"הפוך גוטה, הפוʃ"- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית
סולמות ואבאים
לאבא שלי אין סולם, האם לי בתור אבא יש סולם ? לא בטוח. לא בטוח שאני רוצה שיהיה לי סולם. האם סולם שמגיע עד השמיים הוא הכרח עבור אבא? מה משרתת ההבנייה הזו מצד אחד, ומה היא לוקחת מאיתנו? מה קורה ברגע שבו מגלה ילד את התרמית- ההתפכחות מן החלום וההבנה שהסולם של אבא לא מגיע "כמעט עד שמיים"? האם ישנו "שבר בסיסי" (פרה-ורבאלי) של הטיפול האבהי ולא רק דחיקתו לכדי "שלישי אדיפלי" ?
בשבוע שעבר כתבתי על האב הנאלם, הנעדר, שנוכחותו מעוררת אימה ללא צורך במילים, והיום רציתי להציג את תמונת הראי שלו, האב ה"נוכח-נפקד" בשירה של תלמה אליגון "אבא שלי". השיר של אליגון נכתב בראשית שנות ה-60 ומבטא התייחסות אחרת לאב מזו של מרדכי זעירא ב"פיל-פילון".
לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמיים
ואבא שלי כה רעב
אוכל ארוחה פעמיים
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
מגיע כמעט עד שמיים
ואבא שלי כה רעב
אוכל ארוחה פעמיים
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
האב מוכר על תחביביו ופניו השונות, היחס אליו חיובי וניכר כי הוא אב מיטיב. דמויות אבהיות מיטיבות הן מצרך די נדיר בקאנון הספרותי הישראלי. מעניין שהאב אכן נוכח מאד בחייו של הילד, אך דווקא האם נעדרת לאורך כל השיר. כמו, כדי שתהיה נוכחות אבהית צריכה האם להיעלם מהתמונה. אני חושב על יום האם הנהוג בישראל (תאריך פטירתה של הנרייטה סאלד) ועל כך שיום האב, מעולם לא השתרש בארץ. הילכו שניים יחדיו?
האב בשירה של אליגון הוא מונטאז' אידיאלי. חזק, מביא מתנות, משחק, גיבור- החלום הלא ממומש של כל אב צעיר.
תכונותיו ומתנותיו מעידות פחות ויותר על ה"פאליות" שמאפיינת את דמותו. (סולם, קטר, מכונית, אווירון)
תכונותיו ומתנותיו מעידות פחות ויותר על ה"פאליות" שמאפיינת את דמותו. (סולם, קטר, מכונית, אווירון)
"...ואבא הביא מתנה
קטר על פסים של רכבת
ואבא הביא לי בובה
יודעת לשיר ולשבת..."
קטר על פסים של רכבת
ואבא הביא לי בובה
יודעת לשיר ולשבת..."
"...לאבא'לה יש מכונית
כמו אווירון בשמיים
לאבא שלי יש שעון
אינו מתקלקל גם במים...וגו'"
למרות זאת קובע הפזמון החוזר בדיבור ילדי כמו אידיוסינקרטי (ראה למטה) כי מי שמכונן את האב הינו דווקא הילד. העמדה האומניפוטנטית הנגזרת מכך היא מעניינת, מצד אחד מתוך כוחו של האב נגזר גם כוחו של הילד, אך מצד שני כאמור, מי שמכונן את האב הוא הילד. לא פחות מ"פרדוקס הכל יכול" הבולט בהקשר זה, מעניין החיבור לפרויד. The Child is the Father of the Man שהגה פרויד (ע"פ וורדסוורת) מקבל בשיר ביטוי קונקרטי, הילד הוא המעניק לאב את תכונת "אבהותו". במובן של ה"סדר הסמלי" ללאקאן, האב הממשי מתחלף בשיר עם האב הסמלי, ומופרט מידיו של הילד לכדי ישות אומניפוטנטית מייצגת. סמל אב. וככזה הוא מספר לנו הרבה על הבניית הגבריות הישראלית.
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
חיזוק לכך ניתן בכך שמינו (Sex) של הילד בשיר לא ידוע, בקריאה ראשונה נראה שמדובר בבת, (בובה, לשיר ולשבת) אבל בקריאה שניה ושלישית הולך ומטשטש המגדר של הדובר. מימד זה הופך את האב לאב "ג'נרי", אבא שמתייחס לבת ולבן בצורה זהה, אולי במושלמותו דווקא עוור לצרכים הייחודיים של כל אחד מילדיו.
השיר מציב את הילד והאב בעמדות סטטיות- לאבא "יש" "הכי" "שלי" – המחוייבות שיש על האב (אולי בנו של אותו אב נעדר של דור תש"ח משירו של זעירא?) להביא, להיות, הכי, ללא הצבת גבול- מסרסת אותו מכל עמדה אנושית, אמביוולנטית, סובייקטיבית. הוא משמש בכך כ"ארנק אנושי" של חוויות עבור הילד. הילד מצידו מבקש ומבקש, מקבל ומקבל ונראה שאין שובע לדרישותיו. המודלינג או ה"קוֹנטוּר" החברתי משרטט קשר אב-ילד שבו תפקיד האב בנתינה גרנדיוזית והילד בקבלה שאינה יודעת שובע.
לאב אין "שתי פנים" ואם התייחסנו לצד התוקפני של האב בשירו של זעירא, אזי כאן מתברר האב בקוטב השני של העמדה הסכיזו-פרנואידית. האב הינו שד טוב, אידיאלי, כזה שכמעט גורם לך ל- ZוּZ בחוסר נחת בכסא, מקינאה ומצרות עין. נדמה שדמות אב שכזו עלולה על נקלה לעורר פיצול אנכי (קוהוט) סביב אזורים גרנדיוזיים אצל הילד.
סמל האב בשיר הוא פלאקטי, הוא משמש דוגמא כמעט "על אנושית". נדמה לי שזה הדימוי האבהי המוכר לרובנו, אב מושלם או קרוב למושלם- אשר הוא "הכי בעולם". אלא, מה קורה במשולש האדיפלי כאשר אחד מקודקודיו מואדר לכדי "נגע בשמיים" ? (רמז; "לא יכלה לצאת מזה"). ובאמת בסוף השיר נראה שהדרך היחידה של האב להיבנות כ"סובייקט" היא להירדם מהדרישות הבלתי פוסקות של הילד. לא פלא שהאב לא עומד בלחץ ו"נרדם", איך ניתן לעמוד בסטנדרט הגבוה שהוצב לו ?
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם - את - עיניו
אבא, למה?
נרדם הוא פתאום ועצם - את - עיניו
אבא, למה?
כמו בכרוניקה של טרגדיה ידועה מראש, באותו רגע שבו תפקידו הבלתי אפשרי של האב מסתיים, לא נותר ממנו דבר והוא נרדם. למעשה, בסיום מסכת האדרת האב הוא מתגלה כמרוחק ולא נגיש. בדומה לאב המרוחק בשיריו של רוברט בליי. סימני הקריאה שאיפיינו את השיר בתחילתו מביאים לסימן שאלה גדול בסיומו, האב הנאדר הופך באבחה לאב נעדר.
מעניין שההירדמות מתרחשת דווקא כשהילד פונה בשיר לראשונה אל הסובייקטיביות של האב ושלו ומציע קשר דיאלוגי, כלומר דווקא כש"שר לו שיר שאהב" "נרדם פתאום (האב) ועצם את עיניו". התנועה בשיר היא חד כיוונית, מהאב לילד. כאשר מנסה הילד להביא מעולמו, להיות בנתינה כלפי האב, ניתק הקשר והאב נרדם. כמו דופק את המסמר האחרון בארון האפשרות לקשר.
אמנם, הבאתי דוגמאות לשני שירים מוכרים ומרכזיים בתרבות הישראלית שבהם ישנה נוכחות אבהית משמעותית בחייו של הילד, אבל למעשה זוהי אחיזת עיניים. כמעט ולא תמצאו שירי ילדים קלאסיים (לוין קיפניס, לאה נאור, מרים ילן שטקליס, ביאליק, ושות') שבהם נמצא האב במרכז השיר. היוצא מן הכלל לכלל זה הוא יהונתן גפן, ששיריו שופעים חום והתייחסות לדמות האב, דא עקא, גם בשירי הילדים של גפן (הכבש השישה עשר) ההתייחסות לדמות האב היא סטריאוטיפית למדי; הוא "חוזר מאילת ומביא לי" הוא "גבוה או גמד" או בשיר "יש ילד שאבא שלו" הוא מקוטלג ע"פ המקצוע שלו. אגב אותו גפן אחראי לשיר "אבא תרנגול" ובנו אביב לשיר "עונות" שנכתב על אביו, שניהם מבטאים קשר מורכב מאד ושבור עם אביהם.
מדוע צריך להעלים את האב הישראלי, או לכל הפחות להציגו כאובייקט ? אולי זוהי דרך להיפתר משם האב הקדום, ולכונן מסומן אבהי ישראלי חדש (טוטם וטאבו). האב המדומיין, אבי כל האבות הישראלי הוא דמות של "נוכח נפקד" צל אמיתי של אובייקט, שאינו סובייקט. בן ארי סמירה מנתחת בספרה "האב הסמוי מעין" את ההשתלשלות ההיסטורית להדרתו של האב מין השיח הפסיכואנליטי. מה מקומו של האב הישראלי בשיח הזה?
Google
הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
Lili Kib
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה