יום שבת, 27 באוגוסט 2016

קח לך אשה ובנה לה בית

"הפוך גוטה, הפוʃ"- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית
קח לך אשה ובנה לה בית
ביום ראשון אנחנו נוסעים לים לשבוע עם חברים, מקימים "קנטה"- צילייה על החוף, מדורה, פויקה, ערימת ספרים. אני מוריד את המשקפיים ומכבה את הפלאפון לשבוע, בלי מסך ובצילינדר מטושטש, בלי שצריך להתפקס על העולם. חופש. למרות שזה החופש שאני הכי אוהב, הנסיעה הזו מאד מלחיצה אותי, בת הזוג שלי אומרת שאני נהיה בלתי נסבל, כמעט עד כדי לבטל את הנסיעה. וכל זה למה? כי אני אכן לחוץ (מאד) האם אעמוד במבחן הגבריות של הנסיעה לים, שבמרכזו הקמת הצילייה. זה נשמע אולי מטופש, או מוגזם, אך נדמה לי שגברים רבים יוכלו להזדהות עם החרדה שלי בצורה כזו או אחרת. קח לך אישה ובנה לה בית, ניסיון להתחקות אחרי החרדה שלי מפני גבריות קלאסית.
אבי בנה את בית ילדותי, ביתו- בשתי ידיו, לאחרונה עשה זאת גם אחי הגדול. שניהם בעלי ידי זהב ומהנדסים בהכשרתם. אחרי הצבא נרשמתי גם אני ללימודי הנדסה בטכניון (אל תחשבו לרגע שאין לי את הכישורים, עולה בי מן הצטדקות מאוסה) וטסתי להודו עד תחילת הלימודים.
בעקבות דברים ששמעתי ב"טיצ'ינג" של הדאלאי לאמה בערבות לאדאק ביטלתי את ההרשמה לאוניברסיטה ויצאתי לקורס "ויפסאנה" (התבוננות). קורס בן 10 ימים של תרגול אינטנסיבי של מדיטציית התבוננות בודהיסטית, בשתיקה. לאחריו הארכתי את מסע החיפוש שלי בהודו בחצי שנה נוספת. כשחזרתי לארץ דבריו של המנהיג הטיבטי הגולה עוד הדהדו באוזני, באנגלית החצצית שלו הוא הסביר; "אם הכסף שאתה מרוויח בעולם מגיע מתוך התרגול הרוחני שלך, זהו דבר נאצל." נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית, לרב אני שוכח, לפעמים אני נזכר בדבריו.
בחרתי בדרך הלב על פני דרך הגבר, מה שבסס והעמיק את תסביך הנחיתות הגברי שלי מאז ועד היום.
חזרה לים.
להקים צילייה זה לא עניין פשוט, כשהיינו נוסעים כל החבורה לים בכל שנה, גם אני הייתי שם- מחזיק עמוד, תוקע בזנ"ט, תמיד בהיקף, אף פעם לא במרכז של בניית הצילייה- לא אני הוא זה שאומר ומתווה איפה ממקמים את העמוד המרכזי ואיך מותחים את החבלים. צילייה, כך בראשי, צריכה לעמוד דום מתוח ("שפיץ דוקר את הכחלחלה" היה מאיר אריאל מוסיף) הגבריות שלי נמדדת סביב זה. אני מסתובב בחוף לסיור מקדים ומנסה להסתכל על הציליות השונות הפרוסות בו. למרות שנים של תרגול מדיטטיבי ולצד חיוך נבוך, עולה בי בוז עמוק ועתיק כנגד הציליות הרפויות, בעלות הבטן, וקנאה כמעט קיומית כלפי אלו הזקופות. "שיעמוד לך בים" ברך אותי חבר שסיפרתי לו על התסביך הגברי שלי, תחילה ברצינות, ולאחר מכן כשהבנו שנינו את המשמעות הפאלית, צחק. "עדיף אולי שלא יעמוד לך בים, לא נעים".
באיזה זווית צריך לתקוע את הבזנ"טים? איזה קשר לעשות בחבל? איך מותחים צילייה? מאיזה כיוון תעלה השמש, ואיך למקם את הצילייה כדי לא לקבל אור וחום על הבוקר? איך מקימים את אוהל הסיירים? איך בונים מדורה על הסאג' ואיך מבעירים אש? מה ובעיקר איך מבשלים בתוך הפויקה (יין, המון יין- יין עושה את זה טוב).
בד"כ תסביך הנחיתות הגברי שלי לא מתמצה רק בסיירות וימאות, אלא חולש כמעט על כל תחומי החיים. למשל מול אנשי מקצוע שמגיעים לתקן משהו בבית, צריך להראות שאני יודע ומבין (בין היתר כדי שלא ירמו אותי חו"ח ואצא פראייר). כמה BTU המזגן שמתקין בעל הבית, איזה סוג של שמן מנוע שם המוסכניק בטיפול 10,000, מה האמפרז' של המטען, כמה וואט המאוורר, ועוד ועוד. הגוון האובססיבי הזה מגיע בעיקר סביב תחומים שמאופיינים באופן מסורתי כ"גבריים". הכל אגב מלווה בלחץ ותחושת מבחן, מי שלא יודע (איך לצקת בטון, איך להחליף גלגל, איך לתקן ניאגרה דולפת, איך להחליף רשתות, לתקן תריס, להחליף תרמוסטט, לבנות בעץ, _______מחק את המיותר/הוסף את שלך) הוא "לא גבר".
עולה בי מחשבה על "יבוא" רעיון  ה"אי אלימות" במאבק העצמאות שניהל המהטמה גנדי בהודו לנושאים של גבריות, בסגנון של תנועה ל”Non-Violent Manhood”. היכולת להחזיק תכונות גבריות קלאסיות כמו תקיפות, החלטיות, נחישות ולצד זה להחזיק את היכולת לראות את ה"אחר" ולא לפגוע בו. עוד אני חושב על "בלבול השפות" המודרני בין תקיפות לתוקפנות בשיח הגברי. אני נפגש בגברים רבים אשר מתקשים להציב גבול שנח ומתאים להם בתחומי חיים שונים, לא פעם גם רגשיים וזוגיים, לא פעם מתוך חוסר השיח הפנימי והיעדר "מנטליזציה" לצרכים הרגשיים שלנו. לעתים מוביל החוסר בדיאלוג רגשי פנימי לאותו בלבול מוכר בין תקיפות לתוקפנות.
בקליניקה אני פוגש לא מעט גברים שהגבריות שלהם עברה "הפרה". מתוך כך שנפגעו מינית כמו איבדו את התפקיד הגברי המסורתי של חודר, ונחדרו על ידי גבר אחר, חדירה בהקשר הזה היא תמיד אקט של כוחנות ופוגענות, ומערערת מאד את האפשרות להיות במגע עם גבריות, "חדירה שאינה תוקפנית". התמונה הקלינית שמתקבלת הרבה פעמים היא של הקצנה בביטויים של גבריות, או "היפר גבריות"- גבר אשר מנסה לשדר לכל העולם (ובד"כ לאשתו וילדיו או סביבתו הקרובה) עד כמה הוא גברי, בלתי פגיע ואומניפוטנט, לעיתים קרובות תוך הפגנת תוקפנות ואגרסיביות אקססיבית. או תמונת ראי שמציגה "גבריות לטנטית" נחבאת אל הכלים אשר מתאפיינת בחשש בלתי נסבל שכל ביטוי של תקיפות הינו תוקפנות קשה, מה שמוביל לא פעם להסתגרות, בדידות, תחושת חוסר מסוגלות המביאה לתחושת ערך עצמי נמוך וכד'. אני חושב לעצמי שיתכן שכולנו כגברים ישראלים נמצאים על הרצף של "הפרה" של הגבריות שלנו- רף הדרישות למימוש הגבריות הוא כ"כ גבוה ומצד שני, חוסר עמידה בתנאי הסף והקטלוג כ"לא גבר" הוא כ"כ בלתי נסבל. להיות גבר ישראלי חלש. במערכון של החמישייה הקאמרית "הנסיך הקטן" מופר אפילו רגע התום העמוק של הספר של דה-סנט אכזופרי. הילד אשר מבקש "צייר לי כבשה" נענה ראשית ב-"תגיד לי ילד, אתה דפקט?" ולאחר מכן, פשוט בהטרדה מינית. להיות ילד או נער תמים בישראל זה מתכון להיות נפגע, חלש ונלעג.

"מה ההבדל בין הומו לאריה?" היינו שואלים האחד את השני כשהיינו בתיכון, תוך כדי חיבוק כתפו של החבר. אריה, הייתה התשובה, לא נותן שישימו עליו יד. אריה=חזק, הומו= חלש. חלש הייתה הקללה הכי גדולה שיכולנו לעטר בה האחד את השני. הומו הוא סוג של חלש, הומו הוא סוג של "לא גבר".
ענבל כאמור, אומרת שלקראת הנסיעה (הנה, מיד אחרי המילה הומו אני חייב להדגיש שאני בזוגיות הטרו-סקסואלית) לים אני נעשה "בלתי נסבל". נדמה לי שהיא צודקת. וכמובן שכלפי חוץ אני מנסה לשדר "עסקים כרגיל", מה שמעלה עוד יותר את רמת המתח והאירוניה. שהשקר לא יתגלה.
כשאני מנסה להגיע למקורות הפחות מודעים של המתח שלי, אסוציאטיבית אני מדמיין את המבט של אבי ואחי הגדול אל מול הצילייה שלנו. אחי מגיע ל"זולה", נותן מבט- וקובע ברגע האם הגבריות שלי עמדה במבחן. מובן שאם יפסוק  לזכותי מיד אתרברב בביטול ואומר כלאחר יד שזה היה קלי קלות להקים, גם אם בפועל נדרשה לכך שעה ארוכה וים של עצבים ומתח מצידי. את המתח שהייתי בו אסתיר באלגנטיות (שנים של ניסיון) ממנו ומכל שאר החברים.
עוד עולה באוב הלא מודע שלי האפשרות "לא לדעת", ההפך הגמור מ"תכלית הידיעה שלא נדע". החשש העצום שלי שאתפס בקלקלתי- ו"לא אדע", לא כל כך משנה מה, פשוט שאתגלה ברבים, בקבוצה או מול אדם יחיד בחוסר הידיעה שלי. גבר צריך לדעת. החשש הזה חוסם אותי מאד מללמוד דברים חדשים, כי אז עלולים לחשוב שאני "לא יודע", במיוחד דברים שנחשבים בסיסיים וטכניים (דברים אזוטריים ומיוחדים מותר לי ללמוד כי זה לא מעיד על אי-הידיעה הבסיסי שלי). בהקשר הזה מלווה אותי, ונדמה לי שכך גם רבים מחברי, חרדה שיום אחד אתגלה בשיא ערוותי, התרמית תיחשף, במיוחד בעבודה, וכולם יגלו שבעצם מאחורי הפסאדה, התדמית האינטליגנטית והמקצועית עומד ילד קטן ותם. מובן שמשום מה, בפנטזיה זה לא יוביל לחמלה אלא להוקעה, דחייה ופיטורים.
בן דוד קרוב של "לא לדעת" הוא להיות חלש. הפחד להיתפס בחולשתך, אפילו כשאתה מביא חולשה, תביא אותה בחוזק, במודעות, בקוהרנטיות, תבכה בגלל הסיבה הנכונה.
גם בחדר הטיפול, אחת העכבות החזקות שמלוות אותי מלצמוח כמטפל וכאדם היא החרדה המתמדת שאין לי מושג מה לעזאזל אני עושה, ויותר מזה, שאני כבעל הידע והסמכות, אמור לדעת לאן להוליך את הטיפול. לעתים האחריות הזו, הטומנת בחובה את הפחד לטעות, הופכת אותי למקובע, שומר על סטינג גם במקומות שאני האישי פחות מאמין בהם. התחושה הזו מייצרת פער הולך וגדל בין ה"אני המקצועי" ל"אני האישי". אני קורא פרויד (ומעבר לו) בצורה מעט אובססיבית, כאילו שם טמון האוצר שבו כל התשובות למהות התהליך הטיפולי. נמנע מלחשוף ולשתף עם המדריך שלי טעויות, כשלים והתלבטויות אמתיות, שבהן באמת אין לי מושג מה לעשות (תמיד להביא חומר קצת מעובד, שנראה טוב). מתמסר לפרסטיז' מקצועי ושוכח את עצמי, ואת השימוש בכל מי שאני, מה שצמחתי להיות, מה שהביא אותי לטפל (זוכרים את הדאלאי לאמה? כמעט שכחתי) ולא פעם, אחרי כל הסאגה הזו, עוד נכנס לסחרור שאני חרא מטפל.
אפשר לדבר על הפגיעות הנרקיסיסטית שלי, וודאי שיהיה בכך ממש. אך נדמה לי שלנרקיסיזם שלי יש גם גוון ג'נדריאלי כלשהו.  באופן ספציפי יותר, נדמה לי שהחרדה מתכתבת עם פגיעה ב"קוטב השאיפות" הקוהוטיאני, שהוא לתחושתי מחובר לצדדים אנימוסיים. לאורך הקווים של; האם אני אהוב- קוטב האידיאלים/ האם אני שווה- קוטב השאיפות. כאשר הראשון מתחבר יותר לתהליכי חיברות של בנות, והשני לחיברות של בנים.
עד כאן מחשבות מעורבלות בגוון ים. בשבוע הבא אכתוב קצת בדיעבד על ההתמודדות עם מצוקות הגבריות שלי שם.

פחד של גברים להיות הורים ► 

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

ה"בהלה לזהב" הישראלית בריו 2016

ה"בהלה לזהב" הישראלית בריו 2016

"בגוף אני מבינה"
מה לאומת ההיי-טק- אומה של מדענים, אנשי רוח וספר עם תחום הגוף והספורט ? מאיפה הגיעה ה"בהלה לזהב" הישראלית באולימפיאדת ריו ובכל אילו שלפניה, למה משמש "שעון יום הדין" האולימפי שסופר את סך המדליות שזכינו בהן באולימפיאדות השונות ? ואיך קשור כל זה ל"גוף היהודי" ולגבריות ישראלית?

"זהב! זהב! זהב מנהר האמריקן !" קראו בקליפורניה באמצע המאה ה-19. במקרה שלנו מדובר בכלל בברונזה (ארד) אבל הקריאה היא קריאה דומה. אומה שלמה מחסירה פעימה כאשר ספורטאי אולימפי זוכה במדליה, כוססת ציפורניים לאפשרות של מדליית זהב במקצוע הבא. כותרות מרוחות בכל העיתונים הגדולים, שרות מצטלמות, ראשי ממשלה מתקשרים (לא בשבת), וקריאות לאומניות נזרקות לחלל השידור. האם יתכן שיש משהו בין הבהלה הזו לזהב לבין תפישת הגוף והגופניות הישראלית גברית ?
אפתח ואומר שלא בכדי ההרגשה בארץ סביב כל מדליה היא כמעט דתית. האולימפיאדה שהתחילה ביוון אי שם באזור המאה ה-8 לפנה"ס הייתה אירוע שיא יחיד בחשיבותו שעל פיו סודר לוח השנה כולו. היה זה אירוע של תהילה, אישית ומדינית והיא היוותה אירוע פולחני לא פחות מהיותה אירוע ספורטיבי. שילוב מכונן של תרבות הגוף (רק גברים, עירומים הורשו להשתתף) והממד הדתי-אלילי.
האולימפיאדה הייתה מעין התמרה של הגוף לעולם הרוח ובכך הציעה את האפשרות ליצירת קשר עם האלים דרך המימוש הגופני. תפקידו המסורתי של גבר בעולם העתיק היה בשרידות הגוף (אקסטרני) וקשר עם העולם החיצון , התפקיד הנשי היה קשור יותר להפנמה (אינטרני) וקשר עם העולם הביתי.
הספורט מציע שיח גברי מסורתי שמבנה היררכיות של כח. האפשרות שבעימות נתון ישנו "מנצח" ו"מפסיד", כמו מייצר ביטחון מדומה שגם בעימותים שבחוץ נוכל למקם את עצמנו בצורה ברורה האם אנחנו המפסידים או המנצחים. הציינון במספרים מאפשר ידיעה ברורה מי למעלה ומי למטה. השורש ק.ר.ב חוזר על עצמו פעמים רבות ומציע אלטרנטיבה (סובלימטורית) של הקרבות היומיומיים שמלווים את השרידות הגברית. מימוש הגבריות, בגוף. הגשמי מקפל בתוכו גם את הטרנסנדנטי.
המודרנה שינתה את התמונה הזו כמעט מן הקצה אל הקצה. כיום במערב, גברים הרבה פחות עובדים עם הגוף, למעשה הרב המוחלט של האנשים החזקים בעולם, עובדים מול מחשב, ודאי וודאי שלא בעזרת גוף. קשה שלא לראות את המחוות התיאטרליות של הנשיא פוטין מכניע דוב, מנצח נמר וכו'- אלא כניסיון להנכיח את אונו בעזרת הגוף.
לאקאן מצביע על המעבר ההתפתחותי מה"פין" ל"פאלוס" כמעבר מהגוף לנפש/רוח (מהממשי לסמלי). אך נראה שגברים מפסידים משהו במעבר הזה. כך למשל אל מול ההתפתחות הטכנולוגית של עידן המהפכה התעשייתית, צמחה ה"תקופה הרומנטית" שסימנה את החזרה אל הטבע החייתי, המורד בשכל ומתחבר למיתוסים עתיקים של גוף.
המהפכה המדעית הרחיקה את הגבר מן הפיזיות הגופנית (היום כדי לא להשמין אנו צריכים לצאת לחדר הכושר) בכך שהעלתה  על נס את השימוש ברציו, והשליטה במכונה. לא מפתיע אם כך, שבסוף המאה ה-19 התקבלה החלטה לשוב לקונספט המשחקים האולימפיים דווקא באתונה.

לעומת זאת עומד היהודי, הגבר היהודי. היהודי נתפש ע"י האנטישמיות החדשה כנשי, כסובל ממחלת ההיסטריה ומדימום וסתי ונראה שגם פרויד (שבעצמו היה חלוק ושסוע עם יהדותו) עסק בכך. פרויד מצביע על "ברית המילה" כוריאציה על חרדת הסירוס ומזהה עמה את השורש העמוק של האנטישמיות האירופית, ליהודי חתכו משהו מן הפאלוס ולכן הוא חסר און, מייצג עלי אדמות של חרדת הסירוס המאיימת. מעין אנטי-כרייסט של הלוחם הגלדיאטור.
המקור לכך קדום ואפשר למצוא אותו כבר בתורה, שסימנה את אבי האומה הישראלית בגופניות חסרה. בפרשת תולדות (בראשית כז) מתואר יעקב, כאנטיתזה לאחיו הבכור עשו; "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה; ויעקב איש תם, יֹשב אֹהלים." יעקב מונגד בנחיתותו הגופנית לאחיו, אשר מסמל את הארכיטיפ של ה"גוי", האחר. עיסוקו הגברי של עשו בחוץ, בציד, ועיסוקו של יעקב בפנים, בלימוד תורה. יתכן שההתוויה העברית היא ששמשה כבסיס ללעג ולאנטישמיות כנגד היהודים וחיסרונם הגופני.
המהפכה הציונית שהתרחשה במאה ה-19, בקשה לייצר יש מאין מעבר מאומה שמרכזה דתי- יהודי לאומה שמרכזה לאומי-ציוני. ראשי הציונות (מהרצל עד נורדאו) זיהו את התימה דלעיל והציעו כתגובת נגד את המימוש מחדש של הגוף היהודי הלוחם כסממן של התחדשות לאומית-ציונית בארץ ישראל. מימוש הציונות, בגוף הגשמי. כך, הוגים ציוניים רבים אימצו את כתביו של ניטשה המנוקדים ברעיונות של פולקיזם לאומי ולאומיות רומנטית. אגודות ספורט יהודיות קמו באירופה בהמוניהן בעידוד ראשי הציונות ככלי להכשרת ה"גוף היהודי, וה"גבריות היהודית" (הרצל). גם באמנות, הציעו אמנים דוגמת גוטמן, רובין ואחרים את הגוף הצברי המוצק אל מול ה"לופטמאנש" (החתן המעופף) היהודי הגלותי של שאגאל. קמו ארגוני השמירה דוגמת "בר-גיורא" וגלגוליו, ומכך צמחו תנועות חברתיות כמו "הכנענים", שהבולט שבביטויה הוא פסלו המפורסם של יצחק דנציגר, "נמרוד", אשר מסמל את המאבק להחזרת אתוס הגוף העברי.  
ה"גוף הציוני" ניסו לטעון, אינו המצאה חדשה אלא זהו שורש קיומנו משכבר. עלינו לנער מכתפינו אלפיים שנות גלות אשר מגלמות אטיולוגיה של רפיסות קומה, עלינו לשוב לאבותינו המקוריים, המקבים (מקבת מלשון פטיש מלחמה בלטינית) על מנת לכונן מחדש בארץ ממלכת כהנים וגוי קדוש.
אלא שהסימולקרה הציונית בת מאת השנים אשר סוחבת על גבה חטוטרת בת שנות אלפיים, נאלצת להתמודד בריו 2016 עם גולייתים מודרניים חניכי הגימנסיון וההיפודרום שינקו במשך אלפי שנים חלב גוף יווני-רומי. קשה שלא לראות איך הפארסה הזו מתפתחת אלא לכדי בהלה לזהב מודרנית.





Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

לאבא שלי יש סולם

"הפוך גוטה, הפוʃ"- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית
סולמות ואבאים

לאבא שלי אין סולם, האם לי בתור אבא יש סולם ? לא בטוח. לא בטוח שאני רוצה שיהיה לי סולם. האם סולם שמגיע עד השמיים הוא הכרח עבור אבא?  מה משרתת ההבנייה הזו מצד אחד, ומה היא לוקחת מאיתנו? מה קורה ברגע שבו מגלה ילד את התרמית- ההתפכחות מן החלום וההבנה שהסולם של אבא לא מגיע "כמעט עד שמיים"? האם ישנו "שבר בסיסי" (פרה-ורבאלי) של הטיפול האבהי ולא רק דחיקתו לכדי "שלישי אדיפלי" ?
בשבוע שעבר כתבתי על האב הנאלם, הנעדר, שנוכחותו מעוררת אימה ללא צורך במילים, והיום רציתי להציג את תמונת הראי שלו, האב ה"נוכח-נפקד" בשירה של תלמה אליגון "אבא שלי". השיר של אליגון נכתב בראשית שנות ה-60 ומבטא התייחסות אחרת לאב מזו של מרדכי זעירא ב"פיל-פילון".
לאבא שלי יש סולם
מגיע כמעט עד שמיים
ואבא שלי כה רעב
אוכל ארוחה פעמיים
ואבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
האב מוכר על תחביביו ופניו השונות, היחס אליו חיובי וניכר כי הוא אב מיטיב. דמויות אבהיות מיטיבות הן מצרך די נדיר בקאנון הספרותי הישראלי. מעניין שהאב אכן נוכח מאד בחייו של הילד, אך דווקא האם  נעדרת לאורך כל השיר. כמו, כדי שתהיה נוכחות אבהית צריכה האם להיעלם מהתמונה. אני חושב על יום האם הנהוג בישראל (תאריך פטירתה של הנרייטה סאלד) ועל כך שיום האב, מעולם לא השתרש בארץ. הילכו שניים יחדיו?
האב בשירה של אליגון הוא מונטאז' אידיאלי. חזק, מביא מתנות, משחק, גיבור- החלום הלא ממומש של כל אב צעיר.
תכונותיו ומתנותיו מעידות פחות ויותר על ה"פאליות" שמאפיינת את דמותו. (סולם, קטר, מכונית, אווירון)
"...ואבא הביא מתנה
קטר על פסים של רכבת
ואבא הביא לי בובה
יודעת לשיר ולשבת..."

"...לאבא'לה יש מכונית
כמו אווירון בשמיים
לאבא שלי יש שעון
אינו מתקלקל גם במים...וגו'"
למרות זאת קובע הפזמון החוזר בדיבור ילדי כמו אידיוסינקרטי (ראה למטה) כי מי שמכונן את האב הינו דווקא הילד. העמדה האומניפוטנטית הנגזרת מכך היא מעניינת, מצד אחד מתוך כוחו של האב נגזר גם כוחו של הילד, אך מצד שני כאמור, מי שמכונן את האב הוא הילד. לא פחות מ"פרדוקס הכל יכול" הבולט בהקשר זה, מעניין החיבור לפרויד. The Child is the Father of the Man שהגה פרויד (ע"פ וורדסוורת) מקבל בשיר ביטוי קונקרטי, הילד הוא המעניק לאב את תכונת "אבהותו". במובן של ה"סדר הסמלי" ללאקאן, האב הממשי מתחלף בשיר עם האב הסמלי, ומופרט מידיו של הילד לכדי ישות אומניפוטנטית מייצגת. סמל אב. וככזה הוא מספר לנו הרבה על הבניית הגבריות הישראלית.
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
חיזוק לכך ניתן בכך שמינו (Sex) של הילד בשיר לא ידוע, בקריאה ראשונה נראה שמדובר בבת, (בובה, לשיר ולשבת) אבל בקריאה שניה ושלישית הולך ומטשטש המגדר של הדובר. מימד זה הופך את האב לאב "ג'נרי", אבא שמתייחס לבת ולבן בצורה זהה, אולי במושלמותו דווקא עוור לצרכים הייחודיים של כל אחד מילדיו.
השיר מציב את הילד והאב בעמדות סטטיות- לאבא "יש" "הכי" "שלי" – המחוייבות שיש על האב (אולי בנו של אותו אב נעדר של דור תש"ח משירו של זעירא?) להביא, להיות, הכי, ללא הצבת גבול- מסרסת אותו מכל עמדה אנושית, אמביוולנטית, סובייקטיבית. הוא משמש בכך כ"ארנק אנושי" של חוויות עבור הילד. הילד מצידו מבקש ומבקש, מקבל ומקבל ונראה שאין שובע לדרישותיו. המודלינג או ה"קוֹנטוּר" החברתי משרטט קשר אב-ילד שבו תפקיד האב בנתינה גרנדיוזית והילד בקבלה שאינה יודעת שובע.
לאב אין "שתי פנים" ואם התייחסנו לצד התוקפני של האב בשירו של זעירא, אזי כאן מתברר האב בקוטב השני של העמדה הסכיזו-פרנואידית. האב הינו שד טוב, אידיאלי, כזה שכמעט גורם לך ל- ZוּZ  בחוסר נחת בכסא, מקינאה ומצרות עין. נדמה שדמות אב שכזו עלולה על נקלה לעורר פיצול אנכי (קוהוט) סביב אזורים גרנדיוזיים אצל הילד.
סמל האב בשיר הוא פלאקטי,  הוא משמש דוגמא כמעט "על אנושית". נדמה לי שזה הדימוי האבהי המוכר לרובנו, אב מושלם או קרוב למושלם- אשר הוא "הכי בעולם". אלא, מה קורה במשולש האדיפלי כאשר אחד מקודקודיו מואדר לכדי "נגע בשמיים" ? (רמז; "לא יכלה לצאת מזה"). ובאמת בסוף השיר נראה שהדרך היחידה של האב להיבנות כ"סובייקט" היא להירדם מהדרישות הבלתי פוסקות של הילד. לא פלא שהאב לא עומד בלחץ ו"נרדם", איך ניתן לעמוד בסטנדרט הגבוה שהוצב לו ?
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם - את - עיניו
אבא, למה?
כמו בכרוניקה של טרגדיה ידועה מראש, באותו רגע שבו תפקידו הבלתי אפשרי של האב מסתיים, לא נותר ממנו דבר והוא נרדם. למעשה, בסיום מסכת האדרת האב הוא מתגלה כמרוחק ולא נגיש. בדומה לאב המרוחק בשיריו של רוברט בליי. סימני הקריאה שאיפיינו את השיר בתחילתו מביאים לסימן שאלה גדול בסיומו, האב הנאדר הופך באבחה לאב נעדר.

מעניין שההירדמות מתרחשת דווקא כשהילד פונה בשיר לראשונה אל הסובייקטיביות של האב ושלו ומציע קשר דיאלוגי, כלומר דווקא כש"שר לו שיר שאהב" "נרדם פתאום (האב) ועצם את עיניו". התנועה בשיר היא חד כיוונית, מהאב לילד. כאשר מנסה הילד להביא מעולמו, להיות בנתינה כלפי האב, ניתק הקשר והאב נרדם. כמו דופק את המסמר האחרון בארון האפשרות לקשר.

אמנם, הבאתי דוגמאות לשני שירים מוכרים ומרכזיים בתרבות הישראלית שבהם ישנה נוכחות אבהית משמעותית בחייו של הילד, אבל למעשה זוהי אחיזת עיניים. כמעט ולא תמצאו שירי ילדים קלאסיים (לוין קיפניס, לאה נאור, מרים ילן שטקליס, ביאליק, ושות') שבהם נמצא האב במרכז השיר. היוצא מן הכלל לכלל זה הוא יהונתן גפן, ששיריו שופעים חום והתייחסות לדמות האב, דא עקא, גם בשירי הילדים של גפן (הכבש השישה עשר) ההתייחסות לדמות האב היא סטריאוטיפית למדי; הוא "חוזר מאילת ומביא לי" הוא "גבוה או גמד" או בשיר "יש ילד שאבא שלו" הוא מקוטלג ע"פ המקצוע שלו. אגב אותו גפן אחראי לשיר "אבא תרנגול" ובנו אביב לשיר "עונות" שנכתב על אביו, שניהם מבטאים קשר מורכב מאד ושבור עם אביהם.
מדוע צריך להעלים את האב הישראלי, או לכל הפחות להציגו כאובייקט ? אולי זוהי דרך להיפתר משם האב הקדום, ולכונן מסומן אבהי ישראלי חדש (טוטם וטאבו).  האב המדומיין, אבי כל האבות הישראלי הוא דמות של "נוכח נפקד" צל אמיתי של אובייקט, שאינו סובייקט. בן ארי סמירה מנתחת בספרה "האב הסמוי מעין" את ההשתלשלות ההיסטורית להדרתו של האב מין השיח הפסיכואנליטי. מה מקומו של האב הישראלי בשיח הזה?

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמֹר" (שמות יג')

דרך יעילה להסללה, ולהסללה מגדרית בפרט, היא דרך חינוך ילדים, ואין כמו שירי ילדים כדי ללמוד על חווית החיברות סביב נושא הגבריות. לשירי ילדים יש יכולת מופלאה להעביר מסרים בצורה לא מודעת. הם מועברים בין המבוגר לילד כדרך "משחק", לרב הם מלודיים מאד, לעיתים מתחרזים, ובכל אופן מכוננים חווית שיתוף וסימביוזה. אל מול ה"צורה" הנמצאת בפרונט, התוכן/מסר מאחורי מילות השיר לרב מובלע ונקלט בצורה "פרה-ורבאלית". קורה לי לא פעם שאני מוצא עצמי מפזם מנגינות ילדות היום בבגרותי, עוצר, ופתאום שם לב שאני נוכח רק עכשיו בסאב-טקסט שמאוחרי השיר. כך קרה לי עם שני השירים שארצה לנתח בפוסט הזה, "פיל פילון" של מרדכי זעירא ו"לאבא שלי יש סולם" של תלמה אליגון.  דרך המפגש עם אלו אנסה לזהות כמה מוטיבים מובילים של החינוך הישראלי לגבריות.


"פיל-פילון" שכתב "הטרובדור של הזמר העברי", מרדכי זעירא, הוא בפשטות שיר בנושא התפתחות הילד. הפיל שנולד רק אתמול, כבר צריך בעזרת הוריו ללמוד איך "לדרוך".
פיל פילון אפו ארוך
לא יידע כיצד לדרוך,
רק אתמול נולד הפיל
וללכת לא רגיל

פיל, פיל, פיל־פילון
לא יידע לדרוך.
השיר נכתב בשנת 1939 ומבטא בצורה נהירה את המשימה של דור "המדינה שבדרך" שעליו נמנה זעירא. אין זמן להיות ילד, לשחק ולהנות (למה לעזאזל ילד בן יומו צריך כבר לצעוד? בקונוטציה צבאית, ולא למשל פשוט ללכת? כך גם הלחן העממי של השיר מדמה מעין מארש צבאי). בשיר מנסה אמא ללמד את הפיל ללכת, ללא הצלחה, רק כשמגיע הביתה אבא פיל, נבהל פיל פילון ומיד מתחיל ל"צעוד". בחזרה לעולם האמיתי, אני חושב לעצמי עד כמה הרגע שבו ילד מתחיל ללכת הינו במרכז החוויה של כל זוג הורים, כמה כמיהה, ציפייה וחשש יש ברגע הזה, ודווקא אז מלווה השיר פיל-פילון הורים (וילדים) רבים.
האם שמנסה ללמד את הפילון ללכת (משימה התפתחותית קריטית) עושה זאת בדרך של חיבה ומשחק, אך דרכה לא צולחת.
פיל פילון קוראת לו אמא
בוא אלי צעד קדימה
ופילוני לא יזכור
אי פנים ואי אחור
השיר מלמד שכינון "מרחב הביניים" המשחקי, האוהב, אינו יעיל בהשגת מטרות התפתחותיות. רק דרכו הקונקרטית של האב משיגה את התוצאה, כזו המושגת בפחד ומייצרת היענות אוטופלסטית בוריאציה של "עצמי כוזב". עצמאותו של הפילון שמסומלת בהנפת חטמו "כדגל" (פאלוס?) נגדעת באחת, והפיל לומד "לצעוד" כנזכר מעלה.
כך עמד פילוני פיל
אך ללכת לא התחיל
את חוטמו הניף כדגל
לא הזיז אפילו רגל

פיל, פיל, פיל־פילון
לא יידע לדרוך.

אך הסוף היה מבהיל
בא הביתה אבא פיל
פיל פילון נבהל מאוד
ומיד התחיל לצעוד
אני נזכר איך סביב ראשית גיל ההתבגרות קרא לי אחי הגדול מחוץ לבית ל"שיחת גברים", הוא הציע לי סיגריה שאני נחרדתי בתור ילד מלקחת, והסביר לי בקול בוטח : " עזוב אותך מאמא, אמא זה לילדים- אבא זה לגברים". הוא רמז בזה שאתרחק מהקשר הקרוב שהיה לי עם אמי, ואחבור לברית הגברים שהיתה בבית. לאמא, כך זעירא, אין מה לתת לך בתור גבר.
אבל בשירו של זעירא אבא בכלל לא נוכח בתוך הבית, (בדומה לאבי שלי ועוד אבות רבים). הוא מגיע ב"סוף" תהליך החברות, למעשה הגעתו היא שמסמלת את השלמת התהליך. הוא כלל אינו נוטל חלק במשחק, מסמן אולי בזאת את רידוד עקרון המציאות לכדי עמדת סופר אגו ארכאי רודפני.
גם כשהאב כבר נוכח בבית, נוכחותו אילמת. הוא אינו נצרך למילים, שפה, או תקשורת בכלל, כדי להעביר את המסר שיגרום לפילוני להתארגן מתוך אימה לכדי ציות. שפת האימה והציות שלומד הפיל היא בלתי משויימת, אין בה מילים, וככזאת אין בה מרחב חשיבה והרהור ("מנטליזציה") אין בה יכולת לכינון קשר עם העצמי, רצונותי ורגשותי.
על הקשיים שסימנתי בשיר עלו כבר בראשית שנות ה-50, ובחוברת עזר לגננת ("מה אספר לילד") שונה הבית האחרון למצלול אחר שבו הסוף "מצהיל" ופילוני ששמח מאד "התחיל פתאום לצעוד", מיותר לציין שהתיקון לא תפס.

קל מידי להאשים את האב בתוקפנותו, הרי שיר זה מחברת לא רק ילדים, אלא גם אמהות ואבות לתפקידי המגדר המסויימים האלו. אמא משחקת, אבא עריץ. אני מאמין שלא רק בביתי נשמע הביטוי "חכה חכה שאבא יגיע הביתה" באופן תדיר. בפראפזה על ספרה של קרול גיליגן "קולו השונה" של האב כלל לא נשמע, לא בבית אך גם לא בעולמו שלו, הוא "האחר" האובייקט" המושלם. את תפקיד העריץ המושת עליו הוא מקבל ללא כל דיאלוג, או התנגדות. אני שואל את עצמי האם גם אבי שלי, ירש על עצמו מאבותיו את תפקיד ה"אב הנאלם" ? ומדוע ? האם זה התפקיד החברתי שאני מועידים לאבות-גברים, או שמא ישנם יצוגי אבות שונים בתרבות ?

אל מול דמות האב הנאלם ב"פיל-פילוני" מציעה תלמה אליגון אב נוכח מאד בשיר המוכר "לאבא שלי יש סולם".
על האב ה"נוכח-נפקד" בשירה של אליגון, בשבוע הבא.

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552