חשיבה גברית

לחשוב גברים

הקדמה מאוחרת על גבריות מסורתית

בשנת 2019, לפי עמדת איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA), הבעיה המרכזית של גברים היא בגבריות המסורתית שלהם. המבקרים הרבים של הודעת האיגוד טוענים כי מדובר בדוקטורינה פוליטית, פוסט פמיניסטית, אלא שהמציאות המחקרית מלמדת על דברים אחרים: מחקרים אמפיריים שנותחו לאחר עשרות שנות מעקב, מחקרי אורך שמעלים ממצאים קשים על התפתחות ילדים בסביבה גברית מסורתית. 

 מה זה בכלל מגדר לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21? 

האם ניתן לדבר על חלוקה בינארית בין גבריות לנשיות? 

 אורי פריד במאמר מאלף על מורכבותה של הגבריות. 

 קריאה נעימה, 

איתן טמיר, עורך הבלוגים,  מכון טמיר

אינני מכיר את פרופסור חנוך ירושלמי, גם לא "זכיתי" ללמוד אצלו, אבל הפוסט הזה מוקדש, מתוך החשדות של הסיפור שלו שהתפוצץ, ועוד עשרות סיפורים דומים שהתפוצצו בשנה האחרונה- לנושא של גברים פוגעים,
ולצורך העולה "לחשוב גברים".

הדעת מניחה, שבהינתן גילוי מפלצתי של פוגענות, מתוך ניצול של יחסי מרות/תלות/טיפול- הדבר הנכון יהיה לפעול כנגד הפוגע במלוא חומרת הדין, ליצור הרתעה, להעניש, ליצור בטחון אצל נפגעים להתלונן וכן הלאה. אלא שאני רוצה להציע תנועה הפוכה, מרגיזה אולי, מתריסה קמעה, ודאי וודאי שלא טבעית.

אני רוצה להציע, שכשמתגלה סיפור כזה, מלבד לספוק כפיים בזעזוע, לגנות את הפוגע, ואולי את כל המין הגברי כולו- נתחיל לשאול את עצמנו, למה גברים רבים כל כך, בעמדות כוח לרוב, הופכים פוגעים. פוגעים בנשים שלהם, בילדים שלהם, בילדים שהם, במטופלים שלהם, בפקודים שלהם, בעובדים שלהם, ועוד היד נטויה.

אני מרגיש שכחברה, טרם אימצנו לעצמנו את האחריות על ה"פסיכה" של הגבר- מה מניע גברים, ומה מונע גברים. מהן ההבניות החברתיות שאנחנו מסלילים דרכן גברים- שהופכות רבים כל כך מאיתנו, לפוגעים.
(אני אומר "מאיתנו"- כי להבנתי "ניצוצות", או "זרעים" מזרע הפוגענות, נזרעים ברובנו, גברים ישראלים- בודאי ובודאי שאני יכול לומר זאת על עצמי,שבעבורי זוהי התמודדות יומ-יומית לנתב את האנרגיה הגברית שלי, למקומות לא פוגעניים, דווקא מתוך מה שלמדת בבית על תפקיד הגבר בעולם).

יש שיאמרו, ההתמודדות החברתית צריכה להיות חיזוק המהפכה הפמיניסטית, להוסיף עוד לשחרור האישה, לחזק כוחן של נשים בחברה, להשמיע "בקול שונה", להבנות "חדר משלך", לנתח בכלים פוסט-מודרניסטיים שמפרקים מבני כוח, להרחיב שיח, ואין כמוני מסכים ומצדד בזה.
אלא, שלהרגשתי משהו בתנועה הזו חסר- נשים צומחות עוד ועוד מבחינה נפשית, רוחנית, וגם גשמית...ואל מול השינוי הזה, גברים נשארים מאחור- ה"פסיכה" של הגבר, או לפחות מה שאנחנו מלמדים בנים אודות המאווים הכמוסים שלהם בעולם, כל כך לוקים בחסר. אולי במילה אחת, מה שאנחנו מחברתים אליו בנים זה שכל מה שגבר צריך כדי להיות מאושר (גם לשון "אישור") זה "כוח": (כיבושים-מין-כוח) (עבודה-כסף-כוח) (אתגר- הצלחה- כוח) ונדמה לי שהמנטרה הלא מודעת הזו מתפוצצת לנו לאט לאט בפרצוף.

גברים רבים מידי בישראל במאה ה-21 פשוט לא יודעים איפה להניח את עצמם מבחינה נפשית-רגשית, אפשר בכיף להאשים כל אינדיבידואל פוגע, ויש בזה גם משום הצדק והתיקון. אבל לדאבוני אני מרגיש שזה לא ישנה את המצב מהשורש. כל עוד נמשיך ללמד בנים שכוח זה הכל בחיים- ככה תאכל העוגיה (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

ויותר מזה, במצב הדברים הנוכחי, ככל שנשים יתפתחו יותר מבחינה אישית ומגדרית- ככה גברים ירגישו עוד יותר תקועים מאחור, ותרגום של התובנה הזו למשוואת ה"כוח"- והופס, שוב גבר שמרגיש חסר אונים/חדל אישים/, והנה שחזור של מעגל התוקפנות והפגיעה.

השינוי חייב להתרחש מהשורש, אנחנו כחברה צריכים להתחיל "לחשוב גברים"- זה אומר, לצאת מנקודת הנחה שגברים גדלים לתוך עולם רגשי מורכב, שמצריך החזקה הורית, הכלה, הדהוד ואישור "לתפוס מקום" רגשי.

וכן, כן, זה מחייב גם אתכן האמהות, וגם אתכם האבות- שנוטים לגונן על הבנות שלכן, אבל הבנים- "הוא יהיה בסדר" "הוא ילך עם החבר'ה". הסטטיסטיקה אגב לא מחמיאה לנו בהקשר של חינוך מגדרי בגיל הרך, מחקרים מראים שכבר מגיל 9 חודשים אמהות הרבה פחות טולרנטיות לחולשה ולהפגנת רגשות של בנים לעומת בנות (המקור אצל עלי כץ). גם אבות כמובן בסיפור הזה, לא פעם מדכאים בנים אפילו יותר :
"כאשר אבי הניף עלי שוט, הוא החדיר בי, במכות, את האומללות המוכחשת שלו. אבי שנא והעניש דרכי את הילד החלש והתלוי שבתוכו, ואני הטמעתי בנפשי את החלקים מלאי השנאה שבו". ("אני לא רוצה לדבר על זה"- טרנס ריל, עמ 148).

כדי לחשוב על משהו, צריך בשבילו מילים, צריך יכולות "מנטליזציה" ו"שיום"- כך גם כדי "לחשוב גברים"- דא עקא, אמת פשוטה ולא מדוברת היא שאין לנו בכלל שפה לחשוב בה גברים. "פמיניזם" היא מילה שכל נער ונערה בתיכון מכירים, נכון? אבל איך קוראים לפמיניזם של גברים? איך קוראים לתחום החשיבה השלם הנועד לשחרר גברים מכבלי הקונסטורקציות החברתיות הכובלות? מישהו יודע? מישהו נתן לזה פעם שם?

העובדה שמילים מתחום הגבריות (מלבד אלו המאצ'ואיסטיות שמהן יש לנו בשפע- "גב-גבר", "תותח", "כובש", "סחבק", "ערס", "כלי", "אח" וכו') כמעט נעדרות מהז'רגון שלנו, מספרת הרבה מהסיפור. אין לנו כלים מנטליים לחשוב את המסע של גבר בעולם- לא, לא "מסע הגיבור" המיתי, הארכיטיפי, הפנטסטי והגרנדיוזי. אלא מסע של גבר פשוט, איש משפחה, שמתמודד, כמו אישה שמתמודדת עם אמיתות חברתיות מגדריות כובלות- לא זה שיוצא מחר לכבוש את האוורסט, והאמת, אולי גם הוא. (למה לעזאזאל הוא צריך לכבוש את האוורסט כדי להרגיש שהוא מישהו?)
אין לנו את השפה הגברית הפשוטה הזו, שמדברת את מה זה להיות גבר בעולם, מה נעים ומה קשה.
אני מעריך שכשנלמד לדבר בשפה פנימית כזו, תוך אישית, חברתית וגם בינאישית- יצטמצמו מאד המקרים "הירושלמים" הנ"ל.

ועד אז, נמשיך לזעוק חמס כשגבר פוגע, נמשיך להאשים את הגברים חלאות המין האנושי, ונמשיך להתעלם מהעובדה שכשציבור רחב כל כך מתנהג באלימות, כנראה שב"תהליך" מתחת לפני השטח מספר דרך זה סיפור. אולי גברים מבקשים שנתחיל "לחשוב" אותם רגשית, קצת כמו Acting Out של מתבגר.

"לחשוב גברים".

מאמרים נוספים בבלוג מכון טמיר <