על מה אנחנו מדברים כשאנחנו לא מדברים על קרחת?
אני רוצה לדבר על קרחת. אני לא יודע מה אני רוצה להגיד על זה. אבל אני רוצה לדבר על קרחת.
למה יש לנו קרחת? לי דווקא אין קרחת, אבל יש לי שיער לבן מגיל צעיר.
אבל קרחת.
למה לא מדברים על קרחת?
50% אחוז מהגברים מתקרחים, וזה אחד הסודות החברתיים הכי שמורים שלנו. ועוד כזה שנמצא על הראש ובקושי אפשר להסתיר, דיברת על זה פעם עם חבר שמתחיל להקריח? למה לא?
 |
| להתראות אומניפוטנציה... |
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על קרחת?
אנחנו לא. כי אנחנו לא מדברים על קרחת, או על דימוי גוף גברי בכלל.
זו תופעה כ"כ נפוצה, ואין עליה כמעט התייחסות בספרות- השפעת ההתקרחות על הדימוי העצמי של גבר, מנגנוני פיצוי של גבריות אל מול התקרחות, עניינים שבינו לבינה סביב התקרחות של גברים. מן הסתם זה קשור לחשש מאיבוד האון גברי.
 |
| רמי קליינשטיין מקריח בגאווה - על מי הוא עובד? |
בוא נדבר רגע על רמי קליינשטיין. יש אופנה חדשה כזו (10 שנים) שבה רמי קליינשטיין מגלח את הראש ואז כבר אין לו קרחת. אבל דחילק, על מי הוא עובד, הוא לא באמת נראה כמו חייל מארינס (שגם לו יש קרחת, אבל בגלל שהוא קשוח וגברי, ולא צריך שיער בשביל להיות חזק- הוא שם את שמשון הגיבור בכיס הקטן). הוא נראה כמו מישהו שעובד על עצמו שאין לו קרחת. ומה? כשהוא חוזר הביתה מהופעה בערב, אז הוא לא מתגעגע למחלפות ראשו? בטח שמתגעגע וכשהוא חופף את הראש, הוא לא עצוב שאין שם מה לחפוף. וכשזה מתחיל לגדול מהצדדים והוא שוב צריך עם סכין להוריד הכל- הוא לא מרגיש מזויף שהוא מסתיר מעצמו ומהעולם שהוא כבר לא ילד. מה הקטע עם קרחת? למה נתנו לנו את הדבר הזה? כל כך הרבה גברים סובלים מזה, מדחיקים את זה, מנסים בכל דרך אפשרית להסתיר. אבל דחילק, קרחת.
 |
| קרחת כאובדן? |
במעבר מהיותי עלם צעיר וכל יכול, לגבר מקריח- מתגלה משהו מהסופיות שלי, נדמה לי שמעטים הם התסמינים הגופניים שמספרים על תחילת הקץ, על איבוד היכולת האומניפוטנטית, על החלום "לכבוש את העולם" שמגיעים מוקדם כמו התקרחות. רובנו בגילאי ה-30 עדיין מחזיקים בגוף גברי בריא, חלקנו ודאי בכושר, תסמינים שקשורים להזדקנות שטומנים בחובם איבוד של איזו יכולת הם ודאי לא עניין נפוץ, והנה אל מול זה- גברים רבים בעשור ה-4 לחייהם מתחילים להקריח.
שיער שיבה לפחות נתפס לפעמים כסקסי (ג'ורג' קלוני), או משדר ניסיון, בגרות. למרות שגם אותו אני לא כזה אוהב, אבל אם הוא עשה איתי הסכם שהוא נשאר על הראש, אז סבבה שישנה גוונים כמה שהוא רק רוצה. פי אלף מפחיד אותי להתקרח.
 |
| הדמיה של ג'ורג' קלוני עם קרחת |
הארכיטיפ של "שיער" יכול אולי להסביר קצת מתוך החרדה וההסתרה- המיתוס של שמשון (שמש-גבר) ודלילה (לילה/ירח-אישה)- חיתוך השיער שלו מסמן את סוף אונו, שיער מקביל לאון גברי, כשאנחנו מתחילים להתקרח- זה מסמל את ראשית הסוף. המיתוס התנ"כי מספר אולי גם משהו על הקשר בין שיער וחרדת הסירוס. הגבר המתנזר (שמשון) יכול להחזיק בכוחו, באונו. לעומת זאת ההתמסרות לאישה, לעולם הזה, לעול הפרנסה, הבית, המשפחה, הילדים- זה מביא לאיבוד השיער ומימוש חרדת הסירוס.
גם הגיבור הפראי בספרו של רוברט בליי, "ג'ון החסון", ספר העוסק במסע הגיבור המיתי, הוא פרא מגודל שיער. הדמיון הסמנטי בין "פרא" ו"פרע" מסמל אולי את הקשר בין שיער ובין חופש. ם בספר הזהר הקבלי אגב, בענייני תורת הפרצופים, מתואר הזָקַן (שיער) של ה"אריך אנפין" כמקור השפע, שערות זקנו הן כמו צינורות או נימים שמהם נמשך ומטפטף השפע לעולם הזה.
הכתיבה הפמיניסטית רוויה בהתייחסות לגוף כאחד ממוקדי השיח המגדרי.
(איך פועלים מנגנוני דיכוי וחיברות דרך הגוף הנשי, מי בעל הכוח להגדיר גוף רצוי, מודלים של יופי, של רזון, מהי השפה שבה משתמשים לתיאור גוף, גוף גשמי נשי כזירה נחותה לעומת ה"לוגוס" הגברי).
האם דיכוי הגוף הנשי קשור בדיכוי הגוף הגברי?
למה אף אחד לא מדבר על הגוף הגברי?
האם בנים מתמודדים עם שאלות שקשורות לגופם בגיל ההתבגרות?
שאלת יסוד שעולה לי,
נשים נבחנות באופן מסורתי לא פעם סביב השאלה- האם הן ׳מקובלות׳ או ׳אהודות׳ על פי דימוי הגוף שלהן.
גברים מתבקשים ׳לתפקד׳ דרך הגוף, רואים את זה אצל בנים שעורכים השוואת של גודל איבר המין, שרירים, גובה וכו. בגידת הגוף של הגבר עם ההתקרחות, כמוה כבגידת התפקוד, תפקוד הוא אחת המטלות המגדריות המסורתיות העיקריות של גברים. להצליח לתפקד (גם במיטה) זה אומר להיות קיים. לא סתם כנראה כל ה׳הייפ׳ האדיר שהיה סביב גילוי ה׳ויאגרה׳. לעומת חוסר תפקוד שאותו קל יותר ׳להסתיר׳- קרחת כמעט בלתי אפשרי להסתיר. כמו שלט חוצות מהבהב שנמצא בדיוק בגובה המבט של בן או בת השיח. שיער קשור לאיבר נוסף- ראש. האם התקרחות מלמדת משהו גם על ׳בגידת הראש׳? התקרחות כסימן לנשירת הלוגוס? איבר החשיבה הגברי?
עם כל הדיבור הפוסט-מודרני אודות ׳בגידת הדימויים׳ נדמה לי שלגוף הגברי החומרי, הגשמי - זירת ההתגוששות הדה- קונסטרוקטיבית טרם הגיעה. ההתייחסות לגוף הגברי עודנה מאד סטריאוטיפית, חד ערכית, מסורתית.
סביב פתולוגיות מגדריות של הגוף, אפשר להבין למה הפתולוגיה של ׳הפרעות אכילה׳ פחות קשורה לגברים- נשים מטבען הביולוגי-מיני עסוקות בהכנסה/הוצאה וסימון גבול סביב האזורים של מה נכנס ומה לא נכנס אלי. נדמה לי שגברים פחות עסוקים בשאלה הזו (יוצאים מן הכלל אולי גברים שעברו טראומה חודרנית).
סביב מה אולי כן נסבה פתולוגיה גופנית גברית?
אפשרות אחת- התמכרות לדימוי גוף- התמכרות לפיתוח שרירים, לאדרנלין שבסכנה, למראה של הגוף השלם כמייצג של נפש/רוח שלמה. שלמות בכלל. ואפשרות כמו הפוכה- התנכרות לגוף- התנכרות לענייני בריאות, אכילה, מראה- למשל התמקדות בשכל, רציו- ושכחת הגוף.
קרחת היא אולי דימוי הגוף הגברי היחיד שמותר לגביו לפתח ׳חרדה׳.
גבר לא יחרד אם עלה כמה קילו, או יצא לו חצ׳קון. לעומת זאת בקרחת- מקובלת החרדה הגברית, אפילו בקבוצה של גברים מקובל להתייחס אליה כנמסיס הגופי הגברי האולטימטיבי. ומצד שני, כמה מותר לנו כגברים להפגין ולשתף את הבושה שלנו סביב ביצבוץ הקרחת הראשון שמתרחש- בליווי של התהליך שממש קורה לנגד העיניים? כמה לבד נשארים גבים עם הקרחת שלהם? יום אחד פשוט מגיעים למשרד גלוחי ראש, איש לא שואל על זה, איש לא פותח את תיבת הפנדורה של המשמעויות האישיות של ההכרה בקרחת.
בנשירה- יש ממד משמעותי של איבוד שליטה, גילוח הראש אם כן הוא פרקטיקה של החזרת השליטה, חייל המארינס- באקט של היפוך התגובה- מארינס מסמל און- כח מתפרץ, ניסיון לשוות דימוי הפוך למקובל אצל קרחת.
בוא נגיד רגע כמה מילים על גוף וצבא- עם ההתגייסות לצבא הופך לפתע הגוף הגברי לאיבר הפעולה העיקרי החשוב ביותר. זהו מעבר חד מאד מספסל הלימודים לריצה על ג׳בלאות- המשימה ההתפתחותית שונה בתכלית! (לא סתם קמו קבוצות הכנה לגיוס כמו "אחרי!"). הדרישה שהייתה מוכרת עד אותו רגע-לימודית. לא מספקת לך שום כלים להתמודדות עם הריצה בדיונות של וינגייט ביום סיירות.
טקס החניכה הצבאי הגברי- המוכר לכולנו, הוא רגע ׳גילוח השיער׳ בלשכת הגיוס (היום רבים מגיעים כבר אחרי תספורת, אבל מסורתית כך היה). זהו רגע של חוויה לימינלית, חווית מעבר מילדות לגברות- אשר מסומל באמצעות חיתוך השיער (והאחדה חזותית של המתגייסים). משהו ברגע שבו עברה מכונת הגילוח על שערי, נחרט בי עד היום כמצמרר, אמי וביתנו החם והמוגן התרחקו ממני אז עשרות מילין. השיער שלי הווה עבורי תמיד מרחב של הגדרה עצמית, הגדרה שאבדה באיבחת סכין. משהו מזה מזכיר את חווית ההתקרחות?
זהו, אמרתי כל (כמעט) מה שהיה לי להגיד על קרחת. ועדיין, מרגיש לי שאנחנו לא מדברים על קרחת.
נכון שזה מעורר מחשבות?
מוזמנים ומוזמנות לדיון בתגובות !
Google
הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
Lili Kib
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
מה אני אגיד לך אורי... בול
השבמחק