גברים מדכאים גברים

גברים מדכאים גברים

קראתי השבוע ספר שכתב חבר. "דברי ימי בית עז" שמו. הסופר, מישהו מה"חבר'ה" שגדלתי איתם, מתאר במובנים רבים את האטמוספרה המגדרית של ימי ילדותי. הספר מגולל עלילות של חבורה אחרי צבא בקיבוץ בצפון הארץ. המוטיב הכי חזק בספר (ואולי גם בספרים של מאיר שלו, שאותם הוא מאד מזכיר) הוא הקשר בין הגברים הצעירים בחבורה. נדמה לי שהביטוי הקצר שהכי ידייק את מערכת היחסים הגברית בספר הוא "גברים מדכאים גברים".

כל אחד מבני החבורה מנסה "לתפוס תחת" על מי שחלש ממנו יותר בהיררכיה החברתית הברורה, או על מי שנמצא באותו הרגע במצוקה, והוא החלש התורן. כל אמצעי כשר לכך, בין אם זה דרך כיבוש נשים, עבודה בשדה, אומץ לב, חבר'המניות, יכולת שתייה ועוד ועוד (נדמה גם שזה המוטיב שמניע את העלילה). כאילו דיכוי של גבר אחר הוא הדרך לסלול לעצמך מקום של ביטחון, אלא שדע עקא, כמו בשיר הילדים המוכר של ביאליק "נדנדה":

"..מי למעלה, מי למטה,
רק אני, אני ואתה.."

או בשפתו של ה-Dude ב"ביג לבובסקי":

Sometimes you eat the Bar, and sometimes the bar eats you

יען, מגיל צעיר כל כך מלמד אותנו העולם שיש (בהסמלה) תמיד מי שלמעלה ומי שלמטה. בתוך דינמיקה מתנדנדת שכזו, אין באמת אפשרות לרכוש ביטחון, כי שאר הגברים תאבי הביטחון ממתינים במארב לרגע שבו תגלה סימני חולשה כדי לתפוס את מקומך. זה כל כך מעייף. העולם הוא צבר של "מחסור במשאבים" מלמדים אותנו בגישה הניאו-קלאסית, ואם לא תחטוף- יחטפו לך.
חזרה לספר, חשוב להגיד שהמוטיב הזה שאני מציין מהספר הוא לא מוטיב גלוי, אולי אפילו חמק מהתת- מודע של המספר שבמין כתיבת "זרם התודעה" פשוט שטח על הנייר את סיפור חייו. מעניין אותי מאד לדעת האם גברים נוספים חווים את החוויה הזו שאני מתאר בתוך קבוצה של גברים, או בתוך נוכחות גברית אינטנסיבית. כמה מתוך ה"הנעה" הזו מפעילה אותנו להיות שונים ממי שאנחנו באמת, מלתפוס את המקום שבאמת מדויק לי בתוך קבוצה נתונה, או ביני לבין עצמי. אני חושב פתאום שאולי בבחירה שלי במקצוע נשי, הקפתי את עצמי בנשים, או אפילו ב"ג'סטיפיקציה" של חשיבה נשית, ואפשרתי לעצמי שלא להתמודד ב"תחרות הכלבים" הגברית, כמו שקורא לה אביתר.

"תחרות כלבים
רצים במעגל
עיניים רעבות
דיבור מרומז

בנעלים היפות
אני רץ יחף
חלומות עמוקים
אני מגיע ראשון..".
(תחרות כלבים / א. בנאי)

אלא, שהקולות משם, מעולם המירוץ שהשארתי מאחור קוראים לי כל הזמן לחזור. מצפצפים לי בכביש עם רכב ליסינג חדש, על שאני מעכב להם את התנועה עם הטרנטה המקרטעת שלי (אני מגיע ראשון). מושכים אותי לעולם המשכנתא וקורס הסקיפרים במרינה בהרצליה, שמעולם לא היה חלום שלי, ולעולם יהיה חלום שלי במציאות של מישהו אחר.

"סולם הניקור"או "מדרג חברתי" הם ביטויים מוכרים מעולם ההיררכיה של בעלי החיים, עולם שבו נוכחות של זכר אלפא ידוע מייצרת דווקא סדר בלהקה (משהו מעין שיטת קאסטות) מפני שכל אחד יודע את מקומו, ורק לעיתים רחוקות, כאשר זכר האלפא נחלש, נוצר מחדש תהליך של תנועה וערבוב כוחות, עד אשר מתקבע זכר אלפא חדש.  נשאלת אולי שאלה האם הדפוס הזה שמאפיין גברים הוא שריד של היותנו קבוצה חברתית של בעלי חיים. אלא שבניגוד לבעלי החיים, נדמה לי שבעולם ה"מדומיין" שלנו, הסדר שעל פי חוקרים הוא למעשה המטרה האבולוציונית של סולם הניקור, אצלנו הסדר מופר פעמים רבות יותר, באינטנסיביות גדולה יותר ולמעשה מייצר תחושה די יומיומית של ערעור המדרג החברתי שבו גבר מודרני נמצא.

המחשבות האלה זורקות אותי למתח שבין "קביעות" ל"שינוי". כך בעולם הגברי שבו אני חי- השינוי המתמיד (סביב תחושת המדרג החברתי שלי) יוצר לא פעם תחושה של חוסר איזון, חוסר ביטחון ומין צורך קצת פוסט-טראומטי להסתכל כל הזמן מאחורי הכתף לראות אם מישהו מסתתר לי שם.

פתאום אני נזכר בספר האהוב עלי כל כך של עזריאל קרליבך: "הודו- יומן דרכים". בשבילי, ספר שערער את כל תפיסת העולם שלי, בהשוואה החוזרת שלו בין "בן המזרח" ו"בן המערב"- במיוחד אחרי המפגש עם הודו המסתורית, שלא עבר בה יום שלא ראיתי דבר או חשבתי מחשבה שלא חשבתי מעודי. כשבן המערב שוטח בפני בן המזרח את העוול האדיר שבשיטת הקאסטות, אשר לא מאפשרת "ניעות חברתית", עונה לו לקרליבך בן המזרח באומרו, אכן, נכון- אלא שהיא מאפשרת תחושה של ביטחון, כל חייך אתה יודע בדיוק איפה נולדת ואיפה תמות.
ואבא, אבא חוזר ואומר "תעזבנו יום, יעזבך יומיים, העגלה וגו'..לא קפצת עליה היום- חלפו שנתיים, חודשיים, יומיים, דקותיים- והנה נשארת מאחור". קולו של אבי דוחק בי, הזמן מתקצר והולך, אתה והגבעול שלך, ועוד הגשר שמט לנפול- ומה אתך? איפה אתה גבר בתוך כל הילד שבך? לא תפסת את מקומך אצל העגלון, מישהו אחר יהיה שם.

וכך דורות על דורות של גברים חיים בתודעת מחסור, בתודעה של מרדף אחר סולם חברתי- האם להיות זכר אלפא זה בכלל המקום שלי? לא יודע, זה כל כך מעייף. ומה ארוויח מזה? מעניין אותי בכלל הרווח הטמון בלהיות זכר אלפא, מלבד האגו הגדול שאקבל מזה, שאינני מזלזל בו כלל וכלל- אלא שלא אצלו מצאתי נחת בחיי, לא בחסות האגו צללתי לעומקים ונסקתי לגבהים. דווקא בתחושת היציאה ממירוץ הכיבוש הגברי הרגשתי אלוקות, בסולידריות עם גברים אחרים, באפשרות להיות אני ובסדר.
מספרים על רבי זושא מאניפולי, שאחיו הגדול- רבי אלימלך מליז'נסק, היה אחד מגדולי הדור הגדולים ביותר. (אור הגנוז, למרטין בובר, עמ' 231) והוא יכול היה לחיות "בצילו" כל חייו, אלא שבחר אחרת. שאלוהו לרבי זושא זמן קצר לפני מותו, "מה תשיב בשמיים אם ישאלו אותך- מדוע לא היית כמשה רבנו?" וענה להם "אם ישאלו אותי למה לא הייתי כמשה רבנו, אדע להשיב. אלא שאם ישאלו אותי למה לא הייתי כרבי זושא- יסתתמו טענותיי". ויש בזה לימוד עמוק ונסתר. הכמיהה להיות כמשה רבנו, אל מול ההכרה וההסכמה שלהיות אתה עצמך- זהו התיקון הגדול ביותר שתוכל לעשות, שאוכל לעשות.

זה עמוק. זה כל כך עמוק. אני יודע ומצטער כל כך שלעולם לא אוכל להיות משה רבנו, או כל "אב גדול" בתרבות כזו או אחרת- אני לא מדכא ולא מכחיש את הכאב הזה, אלא שיש לי מה להשיב- באמת באמת, אינני משה רבנו. לא אהיה, לא הייתי, ולמעשה- גם אינני רוצה להיות. היאכטה במרינה לא מעניינת אותי, היא לא שלי. היא לא קשורה אלי, והיא לא שייכת למשבצת שעליה עומדת הנשמה שלי (ויש רבים, רבים שהיאכטה היא כן המשבצת שלהם- ואז יעשו אלה חטא גדול אם לא ייצאו למסע בעקבות היאכטה, באמת, בלי טיפה של ציניות וביקורת). ומה שכן, אני רוצה ללמוד להשיב מי הוא "רבי זושא" האמיתי, הפנימי שבי- ולנקודה שבו להתחבר בכל כולי. אותו לחיות ולהחיות, ושעליו אוכל להשיב, לעצמי ולעולם.

משה והסנה

אומרים שגברים מדכאים נשים. נדמה לי שגברים מדכאים קודם כל גברים. "אני לא רוצה לדבר על זה" כותב טרנס ריל על מורשת הדיכאון הגברית. זה זורק אותי לחלקים ה"חזקים" בתוכי ולחלקים ה"מוחלשים" שבתוכי. החלקים המוחלשים הם אלו שמתבוננים על התרבות והסטנדרט מסביב ושוכחים וזונחים את רבי זושא שלי- שמבקשים לקבל תחושת בטחון, אהבה, כוח, מלאות, תיקוף- מתוך מילוי של הדרישה החברתית שלכאורה מביאה אושר. שמשועבדים לחלום הגברי הטיפוסי. במקומות הנמוכים שלי אני "נסחף" אחרי הזרם ההוא, ומקבל על עצמי גלות. ולעתים אני מתעורר, בפיכחות, כמו אחרי לילה (או שבועות) של שתייה, מעורפל לגמרי וכמעט ולא זוכר את עצמי. זוכר שנכנסתי לתוך "זירת השתייה" של המיינד, מבולבל לגמרי איפה הייתי ולאן אני הולך. ושב מחדש לגרף את העלים, לטאטא את המשטח, לגזום את הענפים שגדלו פרא. להזכיר לעצמי בגוף את עץ החיים שעזבתי לאנחותיו, שהתמסרתי להתמכרות החמימה שמציעה תחרות הכלבים הגברית שבי, שיש בה גם בוז עמוק כלפי הכניעה והחולשה, ודאי וודאי כלפי אותו רבי זושא פנימי שנכנע לה בעצמו, והשתעבד אליה.

הגברים המוחלשים שבקרבי, קוראים לי גם אל הגברים המוחלשים ששם בחוץ. אלה שאולי הגורל לא אפשר להם את הישיבה תחת הגשר המט לנפול (במסכת מגילה אומרים: איזו היא עיר גדולה, עיר שיש בה עשרה בטלנים), את ההרהור המתמשך, המסע בהודו, הבחירה וההתקרבות ללב. אלה שיציאה מהמירוץ לא מתאפשרת להם כלל, ששם עורק הנשימה היחיד שלהם, שתעודת בגרות  וקצונה צבאית, ותואר באוניברסיטה, וכל שאר המוסכמות הגבריות של הצלחה (קריירה, אוטו, אישה שהיא סוג של אוטו, ילדים שהם סוג של אוטו וכו') הן הן לחם חוקם היחיד. לא, אני לא כותב את זה בהתנשאות, וודאי שיש רבים שזו נקודת הרבי זושא שלהם. אלא שמהמקומות החזקים שלי, עולה בי קול צעקה כלפי כל אלו הגברים שמרגישים שמשהו חסר להם שם בפנים בין היאכטה לליסינג, ששומעים קולות אחרים קוראים להם מהסנה הבוער, ואינם מעזים לוותר על חלום הכח הגברי ההגמוני. קורא להם לחזור לגזום את ענפי העץ.

הספר "דברי ימי עוז"

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552

White Men Can’t Trump הרהורים על תוצאות הבחירות בארה"ב של אמריקה

White Men Can’t Trump

הרהורים רגשיים ולא מסודרים על תוצאות הבחירות בארה"ב של אמריקה

אחרי כל הגינויים שעולים בי בעקבות הבחירה של טראמפ לנשיא של המדינה החזקה בעולם, אחרי ההטרדות המיניות, הפליטים ההיספאניים ועוד כהנה וכהנה פליטות פה, ואל מול האפשרות הקסומה לנשיאה ראשונה (על אף שהריח הרע שנודף ממנה מגיע כל הדרך בואכה נמל יפו), משהו בי נרגע בפנים מהבחירה באיש הזה.

אני מתבייש להגיד את זה, אני עצוב על עצמי, אבל אני גם רוצה להיות כנה, ולנסות להבין מה מרגיע אותי שם, ואולי זה גם ייתן כמה תשובות לשאלה מה הוציא לרחוב מיליוני "גברים לבנים זועמים" להצביע טראמפ, כפי שכינתה אותם המדיה האמריקאית, והם אלו אגב, שכפי הנראה הכריעו את מערכת הבחירות הנוכחית. (רגע, הרי גם אני גבר לבן זועם (לפעמים)).

זה מחזיר אותי לגן. לאחד הרגעים המכוננים שבו חבורת ילדים "בריונים" הציקו והרביצו לי, אולי בעצם זה היה ביסודי. סיפרתי על זה לאחי הגדול והוא הציע שילך ויטפל בהם (סליחה שאני לא זוכר בדיוק את השפה, אבל כנראה שלא ככה דיברנו כי גדלנו במקום שהוא די חממה)- בכל אופן, הרגע המרומם הזה, שבו מגיע "אחי הגדול", מטפל ופותר את כל העניינים שהכי הציקו לי, שיש כוח כזה בכלל שקיים שם בעולם, זכור לי כרגע מתוק ובטוח, לא פחות מהפחד וחוסר האונים שהציתו בקרבי חבורת ילדי הגן האימתנית.

בעצם, פתאום אני לא בטוח שרגע כזה אכן התרחש במציאות, אני בוודאי זוכר את הילדים מציקים לי, פתאום אינני בטוח שאחי אכן היה שם, אולי רק דמיינתי שהוא מגיע ומסדר את המצב, אולי במציאות זה כלל לא התרחש.

נדמה לי שלבלבול הזה יש משמעות עתיקה, ארכאית, והיא עלתה לי המשמעות ביחד עם תחושת הרוגע עם בחירתו של טראמפ לנשיא. כי אולי הבלבול הזה מספר על פחד גברי (אנושי) מאד מאד קמאי מהעולם שם בחוץ, עולם שעלול להיות מסוכן מאד, ושלמעשה אין באמת דבר (אולי מלבד אמונה) שיכול לתת ביטחון לאדם מן השורה שהכל יסתדר. אפשר אם רוצים לקרוא לו "חרדת המוות" או ה"סדר הסמלי", ה"אחר הגדול" בשפתו של לאקאן. (ה-Name Dropping זה בשביל להשקיט את החרדה על גילוי החולשה ממקודם) אלא שלא משנה אם נגדיר אותו בשפה פסיכולוגית או אחרת, הוא תמיד יישאר "המפלצת שמתחת למיטה", והיא מתגלגלת, המפלצת, בשפה מודרנית לאל-קעידא, ואז לדעא"ש, ומשם תמשיך ותתגלגל קארמטית לתוך האומה הסינית, או כל Nemesis אחר שנבחר. התחושה שיש אויב שם בחוץ שרוצה לאכול אותי, מכוננת הרבה מהתחושה הפנימית שלי (ובבוקר במדיטציה אני מנסה להאכיל אותה עם כפית גדושה של Mindfulness אבל זה לא תמיד המאנצ' שהיא רעבה לו).

הפחד מקריסה של העולם החיצוני, ההלבשה של האגרסיה על מישהו בחוץ, תחושת הניקיון והביטחון שזה מקנה לעצמי הפנימי שלי- הם מצד אחד חידה עצומה בשבילי באופן אישי, ומצד שני הם מספרים בעיניי חלק מהותי מהסיפור של העולם המערבי, שמנסה הרבה פעמים לשנות את התחושה הפנימית של חוסר אונים או חוסר תוחלת בעזרת שינוי של העולם החיצוני. המזרח, בגדול, בהכללה מאד לא מדויקת, עסוק בתנועה אחרת של ניסיון לשנות את העולם הפנימי שלי כך שיתאים לעולם שבחוץ- דוגמא קטנטונת שממחישה את הנקודה הזו היא הזכייה של הודו בשתי מדליות בלבד בריו 2016, האומה השנייה בגודלה בעולם- שלא רצה מהר יותר, לא מנתרת גבוה יותר, ולא מטילה חזק יותר.

נדמה לי (אני מקווה) שהחרדה הזו שאני מתאר, אני לא לבד בה. ושמי שקורא בשורות האלו נזכר גם ברגע ההוא של הכמיהה שמישהו גדול וחזק יבוא לעשות לו סדר בדברים. שאולי חלק מרכזי של מה שמזין את המפלצת שמתחת למיטה הזו, הוא מנגנון הפיצול. ברגע שאני משתכנע שיש טובים ורעים, צודקים וטועים, גבוהים ונמוכים, עשירים ועניים, פוגעים ונפגעים ועוד ועוד- אזי ברור גם לאן צריך להתגייס הכוח, ברור שאני בצד של הטובים- וברור שהייתי רוצה שהכוח הגדול הזה יגן עלי. ויעידו עליי 24 סרטים שונים של ג'יימס בונד שנלחם בעולם הרשע כבר שנים, ועדיין לא הצליח להכות בו מכה ניצחת (נורא מסקרן אותי מה יהיה ביום שאחרי, היום שאחרי שננצח את ה-Beast).

ובמובן הזה, טראמפ בתור מישהו שהגשים את חלום ה-"אין לי ממה לפחד בעולם", משמש בשבילי ג'יימס בונד פוליטי ומדיני. בעולם פוסט-מודרני, שבו אפילו רצח אב הוא כבר Old News, שאין כבר בטחונות בשום דבר, שבנקים נופלים, שאמיתות גדולות מוגחכות, טראמפ הוא דמות אב ארכיטיפית שנותנת בטחון. אמיתי. אצלנו בטחון מתרגם ליוצאי צבא, רמטכ"לים, באתוס הפרוטסטנטי האמריקאי בטחון = איש עסקים מצליח (ראו מקס ובר). אחרי טולרנטיות של 8 שנים לפתיחות והומניזם כלפי נשיא שחור, אולי מפחיד מדי להציע שוב ניסוי אנושי בדמות נשיאה אישה.

אז כשאני במקומות הגבוהים שלי, אני יכול להסתכל על התהליך הנפשי הזה מלמעלה, לבחון אותו, לזהות נקודות כשל, לחבר אותו לאטיולוגיות אחרות ואולי גם לסיפור ביוגרפי ומשפחתי. אבל לא תמיד אני במקומות הגבוהים שלי, וכשאני דווקא במקומות הנמוכים שלי, אז אני מסתכל מאחורי הכתף בחרדה, מחכה שדונלד טראמפ יגיע. ואז אני גם סולח לו וכך גם לעצמי (באמת, מעומק לבי), על הטבח בכפר קאסם, על פרשת קו 300, על הצביטה בטוסיק ועל הג'ובות שפילח, כי הרי הוא בסה"כ מלח הארץ, והוא הבטיח "לעשות את אמריקה לגדולה שוב", ומשהו מזה ודאי יחלחל גם לכיווני. ומול המוסלמים המשוגעים, ההיספנים החמדנים, השחורים האלימים וכל שאר ה"זרים" שקיימים בעולם שלי, אין לי דרך יותר טובה להתמודד עם ה"אחר" אלא להביס אותו בעזרת כוח גדול.

אחרי זה אני נמצא בפלונטר, כי התחייבתי כבר לגביר הזה, בין אם הוא ייצוג חיצוני שלי, ובין אם הוא ממש חלק נפשי שלי, וכבר סלחתי וטיאטאתי מתחת לשטיח, וחייכתי אליו חיוך מעושה, ועם עצמי אני כבר מתחיל לחוות את העצמי המזויף, שיודע שמשהו לא כשורה, אבל אסור להגיד אותו. ואז אני מתחיל לנתק, לשכוח לו, להכחיש, לשתף פעולה וכו' וכו'.

בעודי כותב, כשאני הופך בזה עוד ועוד אולי בעצם אני מתאר מנגנון של "הזדהות עם התוקפן"- במובן הפחות מוכר שלו, שאותו תיארו כותבים התייחסותיים עכשוויים על הרקע שבנו החבר'ה של פרויד. במובן הזה של הע"ת, שבו ראשית מתקיימת מערכה ארוכה ויסודית של מחיקת העצמי, והצדקת התוקפן, זה ישמור עלי מפניו, ואז אולי אם אנכס גם אני לעצמי תכונות דומות לשלו, אזכה גם בכוחות האדירים שלו שנראים כמעט מאגיים, ואהיה מוגן מפוגעים עתידיים.

אם נסתכל רגע במפת הבוחרים של טראמפ (קשה לי עדיין להחליט איך הייתי מגיע ליום הבחירות, האם בתור האיש הכחול או בתור האיש האדום), אז נראה שכל אזורי הפריפריה של ארה"ב- מדינות הדרום, מדינות המערב התיכון, המדינות עם התמ"ג הנמוך ביותר לנפש, שאין בהן שכר מינימום, שבהן מדד הפיתוח האנושי הוא הנמוך ביותר מבין 50 מדינות ארה"ב.

כל המדינות המוחלשות של היבשת החדשה, דווקא הן, ולא המזרח השבע, או המערב החדשני, לא ערי המרכז אלא ערי השדה- הן אלו שבחרו, באיש שכל כולו משדר דווקא את ההפך הגמור מהמגל והמחרשה של שדות התירס שלהן. אלה אותם האנשים שאבות אבותיהם שב"ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק היו צריכים לנדוד בחוסר כל, כדי לנסות לנצח את ענני האבק והבצורת הכבדה, כשהבנקאים מהצפון הגיעו כדי למכור להם הלוואות נבובות בריבית קצוצה. אלה אנשים שאולי הפחד מניע אותם, אבל יבשת שלמה מתעשרת על הגב של הפחד שלהם.

אני רואה שוב שאני נזרק לפיצולים של טובים ורעים אז אני אעצור, ואולי זה טבענו כבני אדם, או כך לפחות טען הבודהא. חשוב לי לסיים בזה שאם לרגע השתמע שמשהו מהדברים שלי נכתב בציניות וביקורת, אזי ממש לא. תיארתי מנגנונים אמיתיים שמתרחשים אצלי בבטן יום יום בזעיר אנפין, טראמפ בשבילי הוא התגשמות חיצונית לפנטזיות סכיזופרנואידיות של ביטחון שאני חווה השכם וערב, ומעניין לי מאד לחקור אותן, לפני שאני מגנה אותן מיידית בגוון מוסרני. אולי בעצם אכן גיניתי אותן מוסרנית, פשוט באמתלא של דיאלקטיקה פסיכולוגיסטית. אלא שאני באמת ובתמים לא יכול לוותר על התחושה של ה"אב הגדול". והאם ואיך בכלל כל זה קשור לגבריות?

מוזמנים להגיב למטה !

תוכן מעניין שקשור לפוסט:

הזדהות עם התוקפן - התבוננות אנליטית►

הגישה ההתייחסותית ►

הפאזה הסכיזו פרנואידית של קליין ►

על דימוי הגבר הישראלי בשירה (ההגמונית) הישראלית

ל"סלסל" את "באב אל-ואד", כל הדרך לפסגת המצעד

על דימוי הגבר הישראלי בשירה (ההגמונית) הישראלית

מ"באב אל-ואד" לשיר "סלסולים"

* אזהרת מסע (באדום)- זוהי רשימה עם עומס ספרותי מוגזם, אם ברחתם כמוני משיעורי ספרות, אנא דלגו לרשימה הבאה.

איך נפל דבר שכל ילד בישראל מזמזם את השיר סלסולים (26,309,522 צפיות ביוטיוב, אנד קאונטינג) של סטטיק ובן-אל תבור?

עם פרוס עלינו השנה החדשה, המזמנת עמה את המצעדים השנתיים של תחנות הרדיו (גלגל"צ ורשת ג') נשפכו בחודש האחרון קיתונות של דיו בטענות על הרדידות של השירים הנבחרים, מן הצד השני הושמעו טענות שזוהי עוד "התבכיינות" אשכנזית ש"תחזירו לנו את המדינה, קיבינימט" כלשון אראל מרגלית. בתווך התרחשה כמובן כל הפארסה עם השרה מירי רגב בטקס חלוקת פרסי אופיר (ואז גם בפסטיבל הקולנוע בחיפה). אין ספק, "החיים שלנו תותים". מלבד כמובן המאבק החברתי הגלוי אודות הסמל/אופי/זהות הההגמונית- תרבותית הישראלית בין אשכנזי למזרחי, נדמה שישנו שיח נוסף, נסתר ושקט יותר- שמתייחס להגמוניה הגברית- האשכנזית המאבדת מכוחה מול זו המזרחית שקרנה עולה אל על, "קץ שלטון האחוס"לים" (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים-ציוניים) כינה את תהליך הזה פרופ' ברוך קימרלינג. זהו מאבק על דמות הגבר הישראלי, מאבק שמחריף את השאלה מי הוא הגבר המייצג את הישראלי היפה- זה של "יפי הבלורית והתואר", או זה של "סלסולים" ובן אל-תבורי?

נתחיל לצערי כמו תמיד, בפוליטיקה. לא סתם פונה אראל מרגלית דווקא ל"גבריות" של אלו ש"לקחו לנו את המדינה"- "לצרוח ולהיראות גברים", "חבורת ג'ובניקים שמרגישים גברים רק בקבוצות של 100", "ביטוחניסטים דה-לה-שמעטא", בניסיון להציע שהוא ושכמותו הם ה"גברים" הישראלים האמיתיים ("אני אכלתי את החרא, את הזיעה ואת הדם עם החברים שלי בגולני", משתף מרגלית). כך גם בקמפיין "מפסיקים להתנצל" של בנט שמתייחס לחוסר הגבריות של הגבר הישראלי החדש, ה"היפסטר". בתוך כך אובד כמובן הקול הנשי הישראלי, נראה שנשים הרבה פחות מעניינות מבחינה אלקטורלית את פרנסי ההצבעות שיושבים בכנסת. כנראה שאיזה פילוח סטטיסטי מספר להם שהלב שאותו צריך לכבוש בדרך לקלפי הוא הלב של הגבר ("לא לשחק עם לב של גבר", דווקא כך, אומר אחד מהאייקונים הגבריים החשובים של העשורים האחרונים). ואולי לא סתם, השיר שעורר את המחאה בטקס חלוקת פרס אופיר היה שירו של מחמוד דרוויש "תרשום, אני ערבי" שיר שמתייחס בעיקר ודווקא למאפייני הדיכוי החברתי של הגבר הערבי-ישראלי: "תרשום! אני ערבי, עובד עם חבריי פועלי המחצבה".

בכל אופן, חזרה למאבק הקולמוסים שהתנגן עם בחירת הרשימות של המצעדים השנתיים, נראה ש"על המדוכה" יושבת שאלת המאפיינים הרצויים של הגבר הישראלי, והשינוי שחל בהם מקום המדינה ועד היום, ואולי גם, הכעס והתסכול שהשינוי הזה מעורר בבני המעמד האחוס"לי (שלמען הגילוי הנאות והסר הספק, כותב שורות אלו נמנה עליהם).

אני רוצה להציע מהלך "לירי" כרונולוגי שמתייחס לייצוג הגבריות בשירה הישראלית. מהלך שמתחיל ב"באב אל ואד" של חיים גורי, שיר שנבחר לייצג את העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל ב"פסטיבל הזמר העברי" של שנת 1973. ממשיך בשיר "הוא דווקא גבר רומנטי" משנות ה-90 של להקת טיפקס שכתב קובי אוז, ומסתיים בשיר "סלסולים" של סטטיק ובן אל תבורי, שנבחר השנה במקום הראשון של המצעד העברי השנתי של רשת ג'.

אז נתחיל.

באב אל-וואד, שאפילו שמו שנכתב בערבית, כמו מספר על השורשיות של דור הפלמ"ח, סטייל "תנועת הכנענים", הגבר של חיים גורי הוא זה שיודע לקרוא למקומות בשפתם של הילידים (כמו נאמר "על גבעות שייח א-ברייק" של אלכסנדר פן), אבל "לא ידע את שמה" של הנערה, אצל חיים חפר. כיבוש הארץ ואיתה השפה הערבית, מחייב את שיכחת האישה והבורגנות המתלווה אליה. זה לא שאין בו צד רגיש ושורשי, הוא הרי מחובר לטבע ("סלעים", "רכסים", "רוח ים" "ואור כוכב ראשון") אך זוהי זעקה רומנטית טרגית, היות והטבע האמיתי על שלל סמליו ודימויו מעורבב בדימויי הקרב והמלחמה, ("שמש, זפת ועופרת/ לילות,אש, סכינים"), ממש כברעיונותיו של ניטשה אודות ה"על-אדם".

הקרב על באב אל-וואד

זהו גבר שמציג "אני שירי" מולאם. ה"אני" שמוצג בשיר הוא מסמן של "אנחנו"- אין לו שם משלו ("שם של אלמוני") אלא רק תפקיד חברתי בכיבוש הארץ. הוא מוטל על מזבח המדינה שבדרך, וחרד כמו קהלת בזמנו, מכך שזה שיבוא אחריו ישכח את קורבנו שהקריב כמו כינון של סיפור העקדה בגרסה מודרנית חילונית-צבאית, כמו בשיר כך גם בעקדה, יצחק לא דיבר עוד לאחריה ("שלד הברזל שותק כמו רעי"). ובהיפוך אירוני מושלם, מבקש הדובר חסר השם משער הגיא עצמו, שיזכור את שמו, ושמותם. האדם לא יוכל לזכור, אלא רק הטבע. הבדידות של הגבר הלוחם, הבדידות שכופה על עצמו באבלו, עוברת בצורה מצמררת כחוט השני בין כל שורות השיר. הוא עצמו הינו הקורבן שעליו להקריב למען כינונה של המולדת. (בדומה ל"מגש הכסף" האלתרמני).

גם יום האביב שיבוא, טומן בחובו, את המשך שפיכת הדם ב"אודם הכלנית" שבו- מה אם כך אנחנו מצווים לזכור? ומה לשכוח? האם את אלה שהיו, או שמא את העובדה שמדינתנו וזהותנו אשר נוצקו בדם, מצווים גם אותנו כאלה להיות?

נדמה לי ששרטטתי בצורה די ברורה את קווי המתאר של הגבר הישראלי בן דור תש"ח. זה שכולנו התחנכנו על ברכיו דרך ספרי ההיסטוריה של מערכת החינוך. שאולי ללא שיעור קומתו באמת לא הייתה קמה המדינה הזו.

עברו להם כמה עשורים, כור היתוך, אינטגרציה, ושלל תהליכים חברתיים. אין זה סוד שבזמן הזה הזמר המזרחי כמו בסיועה של איזו יד נעלמה נעדר מפסטיבלי הזמר העברי באופן עקבי. עד שבשנת 1971 הוכרז "פסטיבל הזמר המזרחי", שגם בו אגב כיכבו לא מעט מבצעים ממעמד האליטות (תיקי דיין, שלישיית שוקולד-מנטה-מסטיק, ששי קשת ועוד). עברנו את זהר והקלטות בשנות ה-80, ומשהו לאט לאט גם ברדיו התחיל להיפתח. והופס הגענו לשנות ה-90.

"הוא דווקא גבר רומנטי" של טיפקס מנסה לעשות את ה(פוטו)סינתזה בין הגבר המזרחי (חם המזג? "הוא דווקא גבר רומנטי") לבין הפיכתו לנחמד ונסבל, להנגיש אותו עבור החברה הישראלית האשכנזית. אל תדאגו מהאמוציונאליות של הגבר המזרחי מספרים לנו טיפקס (בלב הרי, הוא רק "רוצה להביא פרחים", מה לעשות ששוב יוצא לו דווקא ל"צרוח" כמו שאומר אראל מרגלית). אולי לא סתם טיפקס אומצה בחום רב כל כך ע"י הממסד הישראלי, להקה מזרחית פופית-קליטה, עם מסרים עמוקים, חבר'ה שגדלו בשדרות אבל הצליחו לפרוץ את הסגרגציה הגאוגרפית ונכנסו עמוק ללב של המיינסטרים הישראלי, כאלה שכאמור, מנסים להנגיש את הגבר המזרחי להגמוניה הגברית השולטת.

בסרטו המופתי של הבמאי האיראני זוכה האוסקר אסגר פראהדי, פרידה (אוסקר לסרט הזר, 2011),  מתואר מאבק דומה בקרב החברה האיראנית העכשווית, בין גבר משכיל השייך למעמד ההגמוני המשכיל לבין גבר איראני מסורתי-דתי בבית המשפט.

פרידה 

באחד הרגעים המכוננים של הסרט, שבו מגורש בבושת פנים הגבר המסורתי מבין כותלי בית המשפט בעקבות אלימות מילולית ופיסית- הוא זועק את זעקתם של גברים רבים המודרים מן השיח החברתי- משהו בדומה ל: "אני לא יודע לדבר בשפה שלכם, לכן אתם מגרשים אותי מכאן, השפה שאני יודע לדבר בה היא השפה של אלימות וכוח".

יתכן שלהקת טיפקס אומצה ע"י המיינסטרים הישראלי בניסיון של הממסד לתפור "עלה התאנה" מזרחי שבה יוכל להתכסות. כמו המשך למהלך שהציעה גולדה מול "הפנתרים השחורים". פעם הם היו ממש "לא נחמדים". החבר'ה האלה של קובי אוז הם דווקא "על הכיפאק", הם הפנימו את השיח הישראלי השורשי ומרפדים נהדר את התודעה הכוזבת של הגבר המזרחי. הם פשוט משמשים עוד נדבך במהלך שאותו כינה אדוארד סעיד "אוריינטליזם".

והנה הגענו לימינו אלה. אלא שהדימוי של הגבר הישראלי ב"סלסולים" מערער כל כך על הדימוי החיים גורי- הגבר של בן אל וסטטיק עסוק בלהנות מהחיים. ההקרבה היחידה בשיר היא איביזה, אולי גם הויזה- והמטרה היא לא כיבוש הארץ והחיבור לטבע, אלא הנהנתנות גרידא. השיר קצבי ולא מרשי, מתרחש בקיץ ולא בחורף, משדר רגעיות ולא נצח. אידיאל הר הטרשים הקירח של באב אל-ואד מוחלף ב"אמצע המדבר", "לא צריך דבר","אז אני שר". את כל הבעיות שמים בצד, ורוקדים לקצב הסלסולים, אפילו לובשי המדים בקליפ, רוקדים, נהנים ומשתעשעים לתומם ("וכיתתו חרבותם לעיתים"?) כמו באיזה חזון נבואי של אחרית הימים מספר ישעיהו. מה בינם ובין החייל הדובר בבאב אל וואד?

"הבנות פה, אין על הבנות פה"- גם להן כמו בשירי דור הפלמ"ח אין שם, אולי נקודת הדמיון היחידה בין שני השירים, אלא שההחפצה פה מגיעה מאידיאל אחר לחלוטין- יש כל כך הרבה מהן, לכולם, הן זורמות, קלות להשגה, ושזופות למשעי.  אל מול תרבות הצמצום והסיגוף של תקופת הצנע, הבנות היום הן מצרך שכיח, מטבע עובר לסוחר. ואולי, מסמנות את המשך המאבק והריבוד החברתי, יש עוד מישהו מתחתי ב"שרשרת המזון", נשים שזופות (מזרחיות?).

מעניין, אגב, שבניגוד גמור לטקסט, כל הנשים בקליפ של "סלסולים" הן במובהק "אשכנזיות", אולי בדומה לאופרת הרוק החתרנית "מאמי", הכיבוש האמיתי של פסגת ההגמוניה הגברית ע"י הגבר המזרחי, הוא כיבוש האישה האשכנזית, כך יוכל באמת להכניע אותם ("מאמי יא מאמי/ תפתחי את הרגליים").

בקריאה ביקורתית, מעניין מאד להתייחס לרשימה של אלון עידן ב"הארץ" (7.10.16) אודות השיר "סלסולים". כותרת המאמר מרפררת כמובן למאמרו המפורסם של ביאליק (ה"משורר הלאומי" להזכירכם) "גילוי וכיסוי בלשון", ומציעה השוואה ואולי גם ביקורת סמויה על רמת העברית המרובדת בשיר "סלסולים". הכתיבה הביקורתית של עידן, בעגה המדעית הדה-קונסטרוקטיבית, המנוגדת לחלוטין למשלב של הטקסט בסלסולים, מכוננת מחדש את הסדר החברתי ההגמוני, מחזירה לגבר הלבן האינטלקטואל את מעמדו החברתי, את כוחו. עידן המבקר, הוא זה שיש לו יכולת לנתח את השיר, אולי אפילו בשפה שתעבור מעל הראש של הכותבים, הוא בעל הדעה אשר "ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר".

אולי מלבד הטענות על "רדידות", מה שמרתיע כל כך את אלון עידן הוא המסר החתרני באמת בשירים של ס' ו-בא"ת- שבניגוד לספרו של אתגר קרת, הם דווקא באו לפה להנות, ולא לסבול, בניגוד למה שלימדו אותנו לוחמי דור תש"ח. סלסולים הוא למעשה שיר הלל ל"אהבת הארץ"- אלא כזו שונה לחלוטין מזו האחוס"לית, לא של הגשמה, אלטרואיזם ואהבת מולדת נכזבת סטייל רבי יהודה הלוי וביאליק. אלא אהבת הארץ, פשוט כי כיף פה ("אין עוד קיץ כזה במדינה אחרת"). לא סתם מביע בסיום דבריו אלון עידן, חרדה עמוקה מה יהיה כשהדור הזה ישא על כתפיו את מדינת ישראל. כיף הייתה אחת ממילות הגנאי החריפות ביותר בתהליך האינדוקטריניזציה של דור המייסדים הישראלי- "סלוניסטיים", "ג'ובניקים", "יורדים" "בלדות לעוזבי קיבוץ", "ילדי ירח" כל אלו היוו את ה"נמסיס" של החזון הציוני. בזמן שהגבר הציוני ישב בגורן וקרא פושקין אחרי יום עבודה של 16 שעות, להנות היה חטא. אולי העובדה שהילדים של כולם, גם של קוראי הארץ, מזמזמים את סלסולים מערערת על האתוס של הגבר הישראלי הצבר?

אולי לכן יוצא מרשימתו של אלון עידן כזה ארס, כי סלסולים מציע אלטרנטיבה ששוכחת, משכיחה באופן אקטיבי ומודע את שמותיהם של גברי ולוחמי באב אל-ואד. לא בא לה יותר על המיתוס הגברי הישראלי הישן, היא מבקשת ליצוק מיתוס חדש. באנו להנות.

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552

מדיטציה של התחדשות גברית

מדיטציה של התחדשות גברית- אנא זמין למהווי (אני זמין להיות)

לקראת השנה החדשה המתרגשת ובאה עלינו לטובה, ולרעה, בכל אשר תבוא עלינו, תהיה אשר תהיה, "אנא זמין למהווי", "אני זמין להיות". וכותב פוסט קצת שונה. במשך השנים של היותי מטפל נמנעתי משילוב של אחד המרכיבים החשובים ביותר בחיים שלי, המדיטציה. זאת שאלה גדולה מדוע יצרתי בתוכי את הפיצול הזה, ומדוע בחרתי ועודני בוחר למנוע מהמטופלים שלי דבר שמצאתי אותו קסום ובעל פוטנציאל אדיר לשינוי ולמציאת נקודת טוב, אולי זה קשור לקשר המורכב שלי עם הפסיכואנליזה, עם רצון לשמור על נקודת התום הזו שנקראת "אמונה",שמורה ונסתרת מהסקלפל הכירורגי של תיאוריית מנגנוני ההגנה, אלא שככל שעובר הזמן אני נזכר יותר ויותר מהן המוטיבציות שהביאו אותי לעולם הטיפול ומבין שרק מהמקום העמוק הזה אני יכול באמת לטפל. מה שנוגע בי הוא מה שאני יכול לגעת בו, ולכן אני עצמי חייב לחזור לנקודת הראשית שלי כדי למצוא שם את ה"רשימו" שהוליד בי את ניצוץ הטיפול. הביטוי של רבי נחמן, אנא זמין למהווי, אני זמין להיות (או להתהוות) מתייחס לקריאתו של אדם להסכים להיות בעולם הזה, להפסיק להסתתר מאחורי אמתלה כזו או אחרת, ולהתחבר לנקודת הראשית שלו, נקודת הלב. אני מקווה שהדברים שלי לא נשמעים מידי ניו אייג' או מתוקים מידי, יש בהם גם הרבה דרישה לגבורה ולהוויה. אלא, שנדמה לי שלכולנו יש איזה "גן עדן" אבוד שהיינו רוצים לשוב אליו, ואני מאמין שהחיים הם כמו מסע חזרה אל אותו גן עדן, אינני יודע מדוע, אין לי הסברים, אלא שכשדורותי וחבורתה התחילו ללכת בשביל הלבנים הצהובות הרגשתי צביטה בבטן, גם אני, לקוסם, לעוץ- נרוץ נרוץ. לחזור הביתה, למצוא לב, אומץ ושכל.

ברצוני להציע פה מדיטציה של התחדשות גברית לקראת השנה החדשה שמבוססת על תרגול של מדיטציית "ויפסאנה", עם הדגשות סביב אזורים שאני מרגיש שרלוונטיים עבורי סביב שאלות של גבריות, וכולי תקווה שיסייעו לאנשים נוספים לעסוק לקראת השנה החדשה בשנה שהייתה להם, ובשנה שעוד תהיה. "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". אוסיף עוד ואומר שאחד מעקרונות הבסיס של עולם המדיטציה הוא שהכל חולף, כל דבר משתנה, בעתו ושלא בעתו, ואין לנו אלא להתבונן על כל הדברים החולפים, להיות אתם כפי יכולתי ולתת להם, כמו השנה שהייתה וזו שתהיה לחלוף. אצלי למשל, לא פעם עולה ביקורת כלפי מדיטציה והתבוננות, אני מנסה להזכיר לעצמי שגם ביקורת או ציניות שעולות, הן חלק ממני, חלק מן העולם, וגם הן יחלפו אם לא אאחז בהם.

הוראות המדיטציה האלו מבקשות לתקשר עם הנקודות הגבריות שאני מוצא בחיי, כמובן שכל נקודה אחרת שעולה- מוזמנים למדוט עליה באופן דומה.

לפני הכל הארה אחת: הדרכות המדיטציה שאני נותן הן כלליות, ובכל אופן נובעות מהחוויה שלי את עולם המדיטציה, מובן שאף אחת מההדרכות הללו אינן קודש, ואפשר ורצוי לשנות אותן לפי הרגשתכם הפנימית. מדיטציה היא תהליך פנימי אישי בדרך להארה (כן כן, לא פחות) ולכן הקשיבו קודם כל לעצמכם, אם עולה חוויה חזקה מידי או לחילופין נעימה למדי, הקשיבו ללב ולגוף היכן למקם את עצמכם מולה, לעיתים רבות פתיחת העיניים יוצרת קרקוע מספיק כנגד חוויות עוצמתיות, שתיית כוס מים קרים תוכל להשלים את תהליך הקרקוע אם אני מרגיש בכך צורך. בכל אופן רצוי לערוך מפגש עם עצמי במקום בטוח.

נפנה כחצי שעה. נבחר חדר שקט בבית, כזה שמרגישים בו בנוח, אפשר לעמוד ולחפש את הנקודה שתרגישו בה הכי מוגנים. לקחת כרית או כסא, ולהתמקם במקום הזה. כמעט בכל חלל שאליו נגיע תהיה נקודה אחת שבה נרגיש הכי מדוייק, כמו הכסא שאני בוחר במעגל נתון. לנקודה הזו יש איכות מסויימת עבורנו, והיא תוכל לעזור בתרגול. עדיף לעמעם את האור, או לסגור את התריס, ובכל אופן לשוות לחדר תחושה של זמן ומרחב. אפשר להשקיט את הטלפון ולשים אותו במרחק ממני, מרחב נעדר ממסכים הוא מציאות כל כך נדירה היום בחלל הביתי שלפעולה הפשוטה הזו יכולה להיות השפעה גדולה. אני מציע לעצום את העיניים, מי שמרגיש לא נח עם זה, מוזמן להשאיר אותן חצי פתוחות או פתוחות במלואן, במצב כזה עדיף למקד את המבט במקום אחד בחדר ולנסות להסיט את המבט כמה שפחות.

נתחיל בנשימה: נקח כחמש דקות של התחלה שבהן נקשיב לנשימה. אני מסב את תשומת הלב, ומקשיב לזרימת האויר דרך האף. סוגר את הפה ומקשיב לאויר בעודו נכנס לנחיריים, וכן, מקשיב לאויר בעודו יוצא מן הנחיריים. אנסה להתמסר לתחושה הזו בלי לשלוט בקצב יציאת האויר, רק להקשיב.

בד"כ המחשבות שלי נוטות לנדוד, קדימה ואחורה בזמן, על מה שהיה ומה שיהיה. זה הדבר הכי טבעי שאנחנו עושים כל היום, אלא שבמדיטציה ננסה לשנות מן ההרגל. כשאני "נזכר" שמחשבותי נדדו למחוז אחר, אנסה להחזיר אותן בעדינות להקשבה לנשימה.אין צורך לכעוס, או להתאכזב- זה יקרה עוד מיליון פעמים בעתיד, אפשר ברכות להגיד לעצמי- מחשבה זוזי בבקשה הצידה ופני מקום להקשבה שלי לנשימה.

נתחיל לאט לאט בקצב שנכון לי לסקור את איברי הגוף השונים ולהרגיש דרכם את השנה שהיתה; אפשר להישאר בתחושה הפיסית שמרגישים בכל איבר ואיבר, ואפשר להתחבר להצעה שלי לגבי הייצוג של כל איבר ואיבר, ואפשר פשוט להתחבר למה שכל אחד ואחת מרגיש. אני אתחיל  בלמקד את תשומת הלב בראש ואשאל איפה היו המחשבות שלי השנה? אנסה להקשיב למחשבות שעולות על השנה שהיתה- לא משנה אם הן טובות או רעות, נעימות או מפריעות, פשוט אקשיב למחשבות ולזכרונות שעולים בי. אניח בצד את המחשבות של השנה שהיתה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

אעביר את תשומת הלב, במחשבה בהרגשה ובתחושה הפיסית לנשימה- האויר הטוב שאני נושם, מה שממלא אותי ומה שמרוקן אותי, רגעים שבהם הרגשתי שאני נושם אויר פסגות, רגעים שבהם לא היה לי אויר, כולם היו השנה? כולם בנו את מי שאני היום, אשהה רגע עם הנשימה, ואניח בצד את הנשימות, את האויר שלי מהשנה שעברה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

אעבור לאזור הכתפיים- איזה "עול" סחבתי על הכתפיים שלי השנה? הכרת הטוב שהצלחתי לשאת אותו, ומה הדברים שלא הצלחתי לשאת? האם יש דברים נוספים שארצה לשאת על עצמי בשנה הבאה, האם ומה עוד אני רוצה לשאת? האם להפך, נכון לי לשאת פחות על כתפי? האם יש אדם שאוכל להעביר לו חלק מהמשא, או כזה שמתחלק איתי במשא, או אחר שהייתי רוצה לבקש שיחלוק איתי מהמשא שלי? אניח בצד גם את כל העולות והעוולות שסחבתי על הגב שלי השנה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

אחליק מהכתפיים לאזור הידיים- איך אני מרגיש עם העשייה הפיסית שלי בעולם? חלוקה של דואינג וביאינג, האם אני מרגיש איזון ביניהם? לאיזה צד נוטה הכף, ואיפה אם בכלל הייתי רוצה לעשות תיקון בשנה הבאה. המימד של דואינג שאני שמח בו, וזה של הביאינג שגם בו אני שמח. לצד אלו, המימד של דואינג שמאפשר לי להתרחק מתחושות ביאינג לא נעימות, ומימד הביאינג שמאפשר לי להישאר בעולם החלום, ופחות להתמודד עם העולם הזה. אניח בצד את העשייה של שנה שעברה, יש מה שישאר ומה שישתנה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

אחזור במעלה הידיים ואעלה לגב-  אסקור את התחושות בגב. מהם הדברים שמכופפים לי את הגב, והדברים שמיישרים לי את הגב, בגב יש גאווה. אני מסתכל ומחפש סיטואציות של גאווה בריאה, נכונה לי- איך אוכל ללכת בגב זקוף בעולם. איפה הרגשתי השנה גאווה שמלאה אותי, שנתנה לי להרגיש קיים בעולם? מתי הרגשתי שהגאווה שולטת בי ובחיי, ולא אני זה שמחליט עליה. ארפה כם מן הגב, אתן לו לנוח לכמה רגעים מכל המאבקים להחזיק, אשחרר לרגע גם את הגאווה שלא פעם מושכת אותי באף, ואתפרקד בגרגור, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

אעלה חזרה במעלה הגב ואעבור לחזה- ארגיש את הטמפרטורה שעולה לי סביב בית החזה,  על פני השטח ואם מצליחים אז גם מתחת לפני השטח. אתמקד בבית החזה, עד כמה הוא פתוח ועד כמה סגור? כמה אני מרגיש שנכון לי להיפתח לעולם, וכמה לסגור ? מה המקום המדוייק לי סביב פנים וחוץ? ואיפה אוכל לאתגר את עצמי בצורה אוהבת סביב המרחב הזה. אהבה, עד כמה הלב שלי פעיל, להרגיש אותו, מה עולה לי כשאני נותן לעצמי לגעת באזור הזה? אנסה לגעת ברגשות שעולים בי, מה הספקטרום של הרגשות שאני חווה במהלך היומ-יום? האם יש רגשות שאני מבכר וכאלה שאני שומט? האם יש רגשות שאני מתגעגע אליהם, וכאלה שאבקש בטובם שיהיו קצת פחות נוכחים בחיי. אנסה להתבונן גם על שיפוטיות, אשמה, בושה, אפגוש גם אותן ואתן להן להמשיך בדרכן, כמו כל הרגשות, כמו כל דבר בעולם, גם הן חולפות. אם עולה לי בלב ואני מתחבר לזה, אפשר לשלוח אהבה וחמלה כלפי עצמי, הרבה פעמים אני שוכח לעשות את זה. גם את מה שהיה בלב, אניח. אתן מקום גם להתחדשות של הלב, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

ארד לאזור הבטן- יחסים, איך אני מרגיש במערכות היחסים שאני מנהל, עם אחרים וגם עם עצמי, האם קופצת לי איזו מערכת יחסים אחת שהייתי רוצה לעשות בה תיקון? האם אני יכול להיזכר באיזו מערכת יחסים שאני מתרגש ממנה, שנותנת לי כח להמשיך, רצון להיות. כאבים שכאבתי השנה? דברים ואנשים שאיבדתי, איפה הצלחתי להיות עם הכאב ואיפה הייתי רוצה להיות יותר עם כאבים, שלי ושל אחרים? כאב שפגשתי וכאב שפספסתי. יחסים שהיו, יהיו והסתיימו השנה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

אמשיך וארד לצ'אקרת הבסיס, לאזור האגן ואיברי המין- איך אני מרגיש עם המיניות שלי? האם אני מרגיש מסופק, איך זה בשבילי לקבל מאדם אחר הנאה ונתינה? והאם אני מצליח ויודע לבקש מהאחר שיענג אותי, שיעשה לי טוב? ואיך זה בשבילי להשפיע, להיות בנתינה ועינוג כלפי אדם אחר? איך אני מרגיש סביב נקודת ה"מרכז" שלי? האם אני מדוייק סביב המרכז של חיי? האם הייתי רוצה לשנות או שאני שמח במרכז שלי כפי שהוא? האם כשאני חוזר לבסיס שלי אני מוצא שם את עצמי? מתי הרגשתי השנה שאני יוצא משיווי משקל, ומתי הרגשתי מאוזן וממורכז? איך זה בשבילי לצאת מאיזון, ואיך זה בשבילי להישאר מאוזן, מה מהכוחות האלו אני צריך בחיי השנה, מה אוכל לבקש?
אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

אעבור מהאגן לאזור הטוסיק- המקומות שבהם הצלחתי "לשבת", והמקומות שהייתי חייב "לזוז", המפגש עם האדמה, מה שניצב איתן ועומד בחיים ולא משתנה, איך אני מרגיש עם המקומות הקבועים של החיים שלי? שולח להמשכיות תשומת לב טובה וגם לשינוי. גם האיכסה שיצא ממני השנה, הצואה, הרפש, הלכלוך, התוקפנות, הזעם, שולח גם אליהם תשומת לב, נותן גם להם מקום, גם הם חלק ממני, מה שנשאר בתוכי ומה שהוצאתי החוצה, כולם חלקים שלי, של השנה הזו שהיתה, "וכל עכשיו ועבודה שלו". אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

נעבור לרגליים, הרגליים שנשאו אותי, את כל הדבר שנקרא "אני" במשך כל השנה האחרונה, לעיתים קרובות אני שוכח את הרגליים כי הן תמיד שם, תמיד מחזיקות, לעיתים זוכרים אותן רק כשהן כושלות מלהחזיק. אנסה לתת מקום לדברים שהם מובנים מאליהם, שתמיד שם לשאת אותי ואני נוטה לשכוח אותם. מרב שהם חלק ממני ממש, אני שוכח להתבונן בהם, לתת להם מקום. זו יכולה להיות בת זוג, שאני שוכח את כל הדברים הטובים שבה, את כל הנתינה שיש לה כלפי ולי כלפיה. ילדים, שמאפשרים לי את המתנה של להיות בנתינה מתמדת, ואולי גם מתישים אותי מכדי שאוכל להכיר על כך תודה או בכלל לראות את עצמי שם. חברים, שתמיד שם בשביל בירה, או שיחה, או לשכוח, או כדורגל, שלא צריך מילים או דווקא כן, או שאינם שם ואני מתגעגע או אינני. משפחה, עבודה, וכל דבר אחר שעולה. אתן מקום גם לדברים שאני שוכח, ומשאיר אחרי ומנתק וטוב שכך, הדברים שאיני רוצה להיות בחיבור איתם, ולאפשר גם להם פשוט להיות ולחלוף כמו הרוח, והאבן. אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

אם יש אזורים שפיספסתי, אפשר לסקור את הגוף שוב, להרגיש האם יש אזור שאני מרגיש אותו באופן מיוחד, להתעכב עליו, לתת לו מקום, מה הוא מספר לי על השנה שהיתה, ומה אבקש ויהיה או לא יהיה בשנה הקרבה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

אפשר לאט לאט לחזור לכאן, לפקוח עיניים (שודאי פקוחות אם אני קורא את השורות האלו, אבל מטאפורית ☺), אפשר להתחיל בהתמקדות בחפץ דומם בחדר, לאט להרחיב את המבט, אם אני מרגיש טוב, חמים ונעים, אפשר לשלוח את התחושה הזאת לעולם, לבני האדם, למי שאני מרגיש מחובר אליו, עם, חברה, חברים, משפחה, אדמה, אויר, מים ואש.

שתהיה שנה טובה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".

לקריאה נוספת על מיינדפולנס

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552