הפוך גוטה, הפוך- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית
? How High Can You Build It So It Won’t Fall
פותח בספוילר, כמו שאפשר לראות בתמונה, מבחינתי הצילייה עמדה מדהים. למעשה אני לא זוכר שאי פעם הקמנו יחד קבוצת חברים צילייה שהיתה כ"כ מדויקת, שטוחה, עמידה ברוח וגו'.
אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא דווקא על תחושה אחרת. על הריקנות שאפפה אותי לאחר שהצילייה כבר עמדה. אחרי ההתרגשות הראשונית, אחרי תחושת ההצלחה (האמיתית) שהצבתי/נו לעצמי אתגר ועמדתי בו, אחרי התחושה שעמדתי במבחן הגבריות שהוצב לי, אחרי שאמרתי בלב שאני יכול ללמוד נושא טכני וליישם אותו- אחרי כל אלה פתאום צצה ועלתה השאלה, אז מה? או בשביל מה?
המחשבות האלו עלו בי בעיקר סביב האפשרות הריאלית שבניית הצילייה לא היתה "מצליחה" בדרך שבה רצינו, ותחושת בטן שזה היה נלווה באיזו שהיא קטסטרופה. והיות והצלחה אפשר לעיתים לשחזר, אבל לא תמיד, קצת אבד בעיני לפתע הערך של "הצלחה" במובנה הקלאסי והמחשבות זרקו אותי לחלומות על עולם שבו "הצלחה" ו"תוצאה" הן לא הפרמטר המשמעותי ביותר אלא גורם בתוך מכלול רחב הרבה יותר שמציע רעיונות כמו תהליך, חַבֵרוּת, ויתור, חלקיות, התמודדות והלאה.
אלא שהשפה הגברית שעליה גדלתי היא שפה שייקספירית, לא במובן הלירי של המילה אלא במובן הקיומי יותר, יען להיות או לא להיות זאת השאלה. אולי העובדה שאנחנו דור ה- Y לשואה גם היא השפיעה על המטריצה הקיומית, אלא שבאספקלריה גברית האפשרויות גרועות הרבה יותר מאשר "לא להיות". זה אשר איננו לפחות נעזב לנפשו, בעוד האפשרות לכישלון גברי היא אכזרית הרבה יותר. החלוקה הדיכוטומית היא בין "חודר" ל"נחדר"- זה המנצח, היודע, המצליחן, הוא ה"חודר"- והוא בר קיום בטוח (כמובן רק לרגע, עד האתגר הבא, ששוב יערער על גבריותו), ולעומתו הנחדר, שבניגוד להמלט השייקספירי לא נעלם, אלא נידון למציאות קשה הרבה יותר שבה הוא חוזה שוב ושוב בכשלונו, בהיותו מושפע, חלש, ושפל. בואנא יא "נקבה" בשפת הלעג של בני נוער, זה אשר יש בו נקב, חולשה.
החלוקה הזו מייצרת הן תחושת תחרות והן תחושה של מחסור ומאבק על משאבים, שתי תחושות שהעולם הגברי מאד מתעקש לשדר לי. המחשבות האלו זורקות אותי לטוטם וטאבו של פרויד, שמציע כי הנטייה הטבעית של קבוצת גברים היא להיאבק עם המנהיג על עמדת הכח הקבוצתית, קרי האפשרות לקיים יחסי מין עם בנות הקבוצה, להצליח יום אחד לנשל את האב הקדום ואז לרצחו. זהו הבסיס להתפתחות חברה, מצפון וחוקים. באופן לא מפתיע, זו כמעט אחד לאחד התחושה שמקנה לי המערכת הכלכלית/חברתית הניאו-ליברלית. מציאות מייצרת תיאוריה או שמא תיאוריה מבנה מציאות. ועוד, האם יתכן שהלא מודע החברתי המודרני הפנים לתוכו ופועל מתוך עקרון ההכבדה הפרוידיאני? קרי גבר חזק הוא רק כזה היכול להילחם באחר ולנצחו. ולאיזה עתיד חברתי אנו צפויים בהינתן "פרדוקס לק" שכזה?
מעבר חד. הכותרת לפוסט לקוחה מן הדיאלוגים של בוני ה"אמפייר סטייט בילידינג" בניו-יורק. בניין אשר החזיק בתואר הבניין הגבוה ביותר בעולם במשך 40 שנה. כמעין "מגדל בבל מודרני" נערכה אי אז (ראשית שנות השלושים) "תחרות לשמיים", מי הוא משרד המתכננים שיצליח לבנות ראשון בניין בן מעל 100 קומות שלא יפול, ולעצב קבל עם ועולם את קו הרקיע של העיר החשובה, יורק החדשה. אגב, על רקע מאבק זה כתבה איין ראנד את ספרה המצליח "כמעיין המתגבר".
רציתי בעזרת הכותרת הזו להביע רעיון שאני מרגיש ומלווה את הקשר שלי עם העולם הגברי, "המירוץ לשמיים". מעין תחרות סמויה שקיימת במירב הסיטואציות הגבריות מי יצליח להגיע גבוה יותר (מישהו אמר פאלוס?), מהר יותר וחזק יותר. אני זוכר שכאשר חזרתי מהודו לא הבנתי למה צריך לנסות להיות כל הזמן "יותר". אנשים חכמים הסבירו לי אז שזה מה שמניע קדימה את הכלכלה העולמית, מי שלא גדל למחרת לא קיים, על משקל "לא קפצת עליה היום, חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור". המשכתי והקשתי, ואם כולם ישבו תחת גשר מט לנפול או גפן ותאנה, אולי אז נוכל כולנו להישאר מאחור ולהנות מהחיים ?אזי לא תהיה "צמיחה" ענו לי כאחד חברי המקהלה היוונית בכובד ראש, בהדגישם את המילה צמיחה כמקפלת חכמה נסתרת עתיקה. אהה, אמרתי גם אני בקול בוטח ומזוייף, למרות שיותר מכל הרגשתי מבולבל כמו הנסיך הקטן בכוכבו של איש העסקים. אלא שאיפשהו לאורך הדרך איבדתי את זה גם אני במירוץ העכברים, והתמכרתי למשוואה שכדי להיות מישהו אני חייב להיות משהו.
שתי אגדתות יפות מצאתי, אשר מתלוות ל"מיתוס" היהודי אודות בנייתו של מגדל בבל ומסבירות קצת את כלכלת המחסור הגברית המודרנית. האחת קשורה למוטיבציה שעומדת בבסיס התאגדות האנשים לבניית המגדל, והאחרת קשורה לאופן הביצוע. שתיהן מנסות לעמוד על הפסול שהיה בניסיון לבנות "הכי גבוה כך שזה לא יפול".
הראשונה ב"בראשית רבא" מתייחסת כאמור למוטיבציה לבנייה, ""נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים". אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט (כפי שהיה בימי המבול) בואו ונעשה סמוכות"". כלומר דור הפלגה אשר זכר בזכרונו הקולקטיבי את נפילת הרקיע בימי המבול, בקש להקים "סמוכות" בשמיים, כדי להגן על עצמו מן האפשרות של חזרת הטראומה. ובהשאלה להיום- האם יתכן כי אנו משחזרים כחברה חוויה פוסט-טראומתית של מחסור קמאי (ינקותי?) אשר מניעה אותנו לחשוב שאנו נמצאים במחסור תמידי? מהו באמת המקור של חווית המחסור המערבית?
הראשונה ב"בראשית רבא" מתייחסת כאמור למוטיבציה לבנייה, ""נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים". אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט (כפי שהיה בימי המבול) בואו ונעשה סמוכות"". כלומר דור הפלגה אשר זכר בזכרונו הקולקטיבי את נפילת הרקיע בימי המבול, בקש להקים "סמוכות" בשמיים, כדי להגן על עצמו מן האפשרות של חזרת הטראומה. ובהשאלה להיום- האם יתכן כי אנו משחזרים כחברה חוויה פוסט-טראומתית של מחסור קמאי (ינקותי?) אשר מניעה אותנו לחשוב שאנו נמצאים במחסור תמידי? מהו באמת המקור של חווית המחסור המערבית?
האגדתא השניה (פרקי דרבי אליעזר) מתייחסת לאופן ביצוע בניית המגדל: "...מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה..". הסיפור הקשה הזה מתווה דינמיקה שבה שכחת האחר או הפיכתו מסובייקט לאובייקט מתרחשת כנראה בשם העדפת האידאל על פני המפגש, על פני התהליך. נדמה לי שהניכור האקסיזטנציאליסטי, או האבסורד שבציפייה לגודו העלום או אפילו מהפכת המסכים הטכנולוגית המודרנית הם כולם גלגול של אותו קושי ארכאי של העולם הגברי סביב אינטימיות.
אני רוצה לחזור לשפה הגברית ה"אחרת" שביקשתי אחריה בתחילת הפוסט. למשל, העובדה שהסיבה העיקרית בעיני שבניית הצילייה נעשתה בנעימים ובאמונה הייתה חבר קרוב שהסכים לחלוק איתי את עול הבניה, הן ברמה הביצוע והן ברמת האחריות, העובדה שהיה שם אחר שאליו נקשרתי, נקשרנו, הייתה כוח מניע אדיר של התפתחות. כמובן שגם שם קיים מתח גברי מסוים, מי למעלה ומי למטה, אך הדיאלוג שהתרחש בינינו אח"כ איך ניתן לפשר על המתח הזה, והאם בכלל אנחנו מעוניינים בו, ועד כמה לעתים הוא טיפשי אך פרימאלי, ואולי ההתגברות על המתח הזה, דווקא היא היא מהות מסוימת של גבריות ?
משיחה עם בת הזוג שלי, עלה רעיון נוסף, "המשחק". האפשרות לשחק גורסת שזה לא כ"כ משנה אם "נצליח" או "לא נצליח" (מה בכלל ההגדרה של הצלחה, אני יכול לחשוב על רשומון רחב של "הצלחות" מפרספקטיבות שונות). במשחק לא עולה שאלה הרת גורל, אלא מין בחינה שובבה, ברת הנאה, של ניסיון להשיג מטרה, פתוחה לשינויים, קשיים ונפילות. אני מרגיש שמשחק קוסם לי הרבה יותר מתחרות. מדוע המילה "מבחן" מהלכת עלי ועלינו אימים כה, איזו תחושת עצמי נגזרת מחוסר הצלחה במבחן, והאם ניתן לגשת למשל לבגרות במתמטיקה מתוך תחושת משחק עם המספרים ? כמו סודוקו ענק ומהנה.
בתוך משחק קיימת גם האפשרות לצחוק על עצמי ועצמינו. למשל על כך שאנחנו בישי מזל, שאיננו יודעים להקים ציליות, נעדרי ידע טכני. או במילים אחרות "הומור עצמי" שכמו מקעקע את הדרמה והחרדה הגדולה שמא לא נצליח. ואולי כך גם נוכל לבקש עזרה מאחד הגברתנים השוהים בחוף.
ושמא, משהו אובד בעולם גברי כזה? האם יש כאן משום אלמנט של "סירוס" או התווית נגד ללקיחת יוזמה ואחריות?
Google
הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
Lili Kib
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה