גברים מדכאים גברים
קראתי השבוע ספר שכתב חבר. "דברי ימי בית עז" שמו. הסופר, מישהו מה"חבר'ה" שגדלתי איתם, מתאר במובנים רבים את האטמוספרה המגדרית של ימי ילדותי. הספר מגולל עלילות של חבורה אחרי צבא בקיבוץ בצפון הארץ. המוטיב הכי חזק בספר (ואולי גם בספרים של מאיר שלו, שאותם הוא מאד מזכיר) הוא הקשר בין הגברים הצעירים בחבורה. נדמה לי שהביטוי הקצר שהכי ידייק את מערכת היחסים הגברית בספר הוא "גברים מדכאים גברים".
כל אחד מבני החבורה מנסה "לתפוס תחת" על מי שחלש ממנו יותר בהיררכיה החברתית הברורה, או על מי שנמצא באותו הרגע במצוקה, והוא החלש התורן. כל אמצעי כשר לכך, בין אם זה דרך כיבוש נשים, עבודה בשדה, אומץ לב, חבר'המניות, יכולת שתייה ועוד ועוד (נדמה גם שזה המוטיב שמניע את העלילה). כאילו דיכוי של גבר אחר הוא הדרך לסלול לעצמך מקום של ביטחון, אלא שדע עקא, כמו בשיר הילדים המוכר של ביאליק "נדנדה":
"..מי למעלה, מי למטה,
רק אני, אני ואתה.."
רק אני, אני ואתה.."
Sometimes you eat the Bar, and sometimes the bar eats you
יען, מגיל צעיר כל כך מלמד אותנו העולם שיש (בהסמלה) תמיד מי שלמעלה ומי שלמטה. בתוך דינמיקה מתנדנדת שכזו, אין באמת אפשרות לרכוש ביטחון, כי שאר הגברים תאבי הביטחון ממתינים במארב לרגע שבו תגלה סימני חולשה כדי לתפוס את מקומך. זה כל כך מעייף. העולם הוא צבר של "מחסור במשאבים" מלמדים אותנו בגישה הניאו-קלאסית, ואם לא תחטוף- יחטפו לך.
חזרה לספר, חשוב להגיד שהמוטיב הזה שאני מציין מהספר הוא לא מוטיב גלוי, אולי אפילו חמק מהתת- מודע של המספר שבמין כתיבת "זרם התודעה" פשוט שטח על הנייר את סיפור חייו. מעניין אותי מאד לדעת האם גברים נוספים חווים את החוויה הזו שאני מתאר בתוך קבוצה של גברים, או בתוך נוכחות גברית אינטנסיבית. כמה מתוך ה"הנעה" הזו מפעילה אותנו להיות שונים ממי שאנחנו באמת, מלתפוס את המקום שבאמת מדויק לי בתוך קבוצה נתונה, או ביני לבין עצמי. אני חושב פתאום שאולי בבחירה שלי במקצוע נשי, הקפתי את עצמי בנשים, או אפילו ב"ג'סטיפיקציה" של חשיבה נשית, ואפשרתי לעצמי שלא להתמודד ב"תחרות הכלבים" הגברית, כמו שקורא לה אביתר.
חזרה לספר, חשוב להגיד שהמוטיב הזה שאני מציין מהספר הוא לא מוטיב גלוי, אולי אפילו חמק מהתת- מודע של המספר שבמין כתיבת "זרם התודעה" פשוט שטח על הנייר את סיפור חייו. מעניין אותי מאד לדעת האם גברים נוספים חווים את החוויה הזו שאני מתאר בתוך קבוצה של גברים, או בתוך נוכחות גברית אינטנסיבית. כמה מתוך ה"הנעה" הזו מפעילה אותנו להיות שונים ממי שאנחנו באמת, מלתפוס את המקום שבאמת מדויק לי בתוך קבוצה נתונה, או ביני לבין עצמי. אני חושב פתאום שאולי בבחירה שלי במקצוע נשי, הקפתי את עצמי בנשים, או אפילו ב"ג'סטיפיקציה" של חשיבה נשית, ואפשרתי לעצמי שלא להתמודד ב"תחרות הכלבים" הגברית, כמו שקורא לה אביתר.
"תחרות כלבים
רצים במעגל
עיניים רעבות
דיבור מרומז
בנעלים היפות
אני רץ יחף
חלומות עמוקים
אני מגיע ראשון..".
(תחרות כלבים / א. בנאי)
רצים במעגל
עיניים רעבות
דיבור מרומז
בנעלים היפות
אני רץ יחף
חלומות עמוקים
אני מגיע ראשון..".
(תחרות כלבים / א. בנאי)
אלא, שהקולות משם, מעולם המירוץ שהשארתי מאחור קוראים לי כל הזמן לחזור. מצפצפים לי בכביש עם רכב ליסינג חדש, על שאני מעכב להם את התנועה עם הטרנטה המקרטעת שלי (אני מגיע ראשון). מושכים אותי לעולם המשכנתא וקורס הסקיפרים במרינה בהרצליה, שמעולם לא היה חלום שלי, ולעולם יהיה חלום שלי במציאות של מישהו אחר.
"סולם הניקור"או "מדרג חברתי" הם ביטויים מוכרים מעולם ההיררכיה של בעלי החיים, עולם שבו נוכחות של זכר אלפא ידוע מייצרת דווקא סדר בלהקה (משהו מעין שיטת קאסטות) מפני שכל אחד יודע את מקומו, ורק לעיתים רחוקות, כאשר זכר האלפא נחלש, נוצר מחדש תהליך של תנועה וערבוב כוחות, עד אשר מתקבע זכר אלפא חדש. נשאלת אולי שאלה האם הדפוס הזה שמאפיין גברים הוא שריד של היותנו קבוצה חברתית של בעלי חיים. אלא שבניגוד לבעלי החיים, נדמה לי שבעולם ה"מדומיין" שלנו, הסדר שעל פי חוקרים הוא למעשה המטרה האבולוציונית של סולם הניקור, אצלנו הסדר מופר פעמים רבות יותר, באינטנסיביות גדולה יותר ולמעשה מייצר תחושה די יומיומית של ערעור המדרג החברתי שבו גבר מודרני נמצא.
המחשבות האלה זורקות אותי למתח שבין "קביעות" ל"שינוי". כך בעולם הגברי שבו אני חי- השינוי המתמיד (סביב תחושת המדרג החברתי שלי) יוצר לא פעם תחושה של חוסר איזון, חוסר ביטחון ומין צורך קצת פוסט-טראומטי להסתכל כל הזמן מאחורי הכתף לראות אם מישהו מסתתר לי שם.
פתאום אני נזכר בספר האהוב עלי כל כך של עזריאל קרליבך: "הודו- יומן דרכים". בשבילי, ספר שערער את כל תפיסת העולם שלי, בהשוואה החוזרת שלו בין "בן המזרח" ו"בן המערב"- במיוחד אחרי המפגש עם הודו המסתורית, שלא עבר בה יום שלא ראיתי דבר או חשבתי מחשבה שלא חשבתי מעודי. כשבן המערב שוטח בפני בן המזרח את העוול האדיר שבשיטת הקאסטות, אשר לא מאפשרת "ניעות חברתית", עונה לו לקרליבך בן המזרח באומרו, אכן, נכון- אלא שהיא מאפשרת תחושה של ביטחון, כל חייך אתה יודע בדיוק איפה נולדת ואיפה תמות.
ואבא, אבא חוזר ואומר "תעזבנו יום, יעזבך יומיים, העגלה וגו'..לא קפצת עליה היום- חלפו שנתיים, חודשיים, יומיים, דקותיים- והנה נשארת מאחור". קולו של אבי דוחק בי, הזמן מתקצר והולך, אתה והגבעול שלך, ועוד הגשר שמט לנפול- ומה אתך? איפה אתה גבר בתוך כל הילד שבך? לא תפסת את מקומך אצל העגלון, מישהו אחר יהיה שם.
ואבא, אבא חוזר ואומר "תעזבנו יום, יעזבך יומיים, העגלה וגו'..לא קפצת עליה היום- חלפו שנתיים, חודשיים, יומיים, דקותיים- והנה נשארת מאחור". קולו של אבי דוחק בי, הזמן מתקצר והולך, אתה והגבעול שלך, ועוד הגשר שמט לנפול- ומה אתך? איפה אתה גבר בתוך כל הילד שבך? לא תפסת את מקומך אצל העגלון, מישהו אחר יהיה שם.
וכך דורות על דורות של גברים חיים בתודעת מחסור, בתודעה של מרדף אחר סולם חברתי- האם להיות זכר אלפא זה בכלל המקום שלי? לא יודע, זה כל כך מעייף. ומה ארוויח מזה? מעניין אותי בכלל הרווח הטמון בלהיות זכר אלפא, מלבד האגו הגדול שאקבל מזה, שאינני מזלזל בו כלל וכלל- אלא שלא אצלו מצאתי נחת בחיי, לא בחסות האגו צללתי לעומקים ונסקתי לגבהים. דווקא בתחושת היציאה ממירוץ הכיבוש הגברי הרגשתי אלוקות, בסולידריות עם גברים אחרים, באפשרות להיות אני ובסדר.
מספרים על רבי זושא מאניפולי, שאחיו הגדול- רבי אלימלך מליז'נסק, היה אחד מגדולי הדור הגדולים ביותר. (אור הגנוז, למרטין בובר, עמ' 231) והוא יכול היה לחיות "בצילו" כל חייו, אלא שבחר אחרת. שאלוהו לרבי זושא זמן קצר לפני מותו, "מה תשיב בשמיים אם ישאלו אותך- מדוע לא היית כמשה רבנו?" וענה להם "אם ישאלו אותי למה לא הייתי כמשה רבנו, אדע להשיב. אלא שאם ישאלו אותי למה לא הייתי כרבי זושא- יסתתמו טענותיי". ויש בזה לימוד עמוק ונסתר. הכמיהה להיות כמשה רבנו, אל מול ההכרה וההסכמה שלהיות אתה עצמך- זהו התיקון הגדול ביותר שתוכל לעשות, שאוכל לעשות.
מספרים על רבי זושא מאניפולי, שאחיו הגדול- רבי אלימלך מליז'נסק, היה אחד מגדולי הדור הגדולים ביותר. (אור הגנוז, למרטין בובר, עמ' 231) והוא יכול היה לחיות "בצילו" כל חייו, אלא שבחר אחרת. שאלוהו לרבי זושא זמן קצר לפני מותו, "מה תשיב בשמיים אם ישאלו אותך- מדוע לא היית כמשה רבנו?" וענה להם "אם ישאלו אותי למה לא הייתי כמשה רבנו, אדע להשיב. אלא שאם ישאלו אותי למה לא הייתי כרבי זושא- יסתתמו טענותיי". ויש בזה לימוד עמוק ונסתר. הכמיהה להיות כמשה רבנו, אל מול ההכרה וההסכמה שלהיות אתה עצמך- זהו התיקון הגדול ביותר שתוכל לעשות, שאוכל לעשות.
זה עמוק. זה כל כך עמוק. אני יודע ומצטער כל כך שלעולם לא אוכל להיות משה רבנו, או כל "אב גדול" בתרבות כזו או אחרת- אני לא מדכא ולא מכחיש את הכאב הזה, אלא שיש לי מה להשיב- באמת באמת, אינני משה רבנו. לא אהיה, לא הייתי, ולמעשה- גם אינני רוצה להיות. היאכטה במרינה לא מעניינת אותי, היא לא שלי. היא לא קשורה אלי, והיא לא שייכת למשבצת שעליה עומדת הנשמה שלי (ויש רבים, רבים שהיאכטה היא כן המשבצת שלהם- ואז יעשו אלה חטא גדול אם לא ייצאו למסע בעקבות היאכטה, באמת, בלי טיפה של ציניות וביקורת). ומה שכן, אני רוצה ללמוד להשיב מי הוא "רבי זושא" האמיתי, הפנימי שבי- ולנקודה שבו להתחבר בכל כולי. אותו לחיות ולהחיות, ושעליו אוכל להשיב, לעצמי ולעולם.
 |
| משה והסנה |
אומרים שגברים מדכאים נשים. נדמה לי שגברים מדכאים קודם כל גברים. "אני לא רוצה לדבר על זה" כותב טרנס ריל על מורשת הדיכאון הגברית. זה זורק אותי לחלקים ה"חזקים" בתוכי ולחלקים ה"מוחלשים" שבתוכי. החלקים המוחלשים הם אלו שמתבוננים על התרבות והסטנדרט מסביב ושוכחים וזונחים את רבי זושא שלי- שמבקשים לקבל תחושת בטחון, אהבה, כוח, מלאות, תיקוף- מתוך מילוי של הדרישה החברתית שלכאורה מביאה אושר. שמשועבדים לחלום הגברי הטיפוסי. במקומות הנמוכים שלי אני "נסחף" אחרי הזרם ההוא, ומקבל על עצמי גלות. ולעתים אני מתעורר, בפיכחות, כמו אחרי לילה (או שבועות) של שתייה, מעורפל לגמרי וכמעט ולא זוכר את עצמי. זוכר שנכנסתי לתוך "זירת השתייה" של המיינד, מבולבל לגמרי איפה הייתי ולאן אני הולך. ושב מחדש לגרף את העלים, לטאטא את המשטח, לגזום את הענפים שגדלו פרא. להזכיר לעצמי בגוף את עץ החיים שעזבתי לאנחותיו, שהתמסרתי להתמכרות החמימה שמציעה תחרות הכלבים הגברית שבי, שיש בה גם בוז עמוק כלפי הכניעה והחולשה, ודאי וודאי כלפי אותו רבי זושא פנימי שנכנע לה בעצמו, והשתעבד אליה.
הגברים המוחלשים שבקרבי, קוראים לי גם אל הגברים המוחלשים ששם בחוץ. אלה שאולי הגורל לא אפשר להם את הישיבה תחת הגשר המט לנפול (במסכת מגילה אומרים: איזו היא עיר גדולה, עיר שיש בה עשרה בטלנים), את ההרהור המתמשך, המסע בהודו, הבחירה וההתקרבות ללב. אלה שיציאה מהמירוץ לא מתאפשרת להם כלל, ששם עורק הנשימה היחיד שלהם, שתעודת בגרות וקצונה צבאית, ותואר באוניברסיטה, וכל שאר המוסכמות הגבריות של הצלחה (קריירה, אוטו, אישה שהיא סוג של אוטו, ילדים שהם סוג של אוטו וכו') הן הן לחם חוקם היחיד. לא, אני לא כותב את זה בהתנשאות, וודאי שיש רבים שזו נקודת הרבי זושא שלהם. אלא שמהמקומות החזקים שלי, עולה בי קול צעקה כלפי כל אלו הגברים שמרגישים שמשהו חסר להם שם בפנים בין היאכטה לליסינג, ששומעים קולות אחרים קוראים להם מהסנה הבוער, ואינם מעזים לוותר על חלום הכח הגברי ההגמוני. קורא להם לחזור לגזום את ענפי העץ.
Google
הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
Lili Kib
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה