"שריפה אחים, שריפה" או “Fight Fire with Fire”
בעקבות גל השריפות האחרון:
בלימודי "שנת מבוא" לחינוך אנתרופוסופי בהרדוף, עסקנו הרבה ב"אלמנטים"-
מהן התכונות של כל אחד מארבעת היסודות: אדמה, אויר, מים ואש. מהם המקומות ה"נמוכים" ומהם המקומות ה"גבוהים" של כל יסוד. אויר למשל- במקום הגבוה יכול למלא חלל, להתפשט ולהתרחב, במקום הנמוך- ללכת לאיבוד. בסמינר מדברים גם על הקיום של כל אחד מהיסודות בתוך האדם, ומה הם ה"תיקונים" שלו סביב כל אחד מהיסודות הללו. זו חלוקה די סכמטית, מה גם שהיא מפצלת- אלא שהיא גרמה לי לחשוב קצת על
גל השריפות האחרון, בהקשר של אלמנטים
לפני הכל, לבי עם מי שביתו נשרף עליו, ולוואי והארץ הזו לא תדע עוד אש שורפת ומכלה כזו לעולם. כנראה שיש בי צד מנותק בכתיבה היום, וגם צד שמחובר ממקום אחר. יש מצב שהכתיבה שלי מנותקת, ואולי פשוט זה המקום שאני בורח אליו- בהרגשה כזו של חוסר אונים, לפרשנות, להרהור, לכניסה פנימה. אני מקווה שאיש לא יפגע מהדברים, שכתבתי בהרבה עצב וצער.
עלתה לי מחשבה שמשהו בארץ שלנו "בוער", ושאלה, האם באיזו דרך גם אני שותף להשתוללות של יסוד ה"אש" במקום הקדוש הזה שנקרא ארץ ישראל (אני בטוח שרבים לא יסכימו איתי שהארץ הזו, או כל ארץ, יכולה להיות "קדושה", אלא שאני מאמין שכמו שלחפצים מסוימים יכולה להיות אנרגיה, כך גם למקום, חבל ארץ- אפילו העובדה שאנשים רבים כל כך מתפללים לעבר הארץ הזו שנים (בין אם יהודים, נוצרים או מוסלמים) כבר "טוען" את המקום באנרגיה, לא משנה כרגע איזו, גם שעבודותיו של Masaru Emoto לא הוכחו כמדעיות).
כלומר, משהו בפנימיות שלנו לא מתוקן סביב יסוד האש.
הנטייה הראשונית כאשר פורצת שריפה (הן בחוץ והן בפנים) היא להילחם באש בעזרת מים. למים תכונה שמכבה את האש, לעומת האש המשתוללת, למים יש תכונה מערסלת, מכילה, עוטפת. לא פעם עולם הטיפול נמשל בעיני למים, דמות המטפל לדמות האם, הטיפול, המרחב הפוטנציאלי, לנוזל מי שפיר, הדימויים שלא פעם משתמשים בהם קשורים לתכונות אמהיות, מעגליות, מכילות. תנועת הטיפול היום (בניגוד אולי לפרויד הישר, הפרשני, התובנתי) מושכת בעיני לכיוון מים- חשבו על תווי פניהם של ויניקוט, קוהוט, וודאי וודאי החבר'ה ההתייחסותיים מיטשל וארון כמה אלה מחוברים לצדדים ה"אנימטיים" שלהם.
עכשיו פתאום תוך כדי כתיבה, אני מבין שלמרות שכלל לא התכוונתי להתייחס לאלמנטים גבריים/זכריים, עולה לי מחשבה אודות ה"אנימוס" שביסוד האש. את הקשר בין אלמנטים לבין פסיכולוגיית המעמקים של יונג מעולם לא חקרתי, ואולי כדאי להפנות את השאלה לחברתי דפנה שלם- האם יונג זיהה באלמנטים שבטבע יסודות זכריים ונקביים?
חזרה לעולם החומר- אני מרגיש שדווקא כותבים אשר מחוברים יותר ליסוד אש, אינם נמצאים בקדמת הבמה, ולוקחים בד"כ תפקיד משלים או מורד- הראשון שעולה לי הוא מייקל אייגן, כך גם במובנים מסויימים עמנואל גאנט, אולי גם אוגדן, ואפילו ביון- למרות שהאחרון "עושה תנועות" לכוון מרכז הקונצנזוס הפסיכואנליטי בשנים האחרונות.
תנועת כיבוי האש בעזרת מים, שהיא תנועה בסיסית וחשובה בעולם, ואולי מבלי תנועת יסוד המים אין ואסור שיהיה קיום לאש, אלא שנדמה לי שבשבילי התנועה הזו איננה מספיקה. למה הדבר דומה בעיני, למימרא הידועה של פרויד- "במקום שהיה פעם איד, יהיה בעתיד אגו מתבונן"- נדמה לי שקל יהיה להחליף את המילה "איד" במילה "אש" ואת הביטוי "אגו מתבונן" ביסוד ה"מים". אלא שמשהו חסר לי בביטוי הזה, כי אינני רוצה לוותר על המקומות האידיים שלי. אני חושב שהיה זה אחד מאומני ראשית המאה העשרים (רנה מגריט?) שאמר משהו לאורך הקווים של: אם אאבד את האיד שלי בתוך האנליזה, אזי אאבד את עצמי, ואת מקור היצירה שלי (אוסטין פאוורס הרי הסתובב כמו סהרורי כדי למצוא את ה”Mojo” שלו). אולי גם לאיד יש מקומות נמוכים (טבע בהמי) ומקומות גבוהים (טבע עליון) ודרך מקומות גבוהים של האיד נולדים דברים מופלאים בעולם.
רעיונותיו המקוריים של פרויד, שהיו רוויים באש ובניצוץ, אומצו באיזו דרך על ידי הממסד הפסיכואנליטי ומשכו את עולם הטיפול דווקא לאזורי מים. האם היה זה בהשפעת היתר של מימד ה"תנטוס" שהיה באירופה בראשית המאה ה-20- עוד ועוד מ"יצר המוות" בשתי מלחמות העולם הקשות, האם אלו הובילו אותנו להבלטת מימד האם ויסוד המים?
בכל אופן, אני יכול מאד להזדהות, גם כמטפל, עם הצורך בממד האש, הן בחיים והן בטיפול, הן כמטופל (ובכל קשר זוגי) והן כמטפל. מים במקום הגבוה שלהם, יכולים ליצר תחושת זרימה, חיבור, ערסול והכלה. אלא שבמקום הנמוך שלהם, הם עשויים ליצר סטגנציה, תחושת תקיעות, עכירות- תחושה שאני חווה לא פעם בטיפולים שבהם ה"אני" שלי פחות קיים, מסיבות העברה והעברת נגד כאלו ואחרות. אלא שהעבודה בתוך החדר, וגם בעולם בחוץ "עם" יסוד האש, היא אולי לא פעם מורכבת הרבה יותר, ועל כן אני נמנע ממנה.
בעולם האלמנטים- אש בממד הגבוה שלה יכולה ל"צרוף" דברים יחד, "לחבר" לעלות מעלה מעלה (זהו יסוד שמורכב מאדמה ואויר) אלא, שבממד הנמוך שלה- זה שאנו חווים בימים האחרונים, יש לה יכולת לא פחות אדירה לכלות ולשרוף שטחים עצומים. להשאיר אדמה חרוכה ואויר עכור.
לכן, אני מרגיש שבמובן מסוים, גל ההצתות האחרון קורא אותי ליסוד המים, להרבות טוב בעולם, להביא סופר טנקרים מעופפים רווי אגלי טל מרוסיה ומטורקיה. אלא שאני מרגיש שיש צד קריטי נוסף. שההזמנה לעבודה עם יסוד המים אינה מספקת אותו, זהו קול קורא לעבוד עם יסוד האש שבתוכי.
בעולם האנתרופוסופיה, כך שמעתי מחבר- הרבה פעמים כאשר ילד הוא מאד מאד אש, עובדים איתו דווקא דרך האלמנט שלו. כלומר ילד שמשתולל, מתפרע, או בשפה מודרנית מפגין צדדים של ADHD, יציעו בחינוך האנתרופוסופי לעבוד אתו דווקא בעזרת יסוד האש. כך למשל, "להשתמש" באש שלו אלא לשים לה מסגרת. לאפשר ולתת לו דרור לשרוף וללהוט, אלא לגדר את האש הזו סביב גדר אבנים. ככה אגב גם ילמד בעצמו איך להשתמש באש שלו בדרך שלא תשרוף ותכלה את עצמו, וכך גם ילמד שלא לפחד ממנה- שלא להחביא אותה בקרבו ולפחד לגעת בה. הכיבוי שלה, כך מאמינים, יהפוך את הילד למתוסכל ומנותק מיסוד פנימי חשוב שמדריך אותו בחיים. נדמה לי שבהסכמה של המבוגר להיות יחד, נוכח, עם הילד בתוך האש שלו- יש בשביל הילד גם משהו המשרה ביטחון, שהעולם בחוץ יוכל לשרוד את האש שלי, שבי. זאת שאלה מורכבת מאין כמוה בעיני, איך ליישם את התובנה הזו- במיוחד כאשר לפי אמונתי, ילד מגיע תמיד גם כדי לתקן משהו אצל הוריו, ובמובן הזה- ילד שהוא אש משתוללת, יכול בקלות להפגיש את הוריו עם הפחד שלהם מאש, מהאש שלהם, ואז התרגול או העבודה הפנימית הם מורכבים אלפי מונים. אני מודה ומתוודה שאין לי "מסקנות אופרטיביות" סביב הסוגיה הזו, אבל בעיני יש חשיבות גדולה פשוט ליצר "מרחב פנימי" שיכול לחשוב את זה, במקום שיש אלסטיות לחשוב, עשוי להתרחש שינוי.
האם עמדתנו הפרימיאלית כעם, אשר חי תמיד בחשש מיסוד האש של האחר- שחי בחרדה של "שריפה אחים שריפה" אל מול גורמי סמכות, גורמת לנו שאנו מתקשים לקחת על עצמנו את היפוך התפקידים ולקבל על עצמנו את היותנו גורם הסמכות המיידי לעם השוכן לצידנו? בין היתר מכורח ההגדרה הלאומית שלנו שהיתה תמיד בחסות של, ולא נותנת חסות של? אין בזה קריאה לשמאל או ימין, שלום או מלחמה, אלא קריאה לשינוי תפישתי של היותנו כיום בעולם עם חזק, אשר אחרים נתונים להשפעתו, ומתקשה תפיסתית לראות את עצמו ככזה.
חזרה לשרפות שמשתוללות לנו "שם בחוץ". גם כאן, שם, אין לי באמת מסקנות איך להתמודד עם האש בעזרת אש. הכוונה שלי היא ודאי לא "יאללה בוא נכנס בהם", כי נדמה לי שזו התגובה של האב האלים לילד המשתולל (או האב הנוקשה, המנותק או האב עם כשל אמפטי), ואכן בעיני בסכסוך שלנו עם הפלסטינים יש אלמנט של אב ובן (ואינני אומר את זה מעמדה מתנשאת כלל). אזי מהם הצדדים שבהם אנו כושלים לראות את האש שבוערת בנו, ובהם? ואילו כלים פנימיים יש לנו כדי להתמודד עם אש בעזרת אש? “Fight Fire with Fire” ?
May all Beings be Happy.
Google
הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
Lili Kib
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה