שוכבים כדי שלא נצטרך לגעת
הרהורים מבולבלים סביב גבריות ומיניות
במהלך יומולדת של אחת הבנות מהכיתה, קרא לי חבר ואמר, אתה חייב לחבק את זאתי יש לה ציצים ענקיים. ממש כדאי לך, כשמתחבקים אפשר ככה קצת להתחכך בהם. "מין", רמז החבר זה דבר שאפשר "להשיג", "בהסתר". הייתי ילד די ביישן וההצעה שלו נראתה לי גם משונה וגם בכלל לא מתאימה לי, נדמה לי שזה היה אחד הרגעים הראשונים שעברתי איזה מהפך, לא מודע, עם המיניות הגברית שלי.
אף פעם לא דיברתי עם חברים גברים באופן באמת פתוח על המיניות שלנו. אבל יש לי הרגשה שגברים ונשים רבים שיתבוננו אחורה על חוויות מיניות שונות שעברו, יוכלו להזדהות עם הכותרת של הפוסט הזה. האם יש חוויות מיניות שזכורות לרעה, מדוע? מה היה חסר בהן, ומה היה בהן בעודף? אני מרגיש שלא פעם אקט מיני מגיע ממקום שבו יש ניכור אשר אי אפשר או לא ידוע איך לפשר עליו, כמו ניסיון להתגבר על המרחק דרך העונג הגופני. לעיתים זה מצליח, לעיתים זה רק מרחיק עוד יותר.
עד כמה שזה עלול באינטרפטציה שגויה להוביל ל"האשמת הקורבן"- המתודולוגיה שמובילה גברים לקשר בין "מיניות" ו"כוחנות" היא כזו שמוטבעת עמוק עמוק ב- DNA החברתי שלנו. להשיג מישהי זה אומר להיות "גבר". ולצד זה, אונס כמאמר התיאוריה הפמיניסטית שוחה באותו השדה הסמנטי, אונס הוא לא פעם אקט של דיכוי וכח לא פחות ואולי יותר מאשר אקט שנועד לספק צרכים מיניים של התוקפן.
השפה הגברית אודות מיניות ונשים די מוכרת. מילות מפתח בטרמינולוגיה הזו הן אלימות/כוחנות (לזיין,לדפוק, לקרוע), מחפיצות (לעשות, כוסית), מתוות היררכיה (שווה, להשיג). לעיתים השפה שבה אנו חושבים היא גם זו בה אנו פועלים. מה מביא לתחושה שעולה לי לא פעם, שאי אפשר באמת לדבר עם בנים על מיניות בצורה אחרת ולהישאר רלוונטי?
נדמה שהשפה מתארת על דרך ההיפוך דווקא את המתח החברתי האדיר שבו נמצא גבר אל מול מפגש עם מיניות, אינטימיות. כל כך הרבה מההגדרה העצמית שלנו, מתחושת הערך העצמי שלנו נובעת מה"עזר כנגדנו", פתאום עולה לי מחשבה על קושי גברי בנפרדות סביב זוגיות, "ודבק באשתו"- האיש שחשב שאשתו היא כובע אינו נבל, אלא ילד הספון בבטן הלוויתן, בעמדה סימביוטית ראשונית.
בתוך השפה הגברית המילה "להשיג" מתווה כאמור היררכיה, יש תחרות על בנות "שוות", גבר נמצא בתחרות מול האחים שלו מי ינצח במירוץ, ישיג את האישה הנחשקת (כמה ספרים,סרטים, שירים נכתבו בנושא, ודווקא כאלה המעמיקים עוד ועוד את ההבניה החברתית שלנו). כלומר כאשר גבר פוגש אישה פוטנציאלית הוא לא רק שואל את עצמו אם הוא נמשך אליה, אלא מהו הקרדיט החברתי שישיג בעתיה, האם טיפסתי בסולם החברתי סביב קשר זוגי כזה או אחר.
כמובן שאין זו מתודה האופיינית רק לגברים, אך נדמה לי שהיא מזכירה מאד את החשיבה בעולם העסקים, שנגזרות גבריות רבות לה. זוגיות ומיניות בהשאלה מתחום הכלכלה הן סוג של "מאבק על משאבים", כלכלת האהבה גם היא, ככלכלת העולם- כלכלת מחסור. פרום כתב על זה ב"אמנות האהבה" ואווה אילוז הוסיפה ב"אינטימיות קרה", אלא שאיני זוכר שציינו את המתח והציפייה המגדרית הספציפית מגבר (או מאשה) סביב כינון מערכות יחסים זוגיות. אולי הדיבור ה"מדעי", "מספרי", "כלכלי" מאפשר להתגבר על החרדה הגדולה המלווה את המפגש עם האחר, הלא ידוע האולטימטיבי. ולצד זה, התפישה (האמונית?) שלכל אדם יש את בן/בת הזוג שלהם בעולם, שעל אף שלל הסיבוכים והמניעות קיים שם בעולם מישהו שנועד לי, ואני לו, לא משמשת כבר אפילו כקוריוז לעגני. לא מפתיע שדווקא הניו-אייג', אולי כתגובת נגד לציניות המערבית, מציע הסתכלות ממבט שכזה.
האלימות והכוחנות באות אולי כהמשך של אותו עולם מאבקי, שבו הדרך להשיג את מבוקשך היא בצורה כוחנית, בין אם גלויה ופיסית ובין אם סמויה וערמומית, בשפה זו אני מרגיש איך בולטת בהיעדרה תחושת ה"משחק". מהו ה"עונש" החברתי לאותו גבר שאינו מצליח "להשיג" לעצמו אישה? והאם המאבק הצבאי המתמשך בו נתונה מדינת ישראל מאז הקמתה תורם להתקת השיח הצבאי לשיח הרגשי/מיני?
על חפצון של נשים ע"י גברים נכתב בלי סוף, נדמה לי שלא הרבה נכתב ממקורות אמפתיים כלפי גברים סביב המוטיבציה לחפצון. לצד היבטים ביולוגיים, יתכן שתהליכי מנטליזציה מאד בסיסיים שמקנים לבנים מייצרים דפוסי חשיבה ורגש אינסטרומנטליים והיררכיים. בעולם היפר טכנולוגי שבו שימוש אינטנסיבי יום-יומי ב"מכשירים" יש משהו אך טבעי בזליגה של דפוסי יחסים בעלי אופי של "שימוש" למערכות יחסים אנושיות. אולי ה"שימוש" באחר קשור גם לתהליכי חפצון רחבים יותר, גלובליים, אבל המקור לתהליכים האלו הוא נושא אחר ופחות מובן לי. ועם זה, נדמה לי שאחד הצירים המרכזיים סביבם נעה האנושות מאז שחר ימיה הוא ציר ה"אינטימיות", והחרדה האנושית רבת השנים מפניה (מדוע?). על הדיאלקטיקה הזו כתבה דליה רביקוביץ שיר מקסים.
בהסתכלות תוך אישית, מתוך היכרותי עם פרויד, למרות שהנקודה הארכימדית שעליה העמיד את כל התאוריה שלו נסבה סביב מיניות ילדית ובוגרת, הוא התייחס למיניות בצורה מאד כללית. כלומר, מיניות בריאה מתגלמת ביכולת לכונן מערכת יחסים רגשית יציבה הטרוסקסואלית, ושם בערך מסתיים הדיון. השאלה מהי האינטראקציה הרגשית הקיימת בתוך סיטואציה מינית, מהו התיקון והכמיהה הייחודית, אלו נותרו עזובים ונחבאים אל הכלים. כמו, השאלה היחידה הנשאלת היא מהם הדחפים המיניים הלטנטיים העומדים בבסיס ההתנהגות או ההוויה של מאן דהוא, והניסיון לחשפם. אך נדמה ששם לאחר חשיפת ערוותם, כמו מסתיים השיח. ההבניה הפרוידיאנית אודות הדחף המיני היא כל כך שלילית, מבישה ואסורה שגילויה הופך עוד יותר לכיסויה. הדחפים שמתאר פרויד הם אפלים, אדם המגלה דחפיו אלו קל וחומר שיבקש להסתירם- האם ישנם דחפים מיניים (יצריים) שאינם אפלים, או מתוך התבוננות אחרת נוכל לראותם בסקלה רחבה יותר של צבעים?
האם דחף מיני הוא אקט גופני יצרי גרידא? מדוע כשאנו חושבים על הדחף המיני אליבא ד' פרויד עולות אסוציאציות של הסתרה, סוד, דברים אסורים, חטא, סצנה ראשונית, קנאה, אשמה? אמנם פרויד חי בתקופה הוויקטוריאנית שבה הדחקה חברתית של יצרים הייתה כמטבע עובר לסוחר, אך האם ההבניה של אז מתאימה למקום שבו אנו נמצאים היום?
תפישתו של פרודי את הדחף היא צינית, מטרתו לענג את העצמי, והעצמי בלבד. בתוך ההבניה של פרויד מסתתרת האמונה שהאחר הוא רק אובייקט למימוש מטרותיי וכי הרמה הרגשית הגבוהה ביותר היא סובלימציה של הכרה זו, היכולת לוסת את דחפי וצרכי אל מול החברה. אלטרואיזם בולט בהיעדרו, ודאי שאין מקום לאובייקט סיפוק העונג של האני להפוך לסובייקט בתוך חיי, סובייקט אשר לו אציע אני את עצמי כאובייקט, או מפגש שני סובייקטים, או כל וריאציה אחרת על אזורי הנסירה. האב הרוחני של הפסיכואנליזה נשמע לי קרוב יותר לפילוסופים האמריקאים הפרגמטיסטיים-פונקציונאליסטים שפעלו בתקופתו (ג'יימס, דיואי, וכו') יותר אפילו מאשר לאנשי תאטרון האבסורד. במובן הזה אפשר לטעון שפרויד רצח את אלוהים, (האב? אביו?) לא פחות משעשה כך ניטשה.
אני שואל את עצמי למה אני עוסק כל כך בפרויד כשאני בא לדון במיניות גברית, מה משרתת ה"מטא-חשיבה" אודות המודלים הפרוידיאנים? מלבד כמובן העכבה האישית שלי בפתרון התסביך האדיפלי (לא בצחוק, לגמרי ברצינות), והשימוש בפרויד כאב גדול להתנגחות, נדמה לי שהמודלים של פרויד הומצאו על ידו כפועל יוצא של החוויה הרגשית- מינית שלו כגבר. הם דומים באופן מעורר חשד להבניות הגבריות שבהם על גבר "להשיג", ישנו "מאבק" "אשמה" "סיפוק הדחף" ו"אובייקט", כולן הבניות גבריות שקודמות לרעיונות של פרויד, ולהבנתי הן שהשפיעו עליו בהבנת נפש האדם.
מפתיע בעיני שבכל קריאתי (הלא מושלמת יש להודות) באבי הפסיכואנליזה לא מצאתי ולו פסקה אחת שבה אמונה, אמונה בסיסית בדחפים של האדם (המיניים והאחרים) ככאלו המכוננים אינטימיות, שיתוף, תום. כשנתקלתי לראשונה בכותר "מעבר לעקרון העונג" התמוגגתי, קיוויתי, הנה מצאתי פרויד מאמין. התבדיתי, אל הארוס התווסף תנטוס, אל יצר ה"חיים" התווסף יצר המוות. מעבר לעקרון העונג לא קיים עקרון מנחה בעל אמונה באדם ובמין האנושי, אלא דחף מוות והרס. אזי, מאיזה מקום טיפל הוא, ומטפל אני, באנשים? מהי המוטיבציה האמיתית שלי לטפל?
יש לכך משמעות קרדינלית בעיני, כי אלו הם יסודות המבנה הלא-מודעים על בסיסם אנו מטפלים, פוגשים אנשים ובעיותיהם. על סמך זה אנחנו מחנכים ילדים, בונים ומוסיפים קומות של יחסי אובייקט, פסיכולוגיית העצמי, התייחסותיות וכו'. אלו הן אבני הבניין היסודיות של כל התיאוריות הדינמיות המוכרות, זה הבסיס וכור המחצבה.
וכפועל יוצא, עולות לי שאלות אודות התווית נגד, כזו המציעה מיניות כאקט של אהבה ואינטימיות- האפשרות לענג את האחר, לבקש טוב עבור האדם הקרוב אליך בעולם. ולצד זה, האפשרות לקבל עונג ותחושת קבלה מאותו אדם. האפשרות שיש אחר בעולם שאיננו הגיהינום שלי, כדבריו של סארטר. פחות סקסי, בלי ספק.
במיניות קיימים אספקטים רוחניים ורגשיים עמוקים. מיניות בפשטות מביאה חיים. ניתן לראות במיניות אקט של אמונה קמאית, פרה-ורבאלית בחיים, במפגש עם האחר וביכולת ליצירת ריקוד מחול משותף. יצר לשון יצירה. ובפראפרזה על אימרתו המפורסמת של פרויד- הילד הוא אשר מכונן את האב (או האם).
Google
הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
Lili Kib
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
