וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

אחרי הפסקה קצרה של כמה שבועות, התארגנות כוחות ומילוי מצברים- אני חוזר עם שאלה שמעסיקה אותי בשבועות האחרונים, על הבלבול הזה בין אם לאחות, בין רעיה לאם שנדמה לי ומלווה לא מעט גברים (ודאי את ביאליק הוא בלבל). מקום שמרגיז כל כך מוכר, ראשוני, עמוק-נוגע ולא פתור.

אני מכיר הרבה מאד גברים עצמאים, אשר נראים כבעלי אישיות מלאה ומפותחת, בעלי תחומי עיסוק רחבים, שיש להם חברים בשפע- קיצר גברים בשלים, שפתאום במפגש עם אישה, האישה שהם חיים איתה את חייהם, או מישהי שהכירו זה מקרוב, מאבדים את עצמם לתוך הקשר, כמו מין ורטיגו בין אישי זוגי.

בתוך הקשר הם מאבדים מההוד וההדר שאפיינו אותם, נהיים סימביוטיים ורגרסיביים, ולאט לאט מאבדים את הפרסונה החזקה והמובחנת שהחזיקו טרם תחילת הקשר, משהו משום היבלעות. כך למשל בג'יל וג'ים של פרנסואה טריפו, שבו ז'אן מורו מסובבת את הראש לזוג חברים קרובים, גברים מוכשרים ואיתנים, והמשולש המורכב שנוצר בקשר ביניהם:

(ז'אן מורו, גם אני רוצה להיות ז'יל או ג'ים)

אני חוזר אם כך רגע לביאליק.

האם החוויה שהוא מתאר ב"הכניסיני: היא חוויה גברית מוכרת?  

מה הוא בעצם מנסה לומר על ההקבלה הזו בין אם לרעיה?

נשמע שבסאב- טקסט יש פה איזו אמירה אדיפלית. כלומר שיש בלבול בין הרעיה לאם. שהתשוקה לאישה מלווה גם באיזו כמיהה לחיק, לחוויה אמהית של מקלט וקן. חיק אגב הוא מקום הנחמה כפי שמופיע בתלמוד.

איפה הוא ה"חיק" הפיזי? זה המקום שנמצא בחיבור בין הגוף לזרוע, חשבו רגע מה עולים לכם סביב התחושה של חיק- כמה נחמה ילדית בסיסית בטמינת הראש בחיק האם, מקום כל כך ראשוני. אפשר לומר גם שאזורים של חיבור בגוף האדם הם לרב אזורים ארוטוגניים, כך המפשעה, השקע שבין הכתף לצוואר, חמוקי האוזן, גומת הברך האחורית וכן גם החיק. מעניין לחשוב מדוע אזורי החיבור אלה, שבהם מפגש וגם היעדר משמשים אותנו כמעין אזורי ביניים למפגש קמאי.

החיק הוא גם הכי "בפנוכו" של החיבוק, זהו גם המקום שבו מונח ראשו של התינוק כאשר הוא יונק. ביאליק יודע בדיוק לאן הוא מכוון, הוא זוכר את מה שהוא מבקש, מקלט ראשו כבר נח שם בעבר, בהיותו  עולל יונק.

האם יש חיק גם במובן המטאפורי? האם טיפול נפשי, החזקה או הכלה וויניקוטיאנים הם תחליף חלב אם חייקי? האם מרחב המעבר, לא בכדי מכונה מרחב, משום העתיקות של אותה עמדה אוטיסטית מגעית, כפי שכינה אותה אוגדן? חיק האם הוא המקום המגעי הראשוני?

מעניין שהדובר בשיר של ביאליק מתאונן באוזני אותה אם/אחות על אובדן החלום, על כך שלא נותר לו עוד דבר בעולם. כלומר אותו גבר שחרב עליו עולמו, שהכל אבד לו, מוצא את נחמתו היחידה בחיק האם ואחות. האם זוהי באמת מציאות חייו, או שהוא מציג את הפיצול הזה לאהובתו כדי להוכיח לה שאין לו עוד דבר בעולם מלבדה.

מזכיר לי פתאום את הסיפור המוכר של אתגר קרת "געגועי לקיסינג'ר" (מתוך הספר הנושא את אותו השם) על הבחור שנקרע בין חברתו לאמו, ובסוף מביא לכל אחת מהן את ליבה של השניה. לא סתם בחר קרת את הסיפור הזה לשמש בשם הספר, ולא סתם התמונה בכריכה היא תמונתו של ילד בוכה, ומסתמא גם הגעגוע הוא מוטיב חוזר בסיפור ובספר.

חזרה רגע ל"הכניסיני" המכונן, אולי האפשרות היחידה שביאליק מכיר לזכות בלב האישה הוא להגיד לה שאין לו שום דבר אחר בעולם מלבדה?

כלומר לבטל את עצמו ואת כל עולמו בכדי שתהפוך שלו, ופה נדמה לי מתחילות הצרות.

 השיר הזה (ועוד רבים אחרים בתרבות) מספרים על ילד שמפחד שאם יעשה את צעדיו הראשונים לנפרדות מהאם- הוא יהרוס אותה לגמרי עד שתפסיק להתקיים לחלוטין? בתוקפנות שיפגין בעזיבתו אותה, כבר לא יוכל למצוא אותה מחדש.
או שמא, במובן קצת יותר סובלימטיבי, העזיבה הרצונית של התינוק את חיק האם, בבחירתו לגדול ולהתפתח מסמלת איבוד של משהו שלא יחזור לעולם! של אותה חוויה ינקותית, שאליה כבר לא יוכל לחזור (ואזי אפשר להבין את פיטר פן, וודאי שאת חיפושו אחר אם- הרי כילד, אין הוא בבשלות לחפש אישה).

אבל הפרידה הזו כואבת, וכואבת גם לאם, שאולי מרגישה ננטשת ע"י התינוק שבחר בפרידה ממנה (אדיפליות, אולי גם בחר כך באבא הנפרד ממנה?) וגם היא, האם הגדולה, מפתה ומציעה לבן שאם ירצה אי פעם לחזור לחיקה- עליו לוותר על כל הישגיו הנפשיים והחומריים בעולם הזה..

תמונה מוכרת: גבר לאחר פרידה מאשתו, לאחר השלמת תהליך הגירושין חוזר לגור בבית אמו, היא מאכילה ומשקה אותו, מכסה אותו בשמיכה ואומרת לילה טוב. עכשיו, שויתרת על אשתך בעבורי- תוכל לחזור לחיק החם והאוהב של אמא.

וזו חוויה משונה, לבלבל ככה בין האישה לאמא (אני חושב לעצמי- האם גם לנשים יש חוויה כזו? של בלבול בין בן הזוג לאבא? איזו כמיהה ארכיטיפית וקדומה לכינון של יחסים עם האב דרך האהוב?)

ה"סזורה" הקשה אולי של גברים היא לא הלידה (לפחות לא באופן מודע) אלא רגע הגמילה, או ההחלפה של האם באהובה. החוויה הסימביוטית הראשונית של היות בתוך חיק מוגן, קן ציפור, וההיפלטות ממנו.

אלה משאירים "רשימו" של חוויה, טעם של פעם שאיאפשר באמת להתנתק ממנו. הכמיהה לחזור לרחם היא ביטוי לאחדות בראשיתית שטעמה כטעם חלב חם. כפי שמציע ירמי ב"הדפוק הזה"-

עכשיו אני חי בזוג וכל החיים לפני
לפחות כך נדמה לי
עד שמתברר שיש אישה מעלי
אז אני שואל:
האם אני תמיד אהיה כל כך לחוץ?
עד שאני מתגמד ורוצה להעלם
לחזור לרחם, להיות תינוק.

אגב, מדהים שהקליפ מצולם בתוך "חדר הרגעה" פסיכיאטרי (ירמי גם כפות בחליפת אשפוז)- מרחב פיסי מוגן, מרופד בכריות אשר דומה אולי יותר מכל מרחב אחר לחזרה לרחם.

וילפרד ביון מציע שב"סזורה" יש יותר המשכיות מכפי שהורגלנו לחשוב ולדמיין. ואילו, גברים מתבקשים חברתית להתנתק לחלוטין מאותו מאורע מכונן של תלות ינקותית, לפתח עצמאות וחוסר תלות מוחלטות (ראה כבלי האהבה לג'סיקה בנג'מין), ונאלצים לגרור אחריהם לכל אשר ילכו את אותו צמא, אותו חור בבטן של טעם החלב החם, שנגדע באחת בגמילה, שננלקח, נעלם לנצח, זה שהפך בתהליך החיברות לגבריות ל"פרי אסור" (אולי פרי עץ הדעת היה חלב אם?)

גם ארי פולמן, אגב, ב"ואלס עם באשיר" מתייחס לבלבול הזה בין היות מאהב לבין היות תינוקה של המאהבת.

....

ומצד שני קיימת גם חרדה אדירה מפני היבלעות בתוך אותו הרחם, מעניין למשל שבגמרא (בבלי שבת קכט א) משמשות המילים "רחם" ו"קבר" כמילים נרדפות, מקור החיים משמש בערבוביה גם כמקום הקבורה לאחר המוות. מקום המנוחה האולטימטיבי מתחלף במקום המנוחה הסופי והמוחלט. אני חייב להודות שלא מצאתי הסברים שהניחו את דעתי על החיבור בין רחם וקבר.

כך גם במיזוגניה שמפגינה התרבות הגברית, וכך גם במקורות, למשל בסיפור אדם וחווה- "האישה אשר נתת עמדי היא פיתתני"- לאישה כח כמעט מיסטי על הגבר, אין הוא יכול לעמוד בפניה, ואין הוא לוקח אחריות על מעשיו בנוכחותה.

בספר הזוהר מתואר שלאדם הראשון היו שתי נשים- הראשונה לילית והשניה חווה. לילית הייתה אשה מרדנית ואגרסיבית מבחינה מינית, ולכן לא הסתדרה עם אדם.ואזי נבראה חוה. לילית קרויה בזהר לילית הזונה, לילית הרשעה, לילית האוולת ולילית השחורה. בספרות הקבלה היא מוזכרת לראשונה כבת זוגו הקבועה של סמאל, מלכת ממלכת הסטרא אחרא. (מתוך הויקיפדיה)

(לילית והנחש)

האם הערבוב של משיכה ופחד מהיבלעות של גבר ב"אם גדולה" הוא הבסיס למיזוגניה הגברית?

אבי סינוואני, אגב טבע את הביטוי המאד מאתגר: "אישה בונה אישה הורסת"- ביטוי שאולי טומן בחובו את כל הדרמה שביאיליק מתאר בזעיר אנפין. והפזמון:

אשה בונה אשה הורסת
למה שוב את כועסת
מה עלי לעשות כדי לראות
אותך רכה ומפוייסת

טוב, נדמה לי שמכל קצוות הקשת החברתית התפישה הגברית את האישה היא דיכוטומית שכזו.

נראה שקיים מיתוס גברי עתיק בשנים וחוצה תרבויות של תפישת האישה על ידי הגבר. כמו בהרבה דברים שגברים עושים, גם במקרה הזה יש חלוקה דיכוטומית/ בינארית של תפישת האישה. ניתוק מוחלט מן האישה ועצמאות גברית שבה הגשמה אישית, עוצמה, התפתחות, היעדר תלות. ולצד זה, הקוטב המנוגד לזה- הגבר התלותי, הילדי, המחליף את האחות (רעיה) באם.

אני מרגיש שהפיצול הזה הוא חי ומשמעותי מאד בהרבה מערכות יחסים שניתקלתי בהן, מעניין כמה גברים מרגישים "בבית" בפער הזה, בחיק הזה בין אם לאחות.

לסיום, שיר נוסף, משהו גולמי מהחוויה הזו:

אֶת הֶחָלָב שֶׁלְּךָ

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הֶחָלָב שֶׁלְּךָ

כְּשֶׁאַתְּ

חוֹלֶצֶת שַׁד

וּמַחֲזִיקָה אוֹתוֹ בְּיָּד בּוֹטַחַת

עֲגַלְגַּל

שְׁמַנְמַן, זָקוּר

וּמִתּוֹכֵךְ, מִתּוֹךְ תּוֹכֵךְ, מִמַּעְיָן שֶׁל נְעוּרִים

כְּמוֹ נִמְכָשִים

נְחָלִים שֶׁל טוֹב

זוֹרֵם

סָמִיךְ מָתוֹק

מַרְוֵה

מִדְּבַּר שְׁמָּמָּה

שֶׁכְּמוֹ נִסְפָּק בָּאַחַת

וּמְגוֹרָשׁ.

אַתָּה

אֵינְךָ

הַיֶּלֶד

עוֹד

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552