ל"סלסל" את "באב אל-ואד", כל הדרך לפסגת המצעד
על דימוי הגבר הישראלי בשירה (ההגמונית) הישראלית
מ"באב אל-ואד" לשיר "סלסולים"
* אזהרת מסע (באדום)- זוהי רשימה עם עומס ספרותי מוגזם, אם ברחתם כמוני משיעורי ספרות, אנא דלגו לרשימה הבאה.
איך נפל דבר שכל ילד בישראל מזמזם את השיר סלסולים (26,309,522 צפיות ביוטיוב, אנד קאונטינג) של סטטיק ובן-אל תבור?
עם פרוס עלינו השנה החדשה, המזמנת עמה את המצעדים השנתיים של תחנות הרדיו (גלגל"צ ורשת ג') נשפכו בחודש האחרון קיתונות של דיו בטענות על הרדידות של השירים הנבחרים, מן הצד השני הושמעו טענות שזוהי עוד "התבכיינות" אשכנזית ש"תחזירו לנו את המדינה, קיבינימט" כלשון אראל מרגלית. בתווך התרחשה כמובן כל הפארסה עם השרה מירי רגב בטקס חלוקת פרסי אופיר (ואז גם בפסטיבל הקולנוע בחיפה). אין ספק, "החיים שלנו תותים". מלבד כמובן המאבק החברתי הגלוי אודות הסמל/אופי/זהות הההגמונית- תרבותית הישראלית בין אשכנזי למזרחי, נדמה שישנו שיח נוסף, נסתר ושקט יותר- שמתייחס להגמוניה הגברית- האשכנזית המאבדת מכוחה מול זו המזרחית שקרנה עולה אל על, "קץ שלטון האחוס"לים" (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים-ציוניים) כינה את תהליך הזה פרופ' ברוך קימרלינג. זהו מאבק על דמות הגבר הישראלי, מאבק שמחריף את השאלה מי הוא הגבר המייצג את הישראלי היפה- זה של "יפי הבלורית והתואר", או זה של "סלסולים" ובן אל-תבורי?
נתחיל לצערי כמו תמיד, בפוליטיקה. לא סתם פונה אראל מרגלית דווקא ל"גבריות" של אלו ש"לקחו לנו את המדינה"- "לצרוח ולהיראות גברים", "חבורת ג'ובניקים שמרגישים גברים רק בקבוצות של 100", "ביטוחניסטים דה-לה-שמעטא", בניסיון להציע שהוא ושכמותו הם ה"גברים" הישראלים האמיתיים ("אני אכלתי את החרא, את הזיעה ואת הדם עם החברים שלי בגולני", משתף מרגלית). כך גם בקמפיין "מפסיקים להתנצל" של בנט שמתייחס לחוסר הגבריות של הגבר הישראלי החדש, ה"היפסטר". בתוך כך אובד כמובן הקול הנשי הישראלי, נראה שנשים הרבה פחות מעניינות מבחינה אלקטורלית את פרנסי ההצבעות שיושבים בכנסת. כנראה שאיזה פילוח סטטיסטי מספר להם שהלב שאותו צריך לכבוש בדרך לקלפי הוא הלב של הגבר ("לא לשחק עם לב של גבר", דווקא כך, אומר אחד מהאייקונים הגבריים החשובים של העשורים האחרונים). ואולי לא סתם, השיר שעורר את המחאה בטקס חלוקת פרס אופיר היה שירו של מחמוד דרוויש "תרשום, אני ערבי" שיר שמתייחס בעיקר ודווקא למאפייני הדיכוי החברתי של הגבר הערבי-ישראלי: "תרשום! אני ערבי, עובד עם חבריי פועלי המחצבה".
בכל אופן, חזרה למאבק הקולמוסים שהתנגן עם בחירת הרשימות של המצעדים השנתיים, נראה ש"על המדוכה" יושבת שאלת המאפיינים הרצויים של הגבר הישראלי, והשינוי שחל בהם מקום המדינה ועד היום, ואולי גם, הכעס והתסכול שהשינוי הזה מעורר בבני המעמד האחוס"לי (שלמען הגילוי הנאות והסר הספק, כותב שורות אלו נמנה עליהם).
אני רוצה להציע מהלך "לירי" כרונולוגי שמתייחס לייצוג הגבריות בשירה הישראלית. מהלך שמתחיל ב"באב אל ואד" של חיים גורי, שיר שנבחר לייצג את העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל ב"פסטיבל הזמר העברי" של שנת 1973. ממשיך בשיר "הוא דווקא גבר רומנטי" משנות ה-90 של להקת טיפקס שכתב קובי אוז, ומסתיים בשיר "סלסולים" של סטטיק ובן אל תבורי, שנבחר השנה במקום הראשון של המצעד העברי השנתי של רשת ג'.
אז נתחיל.
באב אל-וואד, שאפילו שמו שנכתב בערבית, כמו מספר על השורשיות של דור הפלמ"ח, סטייל "תנועת הכנענים", הגבר של חיים גורי הוא זה שיודע לקרוא למקומות בשפתם של הילידים (כמו נאמר "על גבעות שייח א-ברייק" של אלכסנדר פן), אבל "לא ידע את שמה" של הנערה, אצל חיים חפר. כיבוש הארץ ואיתה השפה הערבית, מחייב את שיכחת האישה והבורגנות המתלווה אליה. זה לא שאין בו צד רגיש ושורשי, הוא הרי מחובר לטבע ("סלעים", "רכסים", "רוח ים" "ואור כוכב ראשון") אך זוהי זעקה רומנטית טרגית, היות והטבע האמיתי על שלל סמליו ודימויו מעורבב בדימויי הקרב והמלחמה, ("שמש, זפת ועופרת/ לילות,אש, סכינים"), ממש כברעיונותיו של ניטשה אודות ה"על-אדם".
 |
| הקרב על באב אל-וואד |
זהו גבר שמציג "אני שירי" מולאם. ה"אני" שמוצג בשיר הוא מסמן של "אנחנו"- אין לו שם משלו ("שם של אלמוני") אלא רק תפקיד חברתי בכיבוש הארץ. הוא מוטל על מזבח המדינה שבדרך, וחרד כמו קהלת בזמנו, מכך שזה שיבוא אחריו ישכח את קורבנו שהקריב כמו כינון של סיפור העקדה בגרסה מודרנית חילונית-צבאית, כמו בשיר כך גם בעקדה, יצחק לא דיבר עוד לאחריה ("שלד הברזל שותק כמו רעי"). ובהיפוך אירוני מושלם, מבקש הדובר חסר השם משער הגיא עצמו, שיזכור את שמו, ושמותם. האדם לא יוכל לזכור, אלא רק הטבע. הבדידות של הגבר הלוחם, הבדידות שכופה על עצמו באבלו, עוברת בצורה מצמררת כחוט השני בין כל שורות השיר. הוא עצמו הינו הקורבן שעליו להקריב למען כינונה של המולדת. (בדומה ל"מגש הכסף" האלתרמני).
גם יום האביב שיבוא, טומן בחובו, את המשך שפיכת הדם ב"אודם הכלנית" שבו- מה אם כך אנחנו מצווים לזכור? ומה לשכוח? האם את אלה שהיו, או שמא את העובדה שמדינתנו וזהותנו אשר נוצקו בדם, מצווים גם אותנו כאלה להיות?
נדמה לי ששרטטתי בצורה די ברורה את קווי המתאר של הגבר הישראלי בן דור תש"ח. זה שכולנו התחנכנו על ברכיו דרך ספרי ההיסטוריה של מערכת החינוך. שאולי ללא שיעור קומתו באמת לא הייתה קמה המדינה הזו.
עברו להם כמה עשורים, כור היתוך, אינטגרציה, ושלל תהליכים חברתיים. אין זה סוד שבזמן הזה הזמר המזרחי כמו בסיועה של איזו יד נעלמה נעדר מפסטיבלי הזמר העברי באופן עקבי. עד שבשנת 1971 הוכרז "פסטיבל הזמר המזרחי", שגם בו אגב כיכבו לא מעט מבצעים ממעמד האליטות (תיקי דיין, שלישיית שוקולד-מנטה-מסטיק, ששי קשת ועוד). עברנו את זהר והקלטות בשנות ה-80, ומשהו לאט לאט גם ברדיו התחיל להיפתח. והופס הגענו לשנות ה-90.
"הוא דווקא גבר רומנטי" של טיפקס מנסה לעשות את ה(פוטו)סינתזה בין הגבר המזרחי (חם המזג? "הוא דווקא גבר רומנטי") לבין הפיכתו לנחמד ונסבל, להנגיש אותו עבור החברה הישראלית האשכנזית. אל תדאגו מהאמוציונאליות של הגבר המזרחי מספרים לנו טיפקס (בלב הרי, הוא רק "רוצה להביא פרחים", מה לעשות ששוב יוצא לו דווקא ל"צרוח" כמו שאומר אראל מרגלית). אולי לא סתם טיפקס אומצה בחום רב כל כך ע"י הממסד הישראלי, להקה מזרחית פופית-קליטה, עם מסרים עמוקים, חבר'ה שגדלו בשדרות אבל הצליחו לפרוץ את הסגרגציה הגאוגרפית ונכנסו עמוק ללב של המיינסטרים הישראלי, כאלה שכאמור, מנסים להנגיש את הגבר המזרחי להגמוניה הגברית השולטת.
בסרטו המופתי של הבמאי האיראני זוכה האוסקר אסגר פראהדי, פרידה (אוסקר לסרט הזר, 2011), מתואר מאבק דומה בקרב החברה האיראנית העכשווית, בין גבר משכיל השייך למעמד ההגמוני המשכיל לבין גבר איראני מסורתי-דתי בבית המשפט.
 |
| פרידה |
באחד הרגעים המכוננים של הסרט, שבו מגורש בבושת פנים הגבר המסורתי מבין כותלי בית המשפט בעקבות אלימות מילולית ופיסית- הוא זועק את זעקתם של גברים רבים המודרים מן השיח החברתי- משהו בדומה ל: "אני לא יודע לדבר בשפה שלכם, לכן אתם מגרשים אותי מכאן, השפה שאני יודע לדבר בה היא השפה של אלימות וכוח".
יתכן שלהקת טיפקס אומצה ע"י המיינסטרים הישראלי בניסיון של הממסד לתפור "עלה התאנה" מזרחי שבה יוכל להתכסות. כמו המשך למהלך שהציעה גולדה מול "הפנתרים השחורים". פעם הם היו ממש "לא נחמדים". החבר'ה האלה של קובי אוז הם דווקא "על הכיפאק", הם הפנימו את השיח הישראלי השורשי ומרפדים נהדר את התודעה הכוזבת של הגבר המזרחי. הם פשוט משמשים עוד נדבך במהלך שאותו כינה אדוארד סעיד "אוריינטליזם".
והנה הגענו לימינו אלה. אלא שהדימוי של הגבר הישראלי ב"סלסולים" מערער כל כך על הדימוי החיים גורי- הגבר של בן אל וסטטיק עסוק בלהנות מהחיים. ההקרבה היחידה בשיר היא איביזה, אולי גם הויזה- והמטרה היא לא כיבוש הארץ והחיבור לטבע, אלא הנהנתנות גרידא. השיר קצבי ולא מרשי, מתרחש בקיץ ולא בחורף, משדר רגעיות ולא נצח. אידיאל הר הטרשים הקירח של באב אל-ואד מוחלף ב"אמצע המדבר", "לא צריך דבר","אז אני שר". את כל הבעיות שמים בצד, ורוקדים לקצב הסלסולים, אפילו לובשי המדים בקליפ, רוקדים, נהנים ומשתעשעים לתומם ("וכיתתו חרבותם לעיתים"?) כמו באיזה חזון נבואי של אחרית הימים מספר ישעיהו. מה בינם ובין החייל הדובר בבאב אל וואד?
"הבנות פה, אין על הבנות פה"- גם להן כמו בשירי דור הפלמ"ח אין שם, אולי נקודת הדמיון היחידה בין שני השירים, אלא שההחפצה פה מגיעה מאידיאל אחר לחלוטין- יש כל כך הרבה מהן, לכולם, הן זורמות, קלות להשגה, ושזופות למשעי. אל מול תרבות הצמצום והסיגוף של תקופת הצנע, הבנות היום הן מצרך שכיח, מטבע עובר לסוחר. ואולי, מסמנות את המשך המאבק והריבוד החברתי, יש עוד מישהו מתחתי ב"שרשרת המזון", נשים שזופות (מזרחיות?).
מעניין, אגב, שבניגוד גמור לטקסט, כל הנשים בקליפ של "סלסולים" הן במובהק "אשכנזיות", אולי בדומה לאופרת הרוק החתרנית "מאמי", הכיבוש האמיתי של פסגת ההגמוניה הגברית ע"י הגבר המזרחי, הוא כיבוש האישה האשכנזית, כך יוכל באמת להכניע אותם ("מאמי יא מאמי/ תפתחי את הרגליים").
בקריאה ביקורתית, מעניין מאד להתייחס לרשימה של אלון עידן ב"הארץ" (7.10.16) אודות השיר "סלסולים". כותרת המאמר מרפררת כמובן למאמרו המפורסם של ביאליק (ה"משורר הלאומי" להזכירכם) "גילוי וכיסוי בלשון", ומציעה השוואה ואולי גם ביקורת סמויה על רמת העברית המרובדת בשיר "סלסולים". הכתיבה הביקורתית של עידן, בעגה המדעית הדה-קונסטרוקטיבית, המנוגדת לחלוטין למשלב של הטקסט בסלסולים, מכוננת מחדש את הסדר החברתי ההגמוני, מחזירה לגבר הלבן האינטלקטואל את מעמדו החברתי, את כוחו. עידן המבקר, הוא זה שיש לו יכולת לנתח את השיר, אולי אפילו בשפה שתעבור מעל הראש של הכותבים, הוא בעל הדעה אשר "ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר".
אולי מלבד הטענות על "רדידות", מה שמרתיע כל כך את אלון עידן הוא המסר החתרני באמת בשירים של ס' ו-בא"ת- שבניגוד לספרו של אתגר קרת, הם דווקא באו לפה להנות, ולא לסבול, בניגוד למה שלימדו אותנו לוחמי דור תש"ח. סלסולים הוא למעשה שיר הלל ל"אהבת הארץ"- אלא כזו שונה לחלוטין מזו האחוס"לית, לא של הגשמה, אלטרואיזם ואהבת מולדת נכזבת סטייל רבי יהודה הלוי וביאליק. אלא אהבת הארץ, פשוט כי כיף פה ("אין עוד קיץ כזה במדינה אחרת"). לא סתם מביע בסיום דבריו אלון עידן, חרדה עמוקה מה יהיה כשהדור הזה ישא על כתפיו את מדינת ישראל. כיף הייתה אחת ממילות הגנאי החריפות ביותר בתהליך האינדוקטריניזציה של דור המייסדים הישראלי- "סלוניסטיים", "ג'ובניקים", "יורדים" "בלדות לעוזבי קיבוץ", "ילדי ירח" כל אלו היוו את ה"נמסיס" של החזון הציוני. בזמן שהגבר הציוני ישב בגורן וקרא פושקין אחרי יום עבודה של 16 שעות, להנות היה חטא. אולי העובדה שהילדים של כולם, גם של קוראי הארץ, מזמזמים את סלסולים מערערת על האתוס של הגבר הישראלי הצבר?
אולי לכן יוצא מרשימתו של אלון עידן כזה ארס, כי סלסולים מציע אלטרנטיבה ששוכחת, משכיחה באופן אקטיבי ומודע את שמותיהם של גברי ולוחמי באב אל-ואד. לא בא לה יותר על המיתוס הגברי הישראלי הישן, היא מבקשת ליצוק מיתוס חדש. באנו להנות.
Google
הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
Lili Kib
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה