בוכריס והגבריות הישראלית | אורי פריד

Deconstructing Bouchris

שבוע שעבר הייתי חולה, אז לא כתבתי. אבל המחשבות ליוו אותי גם השבוע עם האייטם אודות הסדר הטיעון של תא"ל במיל' אופק בוכריס. מאז כמובן הכותרות המשיכו הלאה, ולא נותר זכר מהדיון ההוא. מה קורה לנו רגשית כשדבר שהיה החדשות החמות של אתמול, נזרק לפח הזבל של ההיסטוריה מחר?

נדמה לי שקשה מאד שלא "להתנתק" במצב כזה- כמה מקום רגשי יש לי להכיל עוד ועוד "דרמות"? יום אחרי יום. זה מעלה לי גם שאלה אילו פונקציות רגשיות משמשת מהדורת החדשות המרכזית עבורנו. לעיתים אני מרגיש שהעיסוק בחדשות משמש "השלכה" או בריחה מעיסוק בשאלות רגשיות אישיות. משהו דוגמת העיסוק בשושלת האלים המיתולוגיים ביוון העתיקה.

נדמה לי שתהיה זו טעות לראות באופק בוכריס רק אדם פרטי, הרחבה של השיח אודות המקרה לספירה החברתת הישראלית, תציע לנו מצג של גיבור ישראל שהופך בין לילה לעוכר נפשע.

המקרה של בוכריס הוא כאמור מפגש בין "גיבור" לבין "פושע"- לכאורה אלו נמצאים במרחק עצום על הסקאלה, בשני קצוות מנוגדים. איך ניתן להבין שאותו אדם שהיה עד לפני רגע גיבור ישראל שלי, מלח הארץ, הופך בין לילה לפושע אשר גם בקרב עבריינים בצע את המעשה השפל ביותר בהיררכיית הכלא?

בחורינו הטובים

אלא שהחברה הישראלית היא חברה שנמצאת בעיסוק מתמיד בעמדה הסכיזו-פרנואידית, היא מפצלת כל הזמן בין טובים לרעים, בין נכון ללא נכון, בין צודק לטועה, בין שחור ללבן. יום אחד בוכריס תחת "אידאליזציה" ולמחר, "דבליואציה" גמורה. זה לא מפתיע שחברה שנמצאת בסכנה קיומית מאז יום הקמתה (ולפני) חווה מצבים פסיכולוגיים ראשוניים, המצב של "טראומה עיקשת" כפי שמגדירה זאת אפי זיו, מייצר גלישה סכיזואידית ושימוש במנגנונים הכי פרימטיביים כדי לשרוד.

אלא שאולי דווקא "מצב החירום" שהוכרז בישראל ערב הקמתה, ושבו היא נתונה מאז, הוא שמייצר גיבור שהופך פושע. בשיח נוקשה והיסטרי של זהויות, יש חיפוש מתמיד אחר הדימוי ה"מוחלט", אשר יוכל לעשות סדר בבלאגן. במקרה שלנו, בוכריס (או דומיו) מולאם מאנושיותו והופך לאייקון, ל"סימולקרה", "פסטיש"- אין עומד בינינו עוד בוכריס האדם, אלא "דימוי" של הלוחם האמיץ. הוא אינו חי, נושם ופועל, אלא הופך דמות קרטון מקווקוות וגזורה מתוך מגזין "במחנה".הוא לא עוד אדם אלא מכלול השלכת הפנטזיות החברתיות שלנו על דמות הלוחם הגיבור, רב האון, שאין אויב שיוכל לעמוד בפניו, ובבוא היום יציל את כולנו. ה"מסמן" תא"ל בוכריס הופך את ה"מסומן" אופק בוכריס האדם לכלי ריק מתוכן. אין לו מקום כאדם, יש לו תפקיד כמפקד.
את התפקיד החברתי הזה מגלמים גברים רבים בחברה היום- ראשי ממשלה, בעלי הון, מנהלי בנקים, ראשי משפחה ובני זוג (כשבת הזוג שלי אומרת לי "אני רוצה X" או "אני צריכה Y"- כל החושים הגבריים המחוברתים שלי נדרכים לשאלה אם אוכל לבצע את המשימה, אם אעמוד באתגר "דלי הקרח" הבא...). במובן הזה תהליכי הסוציאליזציה של גברים (ונשים) בחברה מביאים אותנו להיות לא פעם הד מואדר של תכונה אשר קיבלנו על עצמנו.

ובאמת, בתיאורי העבירות של בוכריס בכתב האישום המקורי, אני לא פגשתי את בוכריס האדם. לא הרגשתי בחור מרגיש, שמחפש חום, רומן רגשי או אהבה של לוחם שנמצא רחוק מהבית, לא פגשתי אינטימיות בסיטואציות המתוארות, אולי כזו שמבקשת לקבל ביטוי אצל אשה צעירה ומכילה. הניתוק הרגשי שעובר באופן חד ומחריד בתיאור הסיטואציה הוא אולי המכנה המשותף בין כל תיאורי הפגיעה שלו:

"בוכריס, כך נכתב, ביקש מא' להתלוות עמו לקניות עבור השבת המשפחתית בצימר. בוכריס מואשם כי ביקש מא' להיכנס עמו לצימר ומיד לאחר כניסתם הוא תפס את ידה, הצמידה אותה לקיר ואז נישק אותה. לאחר מכן הוביל אותה לחדר השינה ולפי כתב האישום אנס אותה".

"לפי כתב האישום, בוכריס קרא לה לבוא לחדר מגוריו בבסיס, ולאחר הגעתה הפשיט אותה מבגדיה, ביצע בה מעשה סדום ואנס אותה". "היא לא שיתפה פעולה עם מעשיו של הנאשם ולא לקחה בהם חלק פעיל".

ו- " הוא התפשט ולגופו נותרו רק ציצית ודיסקית ונשכב על המיטה..".

(מתוך: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4831591,00.html)

במובן הזה, אני מסכים עם בוכריס וטענתו כי הוא לא "אנס" (או ניצל יחסי מרות בלה בלה בלה..)- הרי "הוא" לא היה שם כלל.  לא היה שם אדם ששמו אופק, או שהחבר'ה קוראים לו בוכריס, הייתה שם "מכונה". מכונה מתוכנתת שיודעת להציב יעדים, ולכבוש אותם, מנטרלת התנגדות, משתמשת בחכמה בכוח האש שעומד לרשותה.

אסוציאציה אחת עלתה לי כשקראתי את תיאורי המקרה היא "פקודת קרב". בוכריס כתב פקודת קרב, וביצע אותה- על הצד הטוב ביותר שניתן לצפות מלוחם מעוטר בגדס"ר גולני.

Rape is about power, not sex, כתבו הוגות פמיניסטיות כבר לפני עשרות שנים, זו היא לא סיטואציה של פורקן יצר מיני, אלא סיטואציה של הפגנת כוח, גברי ברב המקרים, אל מול אחר חלש ממנו. המטרות הן מגוונות, לרב קשורות לשאלות של דימוי עצמי, ושיקום הדימוי העצמי דרך "כיבוש" האחר. הטרמינולוגיה ההיררכית הזו לא זרה לכל מי ששירת אי פעם בצה"ל. בניית דימוי עצמי דרך כיבוש של אחרים (בכל מיני דרכים), היא אולי הדרך השכיחה ביותר להקניית ערך עצמי בצה"ל, גם בקרב קבוצת השווים. תרבות האונס היא ודאי כזו אשר מאפשרת או מעודדת החפצה של נשים כאובייקט מיני. אך גם גם תרבות שמעודדת החפצה של נערים מוסריים לכדי קצינים/מנהלים בכירים ומנותקים.

הביקורת שעולה לי היא כמובן חברתית, אלא שיהיה זה עוול והפקרות כלפי בוכריס האדם לשכוח אותו, ואת אחריותו לסיטואיה. (הוא השכיח את הסובייקטיביות של הנפגעות שלו בדיוק כשם שהשכיח לעצמו את עצמו, או שכך עשתה לו המערכת הצבאית). ובכל זאת, כמה מורכב הדבר לדרוש מאדם שעבר בעצמו "החפצה" מסיבית שלא יחפיץ אחרים. .

ה"בוכריס" שהחברה "השתמשה" בו כדי ליצר את דימוי ומיתוס ה"גיבור" שלה, מתאבן, מתנתק- הגולם קם על יוצרו, אותה מכונה של כוח ועצמה, מפנה עצמה כעת כנגד קודש הקודשים של אותה חברה גופא- טאבו "גילוי העריות", גלגל השיניים החורק מספר למכונה שהיא אינה מכוילת.

"..עבד עבד עבד ברזל
עבד חשמל וכרטסת
תגיד תגיד תגיד לעזאזל
איך שהמכונה בך נכנסת..."

(מתוך "שיר המקצוע" למאיר אריאל)

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552