו היא "טיפול סמכותי" (ראה לצד זה את הורות כמעשה ניסים של שי אור).
הצוות בביה"ח כפר שאול, כמו בבתי חולים פסיכיאטריים רבים, וכמו במשפחות רבות, בקש "להעמיד אותם על הרגליים", להקנות להם "כוחות אגו" להתמודד עם העולם הזה- בגסות ובאכזריות, ממש בדומה לאמו של אהרן בספר הדקדוק (שגם היא בודאי היתה בעבר "נערה רכה" שהוריה והחיים לימדו אותה לותר עליה כדי לשרוד). אנשי צוות רבים פונים למטופלים, אולי באותה גסות ואכזריות שהם עצמם פונים בה לילד הפנימי שלהם, ואומרים לו: תפסיק להתבכיין, תפסיק לחלום- העולם הזה הוא מאבק, החזק שורד, מי שחלש מת בגזים, וכו' וכו' משפטים שאנחנו שומעים ומשמיעים.
הגברים הרכים האלה לא רוצים לעמוד במחסום, הם לא רוצים להילחם בחברים שלהם על ציון או על בחורה, הם לא רוצים לחזור הביתה ב-20 בערב מההיי-טק, לא רוצים לקרוע את הבן בכדורגל כדי שיגדל להיות קשוח ובעל סיבולת, או סתם בשביל האגו שלהם שניצחו את הילד, הם לא רוצים לשלוט באישה שלהם. ועל כל זה הם לא ממש מקבלים תיקוף רגשי, מידי פעם איזה ספר של גרוסמן, איזה שיר של אלתרמן, או איזה סרט כמו "עד קצה העולם" (Into the Wild) או ה"פישר קינג" או הפסיכולוג ב"וויל האנטינג" (או בכלל כל הדמויות שרובין וויליאמס שיחק בחייו... עוד גבר רך בעצמו, שלא כל כך הצליח למצוא את המקום שלו בעולם הזה).
לפוסט הזה אין פואנטה.
"אין ראשית לו וסוף והמשך",
"זימרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

זימרנוהו כך סתם זה מוזר,
כי דבר מה התרונן בו ושר.."


Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

4 תגובות:

  1. כמה מקסים ונוגע ואף חודר לנבכי הלב הרך והעדין. יעל

    השבמחק
  2. "האם אפשר למצוא דרך אמצע, שבה אפשר לחיות בעולם הזה ול"משוך אורות" מעולם התום והתמימות הילדי?" אני בטוח שכן. אחרת זה היה עצוב.
    לפוסט דווקא יש אחלה פואנטה.... :) וגם הזכיר לי מלא שירים אהובים :)

    השבמחק
  3. מקסים ומרטיט את הלב.
    וגם הופך את הבטן.
    תודה.

    השבמחק
  4. תודה רבה על הפוסט,
    נגע בכמה נקודות כואבות,
    כמו שהפכתי גם אני לגבר קשה בגלל שלא התקבלתי בחברה כילד רך.
    תודה.

    השבמחק