יום שבת, 1 באוקטובר 2016

מדיטציה של התחדשות גברית

מדיטציה של התחדשות גברית- אנא זמין למהווי (אני זמין להיות)

לקראת השנה החדשה המתרגשת ובאה עלינו לטובה, ולרעה, בכל אשר תבוא עלינו, תהיה אשר תהיה, "אנא זמין למהווי", "אני זמין להיות". וכותב פוסט קצת שונה. במשך השנים של היותי מטפל נמנעתי משילוב של אחד המרכיבים החשובים ביותר בחיים שלי, המדיטציה. זאת שאלה גדולה מדוע יצרתי בתוכי את הפיצול הזה, ומדוע בחרתי ועודני בוחר למנוע מהמטופלים שלי דבר שמצאתי אותו קסום ובעל פוטנציאל אדיר לשינוי ולמציאת נקודת טוב, אולי זה קשור לקשר המורכב שלי עם הפסיכואנליזה, עם רצון לשמור על נקודת התום הזו שנקראת "אמונה",שמורה ונסתרת מהסקלפל הכירורגי של תיאוריית מנגנוני ההגנה, אלא שככל שעובר הזמן אני נזכר יותר ויותר מהן המוטיבציות שהביאו אותי לעולם הטיפול ומבין שרק מהמקום העמוק הזה אני יכול באמת לטפל. מה שנוגע בי הוא מה שאני יכול לגעת בו, ולכן אני עצמי חייב לחזור לנקודת הראשית שלי כדי למצוא שם את ה"רשימו" שהוליד בי את ניצוץ הטיפול. הביטוי של רבי נחמן, אנא זמין למהווי, אני זמין להיות (או להתהוות) מתייחס לקריאתו של אדם להסכים להיות בעולם הזה, להפסיק להסתתר מאחורי אמתלה כזו או אחרת, ולהתחבר לנקודת הראשית שלו, נקודת הלב. אני מקווה שהדברים שלי לא נשמעים מידי ניו אייג' או מתוקים מידי, יש בהם גם הרבה דרישה לגבורה ולהוויה. אלא, שנדמה לי שלכולנו יש איזה "גן עדן" אבוד שהיינו רוצים לשוב אליו, ואני מאמין שהחיים הם כמו מסע חזרה אל אותו גן עדן, אינני יודע מדוע, אין לי הסברים, אלא שכשדורותי וחבורתה התחילו ללכת בשביל הלבנים הצהובות הרגשתי צביטה בבטן, גם אני, לקוסם, לעוץ- נרוץ נרוץ. לחזור הביתה, למצוא לב, אומץ ושכל.

ברצוני להציע פה מדיטציה של התחדשות גברית לקראת השנה החדשה שמבוססת על תרגול של מדיטציית "ויפסאנה", עם הדגשות סביב אזורים שאני מרגיש שרלוונטיים עבורי סביב שאלות של גבריות, וכולי תקווה שיסייעו לאנשים נוספים לעסוק לקראת השנה החדשה בשנה שהייתה להם, ובשנה שעוד תהיה. "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". אוסיף עוד ואומר שאחד מעקרונות הבסיס של עולם המדיטציה הוא שהכל חולף, כל דבר משתנה, בעתו ושלא בעתו, ואין לנו אלא להתבונן על כל הדברים החולפים, להיות אתם כפי יכולתי ולתת להם, כמו השנה שהייתה וזו שתהיה לחלוף. אצלי למשל, לא פעם עולה ביקורת כלפי מדיטציה והתבוננות, אני מנסה להזכיר לעצמי שגם ביקורת או ציניות שעולות, הן חלק ממני, חלק מן העולם, וגם הן יחלפו אם לא אאחז בהם.
הוראות המדיטציה האלו מבקשות לתקשר עם הנקודות הגבריות שאני מוצא בחיי, כמובן שכל נקודה אחרת שעולה- מוזמנים למדוט עליה באופן דומה.
לפני הכל הארה אחת: הדרכות המדיטציה שאני נותן הן כלליות, ובכל אופן נובעות מהחוויה שלי את עולם המדיטציה, מובן שאף אחת מההדרכות הללו אינן קודש, ואפשר ורצוי לשנות אותן לפי הרגשתכם הפנימית. מדיטציה היא תהליך פנימי אישי בדרך להארה (כן כן, לא פחות) ולכן הקשיבו קודם כל לעצמכם, אם עולה חוויה חזקה מידי או לחילופין נעימה למדי, הקשיבו ללב ולגוף היכן למקם את עצמכם מולה, לעיתים רבות פתיחת העיניים יוצרת קרקוע מספיק כנגד חוויות עוצמתיות, שתיית כוס מים קרים תוכל להשלים את תהליך הקרקוע אם אני מרגיש בכך צורך. בכל אופן רצוי לערוך מפגש עם עצמי במקום בטוח.
נפנה כחצי שעה. נבחר חדר שקט בבית, כזה שמרגישים בו בנוח, אפשר לעמוד ולחפש את הנקודה שתרגישו בה הכי מוגנים. לקחת כרית או כסא, ולהתמקם במקום הזה. כמעט בכל חלל שאליו נגיע תהיה נקודה אחת שבה נרגיש הכי מדוייק, כמו הכסא שאני בוחר במעגל נתון. לנקודה הזו יש איכות מסויימת עבורנו, והיא תוכל לעזור בתרגול. עדיף לעמעם את האור, או לסגור את התריס, ובכל אופן לשוות לחדר תחושה של זמן ומרחב. אפשר להשקיט את הטלפון ולשים אותו במרחק ממני, מרחב נעדר ממסכים הוא מציאות כל כך נדירה היום בחלל הביתי שלפעולה הפשוטה הזו יכולה להיות השפעה גדולה. אני מציע לעצום את העיניים, מי שמרגיש לא נח עם זה, מוזמן להשאיר אותן חצי פתוחות או פתוחות במלואן, במצב כזה עדיף למקד את המבט במקום אחד בחדר ולנסות להסיט את המבט כמה שפחות.
נתחיל בנשימה: נקח כחמש דקות של התחלה שבהן נקשיב לנשימה. אני מסב את תשומת הלב, ומקשיב לזרימת האויר דרך האף. סוגר את הפה ומקשיב לאויר בעודו נכנס לנחיריים, וכן, מקשיב לאויר בעודו יוצא מן הנחיריים. אנסה להתמסר לתחושה הזו בלי לשלוט בקצב יציאת האויר, רק להקשיב.
בד"כ המחשבות שלי נוטות לנדוד, קדימה ואחורה בזמן, על מה שהיה ומה שיהיה. זה הדבר הכי טבעי שאנחנו עושים כל היום, אלא שבמדיטציה ננסה לשנות מן ההרגל. כשאני "נזכר" שמחשבותי נדדו למחוז אחר, אנסה להחזיר אותן בעדינות להקשבה לנשימה.אין צורך לכעוס, או להתאכזב- זה יקרה עוד מיליון פעמים בעתיד, אפשר ברכות להגיד לעצמי- מחשבה זוזי בבקשה הצידה ופני מקום להקשבה שלי לנשימה.
נתחיל לאט לאט בקצב שנכון לי לסקור את איברי הגוף השונים ולהרגיש דרכם את השנה שהיתה; אפשר להישאר בתחושה הפיסית שמרגישים בכל איבר ואיבר, ואפשר להתחבר להצעה שלי לגבי הייצוג של כל איבר ואיבר, ואפשר פשוט להתחבר למה שכל אחד ואחת מרגיש. אני אתחיל  בלמקד את תשומת הלב בראש ואשאל איפה היו המחשבות שלי השנה? אנסה להקשיב למחשבות שעולות על השנה שהיתה- לא משנה אם הן טובות או רעות, נעימות או מפריעות, פשוט אקשיב למחשבות ולזכרונות שעולים בי. אניח בצד את המחשבות של השנה שהיתה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
אעביר את תשומת הלב, במחשבה בהרגשה ובתחושה הפיסית לנשימה- האויר הטוב שאני נושם, מה שממלא אותי ומה שמרוקן אותי, רגעים שבהם הרגשתי שאני נושם אויר פסגות, רגעים שבהם לא היה לי אויר, כולם היו השנה? כולם בנו את מי שאני היום, אשהה רגע עם הנשימה, ואניח בצד את הנשימות, את האויר שלי מהשנה שעברה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
אעבור לאזור הכתפיים- איזה "עול" סחבתי על הכתפיים שלי השנה? הכרת הטוב שהצלחתי לשאת אותו, ומה הדברים שלא הצלחתי לשאת? האם יש דברים נוספים שארצה לשאת על עצמי בשנה הבאה, האם ומה עוד אני רוצה לשאת? האם להפך, נכון לי לשאת פחות על כתפי? האם יש אדם שאוכל להעביר לו חלק מהמשא, או כזה שמתחלק איתי במשא, או אחר שהייתי רוצה לבקש שיחלוק איתי מהמשא שלי? אניח בצד גם את כל העולות והעוולות שסחבתי על הגב שלי השנה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
אחליק מהכתפיים לאזור הידיים- איך אני מרגיש עם העשייה הפיסית שלי בעולם? חלוקה של דואינג וביאינג, האם אני מרגיש איזון ביניהם? לאיזה צד נוטה הכף, ואיפה אם בכלל הייתי רוצה לעשות תיקון בשנה הבאה. המימד של דואינג שאני שמח בו, וזה של הביאינג שגם בו אני שמח. לצד אלו, המימד של דואינג שמאפשר לי להתרחק מתחושות ביאינג לא נעימות, ומימד הביאינג שמאפשר לי להישאר בעולם החלום, ופחות להתמודד עם העולם הזה. אניח בצד את העשייה של שנה שעברה, יש מה שישאר ומה שישתנה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
אחזור במעלה הידיים ואעלה לגב-  אסקור את התחושות בגב. מהם הדברים שמכופפים לי את הגב, והדברים שמיישרים לי את הגב, בגב יש גאווה. אני מסתכל ומחפש סיטואציות של גאווה בריאה, נכונה לי- איך אוכל ללכת בגב זקוף בעולם. איפה הרגשתי השנה גאווה שמלאה אותי, שנתנה לי להרגיש קיים בעולם? מתי הרגשתי שהגאווה שולטת בי ובחיי, ולא אני זה שמחליט עליה. ארפה כם מן הגב, אתן לו לנוח לכמה רגעים מכל המאבקים להחזיק, אשחרר לרגע גם את הגאווה שלא פעם מושכת אותי באף, ואתפרקד בגרגור, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
אעלה חזרה במעלה הגב ואעבור לחזה- ארגיש את הטמפרטורה שעולה לי סביב בית החזה,  על פני השטח ואם מצליחים אז גם מתחת לפני השטח. אתמקד בבית החזה, עד כמה הוא פתוח ועד כמה סגור? כמה אני מרגיש שנכון לי להיפתח לעולם, וכמה לסגור ? מה המקום המדוייק לי סביב פנים וחוץ? ואיפה אוכל לאתגר את עצמי בצורה אוהבת סביב המרחב הזה. אהבה, עד כמה הלב שלי פעיל, להרגיש אותו, מה עולה לי כשאני נותן לעצמי לגעת באזור הזה? אנסה לגעת ברגשות שעולים בי, מה הספקטרום של הרגשות שאני חווה במהלך היומ-יום? האם יש רגשות שאני מבכר וכאלה שאני שומט? האם יש רגשות שאני מתגעגע אליהם, וכאלה שאבקש בטובם שיהיו קצת פחות נוכחים בחיי. אנסה להתבונן גם על שיפוטיות, אשמה, בושה, אפגוש גם אותן ואתן להן להמשיך בדרכן, כמו כל הרגשות, כמו כל דבר בעולם, גם הן חולפות. אם עולה לי בלב ואני מתחבר לזה, אפשר לשלוח אהבה וחמלה כלפי עצמי, הרבה פעמים אני שוכח לעשות את זה. גם את מה שהיה בלב, אניח. אתן מקום גם להתחדשות של הלב, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
ארד לאזור הבטן- יחסים, איך אני מרגיש במערכות היחסים שאני מנהל, עם אחרים וגם עם עצמי, האם קופצת לי איזו מערכת יחסים אחת שהייתי רוצה לעשות בה תיקון? האם אני יכול להיזכר באיזו מערכת יחסים שאני מתרגש ממנה, שנותנת לי כח להמשיך, רצון להיות. כאבים שכאבתי השנה? דברים ואנשים שאיבדתי, איפה הצלחתי להיות עם הכאב ואיפה הייתי רוצה להיות יותר עם כאבים, שלי ושל אחרים? כאב שפגשתי וכאב שפספסתי. יחסים שהיו, יהיו והסתיימו השנה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
אמשיך וארד לצ'אקרת הבסיס, לאזור האגן ואיברי המין- איך אני מרגיש עם המיניות שלי? האם אני מרגיש מסופק, איך זה בשבילי לקבל מאדם אחר הנאה ונתינה? והאם אני מצליח ויודע לבקש מהאחר שיענג אותי, שיעשה לי טוב? ואיך זה בשבילי להשפיע, להיות בנתינה ועינוג כלפי אדם אחר? איך אני מרגיש סביב נקודת ה"מרכז" שלי? האם אני מדוייק סביב המרכז של חיי? האם הייתי רוצה לשנות או שאני שמח במרכז שלי כפי שהוא? האם כשאני חוזר לבסיס שלי אני מוצא שם את עצמי? מתי הרגשתי השנה שאני יוצא משיווי משקל, ומתי הרגשתי מאוזן וממורכז? איך זה בשבילי לצאת מאיזון, ואיך זה בשבילי להישאר מאוזן, מה מהכוחות האלו אני צריך בחיי השנה, מה אוכל לבקש?
אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
אעבור מהאגן לאזור הטוסיק- המקומות שבהם הצלחתי "לשבת", והמקומות שהייתי חייב "לזוז", המפגש עם האדמה, מה שניצב איתן ועומד בחיים ולא משתנה, איך אני מרגיש עם המקומות הקבועים של החיים שלי? שולח להמשכיות תשומת לב טובה וגם לשינוי. גם האיכסה שיצא ממני השנה, הצואה, הרפש, הלכלוך, התוקפנות, הזעם, שולח גם אליהם תשומת לב, נותן גם להם מקום, גם הם חלק ממני, מה שנשאר בתוכי ומה שהוצאתי החוצה, כולם חלקים שלי, של השנה הזו שהיתה, "וכל עכשיו ועבודה שלו". אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
נעבור לרגליים, הרגליים שנשאו אותי, את כל הדבר שנקרא "אני" במשך כל השנה האחרונה, לעיתים קרובות אני שוכח את הרגליים כי הן תמיד שם, תמיד מחזיקות, לעיתים זוכרים אותן רק כשהן כושלות מלהחזיק. אנסה לתת מקום לדברים שהם מובנים מאליהם, שתמיד שם לשאת אותי ואני נוטה לשכוח אותם. מרב שהם חלק ממני ממש, אני שוכח להתבונן בהם, לתת להם מקום. זו יכולה להיות בת זוג, שאני שוכח את כל הדברים הטובים שבה, את כל הנתינה שיש לה כלפי ולי כלפיה. ילדים, שמאפשרים לי את המתנה של להיות בנתינה מתמדת, ואולי גם מתישים אותי מכדי שאוכל להכיר על כך תודה או בכלל לראות את עצמי שם. חברים, שתמיד שם בשביל בירה, או שיחה, או לשכוח, או כדורגל, שלא צריך מילים או דווקא כן, או שאינם שם ואני מתגעגע או אינני. משפחה, עבודה, וכל דבר אחר שעולה. אתן מקום גם לדברים שאני שוכח, ומשאיר אחרי ומנתק וטוב שכך, הדברים שאיני רוצה להיות בחיבור איתם, ולאפשר גם להם פשוט להיות ולחלוף כמו הרוח, והאבן. אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
אם יש אזורים שפיספסתי, אפשר לסקור את הגוף שוב, להרגיש האם יש אזור שאני מרגיש אותו באופן מיוחד, להתעכב עליו, לתת לו מקום, מה הוא מספר לי על השנה שהיתה, ומה אבקש ויהיה או לא יהיה בשנה הקרבה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
אפשר לאט לאט לחזור לכאן, לפקוח עיניים (שודאי פקוחות אם אני קורא את השורות האלו, אבל מטאפורית ☺), אפשר להתחיל בהתמקדות בחפץ דומם בחדר, לאט להרחיב את המבט, אם אני מרגיש טוב, חמים ונעים, אפשר לשלוח את התחושה הזאת לעולם, לבני האדם, למי שאני מרגיש מחובר אליו, עם, חברה, חברים, משפחה, אדמה, אויר, מים ואש.

שתהיה שנה טובה, אני זמין להתהוות, "וכל עכשיו ועבודה שלו".
לקריאה נוספת על מיינדפולנס

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שישי, 23 בספטמבר 2016

שוכבים כדי שלא נצטרך לגעת

שוכבים כדי שלא נצטרך לגעת

הרהורים מבולבלים סביב גבריות ומיניות

במהלך יומולדת של אחת הבנות מהכיתה, קרא לי חבר ואמר, אתה חייב לחבק את זאתי יש לה ציצים ענקיים. ממש כדאי לך, כשמתחבקים אפשר ככה קצת להתחכך בהם. "מין", רמז החבר זה דבר שאפשר "להשיג", "בהסתר". הייתי ילד די ביישן וההצעה שלו נראתה לי גם משונה וגם בכלל לא מתאימה לי, נדמה לי שזה היה אחד הרגעים הראשונים שעברתי איזה מהפך, לא מודע, עם המיניות הגברית שלי.

אף פעם לא דיברתי עם חברים גברים באופן באמת פתוח על המיניות שלנו. אבל יש לי הרגשה שגברים ונשים רבים שיתבוננו אחורה על חוויות מיניות שונות שעברו, יוכלו להזדהות עם הכותרת של הפוסט הזה. האם יש חוויות מיניות שזכורות לרעה, מדוע? מה היה חסר בהן, ומה היה בהן בעודף? אני מרגיש שלא פעם אקט מיני מגיע ממקום שבו יש ניכור אשר אי אפשר או לא ידוע איך לפשר עליו, כמו ניסיון להתגבר על המרחק דרך העונג הגופני. לעיתים זה מצליח, לעיתים זה רק מרחיק עוד יותר.
עד כמה שזה עלול באינטרפטציה שגויה להוביל ל"האשמת הקורבן"- המתודולוגיה שמובילה גברים לקשר בין "מיניות" ו"כוחנות" היא כזו שמוטבעת עמוק עמוק ב- DNA החברתי שלנו. להשיג מישהי זה אומר להיות "גבר". ולצד זה, אונס כמאמר התיאוריה הפמיניסטית שוחה באותו השדה הסמנטי, אונס הוא לא פעם אקט של דיכוי וכח לא פחות ואולי יותר מאשר אקט שנועד לספק צרכים מיניים של התוקפן.
השפה הגברית אודות מיניות ונשים די מוכרת. מילות מפתח בטרמינולוגיה הזו הן אלימות/כוחנות (לזיין,לדפוק, לקרוע), מחפיצות (לעשות, כוסית), מתוות היררכיה (שווה, להשיג). לעיתים השפה שבה אנו חושבים היא גם זו בה אנו פועלים. מה מביא לתחושה שעולה לי לא פעם, שאי אפשר באמת לדבר עם בנים על מיניות בצורה אחרת ולהישאר רלוונטי?
נדמה שהשפה מתארת על דרך ההיפוך דווקא את המתח החברתי האדיר שבו נמצא גבר אל מול מפגש עם מיניות, אינטימיות. כל כך הרבה מההגדרה העצמית שלנו, מתחושת הערך העצמי שלנו נובעת מה"עזר כנגדנו", פתאום עולה לי מחשבה על קושי גברי בנפרדות סביב זוגיות, "ודבק באשתו"- האיש שחשב שאשתו היא כובע אינו נבל, אלא ילד הספון בבטן הלוויתן, בעמדה סימביוטית ראשונית.
בתוך השפה הגברית המילה "להשיג" מתווה כאמור היררכיה, יש תחרות על בנות "שוות", גבר נמצא בתחרות מול האחים שלו מי ינצח במירוץ, ישיג את האישה הנחשקת (כמה ספרים,סרטים, שירים נכתבו בנושא, ודווקא כאלה המעמיקים עוד ועוד את ההבניה החברתית שלנו). כלומר כאשר גבר פוגש אישה פוטנציאלית הוא לא רק שואל את עצמו אם הוא נמשך אליה, אלא מהו הקרדיט החברתי שישיג בעתיה, האם טיפסתי בסולם החברתי סביב קשר זוגי כזה או אחר.
כמובן שאין זו מתודה האופיינית רק לגברים, אך נדמה לי שהיא מזכירה מאד את החשיבה בעולם העסקים, שנגזרות גבריות רבות לה. זוגיות ומיניות בהשאלה מתחום הכלכלה הן סוג של "מאבק על משאבים", כלכלת האהבה גם היא, ככלכלת העולם- כלכלת מחסור. פרום כתב על זה ב"אמנות האהבה" ואווה אילוז הוסיפה ב"אינטימיות קרה", אלא שאיני זוכר שציינו את המתח והציפייה המגדרית הספציפית מגבר (או מאשה) סביב כינון מערכות יחסים זוגיות. אולי הדיבור ה"מדעי", "מספרי", "כלכלי" מאפשר להתגבר על החרדה הגדולה המלווה את המפגש עם האחר, הלא ידוע האולטימטיבי. ולצד זה, התפישה (האמונית?) שלכל אדם יש את בן/בת הזוג שלהם בעולם, שעל אף שלל הסיבוכים והמניעות קיים שם בעולם מישהו שנועד לי, ואני לו, לא משמשת כבר אפילו כקוריוז לעגני. לא מפתיע שדווקא הניו-אייג', אולי כתגובת נגד לציניות המערבית, מציע הסתכלות ממבט שכזה.

האלימות והכוחנות באות אולי כהמשך של אותו עולם מאבקי, שבו הדרך להשיג את מבוקשך היא בצורה כוחנית, בין אם גלויה ופיסית ובין אם סמויה וערמומית, בשפה זו אני מרגיש איך בולטת בהיעדרה תחושת ה"משחק". מהו ה"עונש" החברתי לאותו גבר שאינו מצליח "להשיג" לעצמו אישה? והאם המאבק הצבאי המתמשך בו נתונה מדינת ישראל מאז הקמתה תורם להתקת השיח הצבאי לשיח הרגשי/מיני?
על חפצון של נשים ע"י גברים נכתב בלי סוף, נדמה לי שלא הרבה נכתב ממקורות אמפתיים כלפי גברים סביב המוטיבציה לחפצון. לצד היבטים ביולוגיים, יתכן שתהליכי מנטליזציה מאד בסיסיים שמקנים לבנים מייצרים דפוסי חשיבה ורגש אינסטרומנטליים והיררכיים. בעולם היפר טכנולוגי שבו שימוש אינטנסיבי יום-יומי ב"מכשירים" יש משהו אך טבעי בזליגה של דפוסי יחסים בעלי אופי של "שימוש" למערכות יחסים אנושיות. אולי ה"שימוש" באחר קשור גם לתהליכי חפצון רחבים יותר, גלובליים, אבל המקור לתהליכים האלו הוא נושא אחר ופחות מובן לי. ועם זה, נדמה לי שאחד הצירים המרכזיים סביבם נעה האנושות מאז שחר ימיה הוא ציר ה"אינטימיות", והחרדה האנושית רבת השנים מפניה (מדוע?). על הדיאלקטיקה הזו כתבה דליה רביקוביץ שיר מקסים.
בהסתכלות תוך אישית, מתוך היכרותי עם פרויד, למרות שהנקודה הארכימדית שעליה העמיד את כל התאוריה שלו נסבה סביב מיניות ילדית ובוגרת, הוא התייחס למיניות בצורה מאד כללית. כלומר, מיניות בריאה מתגלמת  ביכולת לכונן מערכת יחסים רגשית יציבה הטרוסקסואלית, ושם בערך מסתיים הדיון. השאלה מהי האינטראקציה הרגשית הקיימת בתוך סיטואציה מינית, מהו התיקון והכמיהה הייחודית, אלו נותרו עזובים ונחבאים אל הכלים. כמו, השאלה היחידה הנשאלת היא מהם הדחפים המיניים הלטנטיים העומדים בבסיס ההתנהגות או ההוויה של מאן דהוא, והניסיון לחשפם. אך נדמה ששם לאחר חשיפת ערוותם, כמו מסתיים השיח. ההבניה הפרוידיאנית אודות הדחף המיני היא כל כך שלילית, מבישה ואסורה שגילויה הופך עוד יותר לכיסויה. הדחפים שמתאר פרויד הם אפלים, אדם המגלה דחפיו אלו קל וחומר שיבקש להסתירם- האם ישנם דחפים מיניים (יצריים) שאינם אפלים, או מתוך התבוננות אחרת נוכל לראותם בסקלה רחבה יותר של צבעים?
האם דחף מיני הוא אקט גופני יצרי גרידא? מדוע כשאנו חושבים על הדחף המיני אליבא ד' פרויד עולות אסוציאציות של הסתרה, סוד, דברים אסורים, חטא, סצנה ראשונית, קנאה, אשמה? אמנם פרויד חי בתקופה הוויקטוריאנית שבה הדחקה חברתית של יצרים הייתה כמטבע עובר לסוחר, אך האם ההבניה של אז מתאימה למקום שבו אנו נמצאים היום?
תפישתו של פרודי את הדחף היא צינית, מטרתו לענג את העצמי, והעצמי בלבד. בתוך ההבניה של פרויד מסתתרת האמונה שהאחר הוא רק אובייקט למימוש מטרותיי וכי הרמה הרגשית הגבוהה ביותר היא סובלימציה של הכרה זו, היכולת לוסת את דחפי וצרכי אל מול החברה. אלטרואיזם בולט בהיעדרו, ודאי שאין מקום לאובייקט סיפוק העונג של האני להפוך לסובייקט בתוך חיי, סובייקט אשר לו אציע אני את עצמי כאובייקט, או מפגש שני סובייקטים, או כל וריאציה אחרת על אזורי הנסירה. האב הרוחני של הפסיכואנליזה נשמע לי קרוב יותר לפילוסופים האמריקאים הפרגמטיסטיים-פונקציונאליסטים שפעלו בתקופתו (ג'יימס, דיואי, וכו') יותר אפילו מאשר לאנשי תאטרון האבסורד. במובן הזה אפשר לטעון שפרויד רצח את אלוהים, (האב? אביו?) לא פחות משעשה כך ניטשה.
אני שואל את עצמי למה אני עוסק כל כך בפרויד כשאני בא לדון במיניות גברית, מה משרתת ה"מטא-חשיבה" אודות המודלים הפרוידיאנים? מלבד כמובן העכבה האישית שלי בפתרון התסביך האדיפלי (לא בצחוק, לגמרי ברצינות), והשימוש בפרויד כאב גדול להתנגחות, נדמה לי שהמודלים של פרויד הומצאו על ידו כפועל יוצא של החוויה הרגשית- מינית שלו כגבר. הם דומים באופן מעורר חשד להבניות הגבריות שבהם על גבר "להשיג", ישנו "מאבק" "אשמה" "סיפוק הדחף" ו"אובייקט", כולן הבניות גבריות שקודמות לרעיונות של פרויד, ולהבנתי הן שהשפיעו עליו בהבנת נפש האדם.
מפתיע בעיני שבכל קריאתי (הלא מושלמת יש להודות) באבי הפסיכואנליזה לא מצאתי ולו פסקה אחת שבה אמונה, אמונה בסיסית בדחפים של האדם (המיניים והאחרים) ככאלו המכוננים אינטימיות, שיתוף, תום. כשנתקלתי לראשונה בכותר "מעבר לעקרון העונג" התמוגגתי, קיוויתי, הנה מצאתי פרויד מאמין. התבדיתי, אל הארוס התווסף תנטוס, אל יצר ה"חיים" התווסף יצר המוות. מעבר לעקרון העונג לא קיים עקרון מנחה בעל אמונה באדם ובמין האנושי, אלא דחף מוות והרס. אזי, מאיזה מקום טיפל הוא, ומטפל אני, באנשים? מהי המוטיבציה האמיתית שלי לטפל?
יש לכך משמעות קרדינלית בעיני, כי אלו הם יסודות המבנה הלא-מודעים על בסיסם אנו מטפלים, פוגשים אנשים ובעיותיהם. על סמך זה אנחנו מחנכים ילדים, בונים ומוסיפים קומות של יחסי אובייקט, פסיכולוגיית העצמי, התייחסותיות וכו'. אלו הן אבני הבניין היסודיות של כל התיאוריות הדינמיות המוכרות, זה הבסיס וכור המחצבה.
וכפועל יוצא, עולות לי שאלות אודות התווית נגד, כזו המציעה מיניות כאקט של אהבה ואינטימיות- האפשרות לענג את האחר, לבקש טוב עבור האדם הקרוב אליך בעולם. ולצד זה, האפשרות לקבל עונג ותחושת קבלה מאותו אדם. האפשרות שיש אחר בעולם שאיננו הגיהינום שלי, כדבריו של סארטר. פחות סקסי, בלי ספק.
במיניות קיימים אספקטים רוחניים ורגשיים עמוקים. מיניות בפשטות מביאה חיים. ניתן לראות במיניות אקט של אמונה קמאית, פרה-ורבאלית בחיים, במפגש עם האחר וביכולת ליצירת ריקוד מחול משותף. יצר לשון יצירה. ובפראפרזה על אימרתו המפורסמת של פרויד- הילד הוא אשר מכונן את האב (או האם).

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 15 בספטמבר 2016

"הוא דווקא גבר רומנטי"


"תגיד, אלה שלך ?" ניגש אלי בסופר בחור שאני לא מכיר עם ערימת מצרכים בידיים. "נראה לי ששמת את זה בטעות בעגלה שלי" הוא ממשיך. אני נבוך, "הייתי בטלפון, חלוקת קשב, תודה. סליחה. נקודה."
הוא מצחקק ובעודו מתרחק מפטיר, "מזל גדול ששמתי לב, שלא תישן הלילה בחדר מדרגות". לוקח לי רגע להבין ואז אני מחייך לבדיחה, בפנים נהיה לי קוואץ' קטן. להמשך הקריאה...

יום שישי, 9 בספטמבר 2016

How High Can You Build It So It Won’t Fall ?

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית

? How High Can You Build It So It Won’t Fall



פותח בספוילר, כמו שאפשר לראות בתמונה, מבחינתי הצילייה עמדה מדהים. למעשה אני לא זוכר שאי פעם הקמנו יחד קבוצת חברים צילייה שהיתה כ"כ מדויקת, שטוחה, עמידה ברוח וגו'.
אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא דווקא על תחושה אחרת. על הריקנות שאפפה אותי לאחר שהצילייה כבר עמדה. אחרי ההתרגשות הראשונית, אחרי תחושת ההצלחה (האמיתית) שהצבתי/נו לעצמי אתגר ועמדתי בו, אחרי התחושה שעמדתי במבחן הגבריות שהוצב לי, אחרי שאמרתי בלב שאני יכול ללמוד נושא טכני וליישם אותו- אחרי כל אלה פתאום צצה ועלתה השאלה, אז מה? או בשביל מה?
המחשבות האלו עלו בי בעיקר סביב האפשרות הריאלית שבניית הצילייה לא היתה "מצליחה" בדרך שבה רצינו, ותחושת בטן שזה היה נלווה באיזו שהיא קטסטרופה. והיות והצלחה אפשר לעיתים לשחזר, אבל לא תמיד, קצת אבד בעיני לפתע הערך של "הצלחה" במובנה הקלאסי והמחשבות זרקו אותי לחלומות על עולם שבו "הצלחה" ו"תוצאה" הן לא הפרמטר המשמעותי ביותר אלא גורם בתוך מכלול רחב הרבה יותר שמציע רעיונות כמו תהליך, חַבֵרוּת, ויתור, חלקיות, התמודדות והלאה.

אלא שהשפה הגברית שעליה גדלתי היא שפה שייקספירית, לא במובן הלירי של המילה אלא במובן הקיומי יותר, יען להיות או לא להיות זאת השאלה. אולי העובדה שאנחנו דור ה- Y לשואה גם היא השפיעה על המטריצה הקיומית, אלא שבאספקלריה גברית האפשרויות גרועות הרבה יותר מאשר "לא להיות". זה אשר איננו לפחות נעזב לנפשו, בעוד האפשרות לכישלון גברי היא אכזרית הרבה יותר. החלוקה הדיכוטומית היא בין "חודר" ל"נחדר"- זה המנצח, היודע, המצליחן, הוא ה"חודר"- והוא בר קיום בטוח (כמובן רק לרגע, עד האתגר הבא, ששוב יערער על גבריותו), ולעומתו הנחדר, שבניגוד להמלט השייקספירי לא נעלם, אלא נידון למציאות קשה הרבה יותר שבה הוא חוזה שוב ושוב בכשלונו, בהיותו מושפע, חלש, ושפל. בואנא יא "נקבה" בשפת הלעג של בני נוער, זה אשר יש בו נקב, חולשה.
החלוקה הזו מייצרת הן תחושת תחרות והן תחושה של מחסור ומאבק על משאבים, שתי תחושות שהעולם הגברי מאד מתעקש לשדר לי. המחשבות האלו זורקות אותי לטוטם וטאבו של פרויד, שמציע כי הנטייה הטבעית של קבוצת גברים היא להיאבק עם המנהיג על עמדת הכח הקבוצתית, קרי האפשרות לקיים יחסי מין עם בנות הקבוצה, להצליח יום אחד לנשל את האב הקדום ואז לרצחו. זהו הבסיס להתפתחות חברה, מצפון וחוקים. באופן לא מפתיע, זו כמעט אחד לאחד התחושה שמקנה לי המערכת הכלכלית/חברתית הניאו-ליברלית. מציאות מייצרת תיאוריה או שמא תיאוריה מבנה מציאות. ועוד, האם יתכן שהלא מודע החברתי המודרני הפנים לתוכו ופועל מתוך עקרון ההכבדה הפרוידיאני? קרי גבר חזק הוא רק כזה היכול להילחם באחר ולנצחו. ולאיזה עתיד חברתי אנו צפויים בהינתן "פרדוקס לק" שכזה?

מעבר חד. הכותרת לפוסט לקוחה מן הדיאלוגים של בוני ה"אמפייר סטייט בילידינג" בניו-יורק. בניין אשר החזיק בתואר הבניין הגבוה ביותר בעולם במשך 40 שנה. כמעין "מגדל בבל מודרני" נערכה אי אז (ראשית שנות השלושים) "תחרות לשמיים", מי הוא משרד המתכננים שיצליח לבנות ראשון בניין בן מעל 100 קומות שלא יפול, ולעצב קבל עם ועולם את קו הרקיע של העיר החשובה, יורק החדשה. אגב, על רקע מאבק זה כתבה איין ראנד את ספרה המצליח "כמעיין המתגבר".
רציתי בעזרת הכותרת הזו להביע רעיון שאני מרגיש ומלווה את הקשר שלי עם העולם הגברי, "המירוץ לשמיים". מעין תחרות סמויה שקיימת במירב הסיטואציות הגבריות מי יצליח להגיע גבוה יותר (מישהו אמר פאלוס?), מהר יותר וחזק יותר. אני זוכר שכאשר חזרתי מהודו לא הבנתי למה צריך לנסות להיות כל הזמן  "יותר". אנשים חכמים הסבירו לי אז שזה מה שמניע קדימה את הכלכלה העולמית, מי שלא גדל למחרת לא קיים, על משקל "לא קפצת עליה היום, חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור". המשכתי והקשתי, ואם כולם ישבו תחת גשר מט לנפול או גפן ותאנה, אולי אז נוכל כולנו להישאר מאחור ולהנות מהחיים ?אזי לא תהיה "צמיחה" ענו לי כאחד חברי המקהלה היוונית בכובד ראש, בהדגישם את המילה צמיחה כמקפלת חכמה נסתרת עתיקה. אהה, אמרתי גם אני בקול בוטח ומזוייף, למרות שיותר מכל הרגשתי מבולבל כמו הנסיך הקטן בכוכבו של איש העסקים. אלא שאיפשהו לאורך הדרך איבדתי את זה גם אני במירוץ העכברים, והתמכרתי למשוואה שכדי להיות מישהו אני חייב להיות משהו.
שתי אגדתות יפות מצאתי, אשר מתלוות ל"מיתוס" היהודי אודות בנייתו של מגדל בבל ומסבירות קצת את כלכלת המחסור הגברית המודרנית. האחת קשורה למוטיבציה שעומדת בבסיס התאגדות האנשים לבניית המגדל, והאחרת קשורה לאופן הביצוע. שתיהן מנסות לעמוד על הפסול שהיה בניסיון לבנות "הכי גבוה כך שזה לא יפול".
הראשונה ב"בראשית רבא" מתייחסת כאמור למוטיבציה לבנייה, ""נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים". אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט (כפי שהיה בימי המבול) בואו ונעשה סמוכות"". כלומר דור הפלגה אשר זכר בזכרונו הקולקטיבי את נפילת הרקיע בימי המבול, בקש להקים "סמוכות" בשמיים, כדי להגן על עצמו מן האפשרות של חזרת הטראומה. ובהשאלה להיום- האם יתכן כי אנו משחזרים כחברה חוויה פוסט-טראומתית של מחסור קמאי (ינקותי?) אשר מניעה אותנו לחשוב שאנו נמצאים במחסור תמידי? מהו באמת המקור של חווית המחסור המערבית?
האגדתא השניה (פרקי דרבי אליעזר) מתייחסת לאופן ביצוע בניית המגדל: "...מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה..". הסיפור הקשה הזה מתווה דינמיקה שבה שכחת האחר או הפיכתו מסובייקט לאובייקט מתרחשת כנראה בשם העדפת האידאל על פני המפגש, על פני התהליך. נדמה לי שהניכור האקסיזטנציאליסטי, או האבסורד שבציפייה לגודו העלום או אפילו מהפכת המסכים הטכנולוגית המודרנית הם כולם גלגול של אותו קושי ארכאי של העולם הגברי סביב אינטימיות.
אני רוצה לחזור לשפה הגברית ה"אחרת" שביקשתי אחריה בתחילת הפוסט. למשל, העובדה שהסיבה העיקרית בעיני שבניית הצילייה נעשתה בנעימים ובאמונה הייתה חבר קרוב שהסכים לחלוק איתי את עול הבניה, הן ברמה הביצוע והן ברמת האחריות, העובדה שהיה שם אחר שאליו נקשרתי, נקשרנו, הייתה כוח מניע אדיר של התפתחות. כמובן שגם שם קיים מתח גברי מסוים, מי למעלה ומי למטה, אך הדיאלוג שהתרחש בינינו אח"כ איך ניתן לפשר על המתח הזה, והאם בכלל אנחנו מעוניינים בו, ועד כמה לעתים הוא טיפשי אך פרימאלי, ואולי ההתגברות על המתח הזה, דווקא היא היא מהות מסוימת של גבריות ?
משיחה עם בת הזוג שלי, עלה רעיון נוסף, "המשחק". האפשרות לשחק גורסת שזה לא כ"כ משנה אם "נצליח" או "לא נצליח" (מה בכלל ההגדרה של הצלחה, אני יכול לחשוב על רשומון רחב של "הצלחות" מפרספקטיבות שונות). במשחק לא עולה שאלה הרת גורל, אלא מין בחינה שובבה, ברת הנאה, של ניסיון להשיג מטרה, פתוחה לשינויים, קשיים ונפילות. אני מרגיש שמשחק קוסם לי הרבה יותר מתחרות. מדוע המילה "מבחן" מהלכת עלי ועלינו אימים כה, איזו תחושת עצמי נגזרת מחוסר הצלחה במבחן, והאם ניתן לגשת למשל לבגרות במתמטיקה מתוך תחושת משחק עם המספרים ? כמו סודוקו ענק ומהנה.
בתוך משחק קיימת גם האפשרות לצחוק על עצמי ועצמינו. למשל על כך שאנחנו בישי מזל, שאיננו יודעים להקים ציליות, נעדרי ידע טכני. או במילים אחרות "הומור עצמי" שכמו מקעקע את הדרמה והחרדה הגדולה שמא לא נצליח. ואולי כך גם נוכל לבקש עזרה מאחד הגברתנים השוהים בחוף.
ושמא, משהו אובד בעולם גברי כזה? האם יש כאן משום אלמנט של "סירוס" או התווית נגד ללקיחת יוזמה ואחריות?

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שבת, 27 באוגוסט 2016

קח לך אשה ובנה לה בית

"הפוך גוטה, הפוʃ"- מסע אל "לב" הגבריות הישראלית
קח לך אשה ובנה לה בית
ביום ראשון אנחנו נוסעים לים לשבוע עם חברים, מקימים "קנטה"- צילייה על החוף, מדורה, פויקה, ערימת ספרים. אני מוריד את המשקפיים ומכבה את הפלאפון לשבוע, בלי מסך ובצילינדר מטושטש, בלי שצריך להתפקס על העולם. חופש. למרות שזה החופש שאני הכי אוהב, הנסיעה הזו מאד מלחיצה אותי, בת הזוג שלי אומרת שאני נהיה בלתי נסבל, כמעט עד כדי לבטל את הנסיעה. וכל זה למה? כי אני אכן לחוץ (מאד) האם אעמוד במבחן הגבריות של הנסיעה לים, שבמרכזו הקמת הצילייה. זה נשמע אולי מטופש, או מוגזם, אך נדמה לי שגברים רבים יוכלו להזדהות עם החרדה שלי בצורה כזו או אחרת. קח לך אישה ובנה לה בית, ניסיון להתחקות אחרי החרדה שלי מפני גבריות קלאסית.
אבי בנה את בית ילדותי, ביתו- בשתי ידיו, לאחרונה עשה זאת גם אחי הגדול. שניהם בעלי ידי זהב ומהנדסים בהכשרתם. אחרי הצבא נרשמתי גם אני ללימודי הנדסה בטכניון (אל תחשבו לרגע שאין לי את הכישורים, עולה בי מן הצטדקות מאוסה) וטסתי להודו עד תחילת הלימודים.
בעקבות דברים ששמעתי ב"טיצ'ינג" של הדאלאי לאמה בערבות לאדאק ביטלתי את ההרשמה לאוניברסיטה ויצאתי לקורס "ויפסאנה" (התבוננות). קורס בן 10 ימים של תרגול אינטנסיבי של מדיטציית התבוננות בודהיסטית, בשתיקה. לאחריו הארכתי את מסע החיפוש שלי בהודו בחצי שנה נוספת. כשחזרתי לארץ דבריו של המנהיג הטיבטי הגולה עוד הדהדו באוזני, באנגלית החצצית שלו הוא הסביר; "אם הכסף שאתה מרוויח בעולם מגיע מתוך התרגול הרוחני שלך, זהו דבר נאצל." נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית, לרב אני שוכח, לפעמים אני נזכר בדבריו.
בחרתי בדרך הלב על פני דרך הגבר, מה שבסס והעמיק את תסביך הנחיתות הגברי שלי מאז ועד היום.
חזרה לים.
להקים צילייה זה לא עניין פשוט, כשהיינו נוסעים כל החבורה לים בכל שנה, גם אני הייתי שם- מחזיק עמוד, תוקע בזנ"ט, תמיד בהיקף, אף פעם לא במרכז של בניית הצילייה- לא אני הוא זה שאומר ומתווה איפה ממקמים את העמוד המרכזי ואיך מותחים את החבלים. צילייה, כך בראשי, צריכה לעמוד דום מתוח ("שפיץ דוקר את הכחלחלה" היה מאיר אריאל מוסיף) הגבריות שלי נמדדת סביב זה. אני מסתובב בחוף לסיור מקדים ומנסה להסתכל על הציליות השונות הפרוסות בו. למרות שנים של תרגול מדיטטיבי ולצד חיוך נבוך, עולה בי בוז עמוק ועתיק כנגד הציליות הרפויות, בעלות הבטן, וקנאה כמעט קיומית כלפי אלו הזקופות. "שיעמוד לך בים" ברך אותי חבר שסיפרתי לו על התסביך הגברי שלי, תחילה ברצינות, ולאחר מכן כשהבנו שנינו את המשמעות הפאלית, צחק. "עדיף אולי שלא יעמוד לך בים, לא נעים".
באיזה זווית צריך לתקוע את הבזנ"טים? איזה קשר לעשות בחבל? איך מותחים צילייה? מאיזה כיוון תעלה השמש, ואיך למקם את הצילייה כדי לא לקבל אור וחום על הבוקר? איך מקימים את אוהל הסיירים? איך בונים מדורה על הסאג' ואיך מבעירים אש? מה ובעיקר איך מבשלים בתוך הפויקה (יין, המון יין- יין עושה את זה טוב).
בד"כ תסביך הנחיתות הגברי שלי לא מתמצה רק בסיירות וימאות, אלא חולש כמעט על כל תחומי החיים. למשל מול אנשי מקצוע שמגיעים לתקן משהו בבית, צריך להראות שאני יודע ומבין (בין היתר כדי שלא ירמו אותי חו"ח ואצא פראייר). כמה BTU המזגן שמתקין בעל הבית, איזה סוג של שמן מנוע שם המוסכניק בטיפול 10,000, מה האמפרז' של המטען, כמה וואט המאוורר, ועוד ועוד. הגוון האובססיבי הזה מגיע בעיקר סביב תחומים שמאופיינים באופן מסורתי כ"גבריים". הכל אגב מלווה בלחץ ותחושת מבחן, מי שלא יודע (איך לצקת בטון, איך להחליף גלגל, איך לתקן ניאגרה דולפת, איך להחליף רשתות, לתקן תריס, להחליף תרמוסטט, לבנות בעץ, _______מחק את המיותר/הוסף את שלך) הוא "לא גבר".
עולה בי מחשבה על "יבוא" רעיון  ה"אי אלימות" במאבק העצמאות שניהל המהטמה גנדי בהודו לנושאים של גבריות, בסגנון של תנועה ל”Non-Violent Manhood”. היכולת להחזיק תכונות גבריות קלאסיות כמו תקיפות, החלטיות, נחישות ולצד זה להחזיק את היכולת לראות את ה"אחר" ולא לפגוע בו. עוד אני חושב על "בלבול השפות" המודרני בין תקיפות לתוקפנות בשיח הגברי. אני נפגש בגברים רבים אשר מתקשים להציב גבול שנח ומתאים להם בתחומי חיים שונים, לא פעם גם רגשיים וזוגיים, לא פעם מתוך חוסר השיח הפנימי והיעדר "מנטליזציה" לצרכים הרגשיים שלנו. לעתים מוביל החוסר בדיאלוג רגשי פנימי לאותו בלבול מוכר בין תקיפות לתוקפנות.
בקליניקה אני פוגש לא מעט גברים שהגבריות שלהם עברה "הפרה". מתוך כך שנפגעו מינית כמו איבדו את התפקיד הגברי המסורתי של חודר, ונחדרו על ידי גבר אחר, חדירה בהקשר הזה היא תמיד אקט של כוחנות ופוגענות, ומערערת מאד את האפשרות להיות במגע עם גבריות, "חדירה שאינה תוקפנית". התמונה הקלינית שמתקבלת הרבה פעמים היא של הקצנה בביטויים של גבריות, או "היפר גבריות"- גבר אשר מנסה לשדר לכל העולם (ובד"כ לאשתו וילדיו או סביבתו הקרובה) עד כמה הוא גברי, בלתי פגיע ואומניפוטנט, לעיתים קרובות תוך הפגנת תוקפנות ואגרסיביות אקססיבית. או תמונת ראי שמציגה "גבריות לטנטית" נחבאת אל הכלים אשר מתאפיינת בחשש בלתי נסבל שכל ביטוי של תקיפות הינו תוקפנות קשה, מה שמוביל לא פעם להסתגרות, בדידות, תחושת חוסר מסוגלות המביאה לתחושת ערך עצמי נמוך וכד'. אני חושב לעצמי שיתכן שכולנו כגברים ישראלים נמצאים על הרצף של "הפרה" של הגבריות שלנו- רף הדרישות למימוש הגבריות הוא כ"כ גבוה ומצד שני, חוסר עמידה בתנאי הסף והקטלוג כ"לא גבר" הוא כ"כ בלתי נסבל. להיות גבר ישראלי חלש. במערכון של החמישייה הקאמרית "הנסיך הקטן" מופר אפילו רגע התום העמוק של הספר של דה-סנט אכזופרי. הילד אשר מבקש "צייר לי כבשה" נענה ראשית ב-"תגיד לי ילד, אתה דפקט?" ולאחר מכן, פשוט בהטרדה מינית. להיות ילד או נער תמים בישראל זה מתכון להיות נפגע, חלש ונלעג.

"מה ההבדל בין הומו לאריה?" היינו שואלים האחד את השני כשהיינו בתיכון, תוך כדי חיבוק כתפו של החבר. אריה, הייתה התשובה, לא נותן שישימו עליו יד. אריה=חזק, הומו= חלש. חלש הייתה הקללה הכי גדולה שיכולנו לעטר בה האחד את השני. הומו הוא סוג של חלש, הומו הוא סוג של "לא גבר".
ענבל כאמור, אומרת שלקראת הנסיעה (הנה, מיד אחרי המילה הומו אני חייב להדגיש שאני בזוגיות הטרו-סקסואלית) לים אני נעשה "בלתי נסבל". נדמה לי שהיא צודקת. וכמובן שכלפי חוץ אני מנסה לשדר "עסקים כרגיל", מה שמעלה עוד יותר את רמת המתח והאירוניה. שהשקר לא יתגלה.
כשאני מנסה להגיע למקורות הפחות מודעים של המתח שלי, אסוציאטיבית אני מדמיין את המבט של אבי ואחי הגדול אל מול הצילייה שלנו. אחי מגיע ל"זולה", נותן מבט- וקובע ברגע האם הגבריות שלי עמדה במבחן. מובן שאם יפסוק  לזכותי מיד אתרברב בביטול ואומר כלאחר יד שזה היה קלי קלות להקים, גם אם בפועל נדרשה לכך שעה ארוכה וים של עצבים ומתח מצידי. את המתח שהייתי בו אסתיר באלגנטיות (שנים של ניסיון) ממנו ומכל שאר החברים.
עוד עולה באוב הלא מודע שלי האפשרות "לא לדעת", ההפך הגמור מ"תכלית הידיעה שלא נדע". החשש העצום שלי שאתפס בקלקלתי- ו"לא אדע", לא כל כך משנה מה, פשוט שאתגלה ברבים, בקבוצה או מול אדם יחיד בחוסר הידיעה שלי. גבר צריך לדעת. החשש הזה חוסם אותי מאד מללמוד דברים חדשים, כי אז עלולים לחשוב שאני "לא יודע", במיוחד דברים שנחשבים בסיסיים וטכניים (דברים אזוטריים ומיוחדים מותר לי ללמוד כי זה לא מעיד על אי-הידיעה הבסיסי שלי). בהקשר הזה מלווה אותי, ונדמה לי שכך גם רבים מחברי, חרדה שיום אחד אתגלה בשיא ערוותי, התרמית תיחשף, במיוחד בעבודה, וכולם יגלו שבעצם מאחורי הפסאדה, התדמית האינטליגנטית והמקצועית עומד ילד קטן ותם. מובן שמשום מה, בפנטזיה זה לא יוביל לחמלה אלא להוקעה, דחייה ופיטורים.
בן דוד קרוב של "לא לדעת" הוא להיות חלש. הפחד להיתפס בחולשתך, אפילו כשאתה מביא חולשה, תביא אותה בחוזק, במודעות, בקוהרנטיות, תבכה בגלל הסיבה הנכונה.
גם בחדר הטיפול, אחת העכבות החזקות שמלוות אותי מלצמוח כמטפל וכאדם היא החרדה המתמדת שאין לי מושג מה לעזאזל אני עושה, ויותר מזה, שאני כבעל הידע והסמכות, אמור לדעת לאן להוליך את הטיפול. לעתים האחריות הזו, הטומנת בחובה את הפחד לטעות, הופכת אותי למקובע, שומר על סטינג גם במקומות שאני האישי פחות מאמין בהם. התחושה הזו מייצרת פער הולך וגדל בין ה"אני המקצועי" ל"אני האישי". אני קורא פרויד (ומעבר לו) בצורה מעט אובססיבית, כאילו שם טמון האוצר שבו כל התשובות למהות התהליך הטיפולי. נמנע מלחשוף ולשתף עם המדריך שלי טעויות, כשלים והתלבטויות אמתיות, שבהן באמת אין לי מושג מה לעשות (תמיד להביא חומר קצת מעובד, שנראה טוב). מתמסר לפרסטיז' מקצועי ושוכח את עצמי, ואת השימוש בכל מי שאני, מה שצמחתי להיות, מה שהביא אותי לטפל (זוכרים את הדאלאי לאמה? כמעט שכחתי) ולא פעם, אחרי כל הסאגה הזו, עוד נכנס לסחרור שאני חרא מטפל.
אפשר לדבר על הפגיעות הנרקיסיסטית שלי, וודאי שיהיה בכך ממש. אך נדמה לי שלנרקיסיזם שלי יש גם גוון ג'נדריאלי כלשהו.  באופן ספציפי יותר, נדמה לי שהחרדה מתכתבת עם פגיעה ב"קוטב השאיפות" הקוהוטיאני, שהוא לתחושתי מחובר לצדדים אנימוסיים. לאורך הקווים של; האם אני אהוב- קוטב האידיאלים/ האם אני שווה- קוטב השאיפות. כאשר הראשון מתחבר יותר לתהליכי חיברות של בנות, והשני לחיברות של בנים.
עד כאן מחשבות מעורבלות בגוון ים. בשבוע הבא אכתוב קצת בדיעבד על ההתמודדות עם מצוקות הגבריות שלי שם.

פחד של גברים להיות הורים ► 

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

ה"בהלה לזהב" הישראלית בריו 2016

ה"בהלה לזהב" הישראלית בריו 2016

"בגוף אני מבינה"
מה לאומת ההיי-טק- אומה של מדענים, אנשי רוח וספר עם תחום הגוף והספורט ? מאיפה הגיעה ה"בהלה לזהב" הישראלית באולימפיאדת ריו ובכל אילו שלפניה, למה משמש "שעון יום הדין" האולימפי שסופר את סך המדליות שזכינו בהן באולימפיאדות השונות ? ואיך קשור כל זה ל"גוף היהודי" ולגבריות ישראלית?

"זהב! זהב! זהב מנהר האמריקן !" קראו בקליפורניה באמצע המאה ה-19. במקרה שלנו מדובר בכלל בברונזה (ארד) אבל הקריאה היא קריאה דומה. אומה שלמה מחסירה פעימה כאשר ספורטאי אולימפי זוכה במדליה, כוססת ציפורניים לאפשרות של מדליית זהב במקצוע הבא. כותרות מרוחות בכל העיתונים הגדולים, שרות מצטלמות, ראשי ממשלה מתקשרים (לא בשבת), וקריאות לאומניות נזרקות לחלל השידור. האם יתכן שיש משהו בין הבהלה הזו לזהב לבין תפישת הגוף והגופניות הישראלית גברית ?
אפתח ואומר שלא בכדי ההרגשה בארץ סביב כל מדליה היא כמעט דתית. האולימפיאדה שהתחילה ביוון אי שם באזור המאה ה-8 לפנה"ס הייתה אירוע שיא יחיד בחשיבותו שעל פיו סודר לוח השנה כולו. היה זה אירוע של תהילה, אישית ומדינית והיא היוותה אירוע פולחני לא פחות מהיותה אירוע ספורטיבי. שילוב מכונן של תרבות הגוף (רק גברים, עירומים הורשו להשתתף) והממד הדתי-אלילי.
האולימפיאדה הייתה מעין התמרה של הגוף לעולם הרוח ובכך הציעה את האפשרות ליצירת קשר עם האלים דרך המימוש הגופני. תפקידו המסורתי של גבר בעולם העתיק היה בשרידות הגוף (אקסטרני) וקשר עם העולם החיצון , התפקיד הנשי היה קשור יותר להפנמה (אינטרני) וקשר עם העולם הביתי.
הספורט מציע שיח גברי מסורתי שמבנה היררכיות של כח. האפשרות שבעימות נתון ישנו "מנצח" ו"מפסיד", כמו מייצר ביטחון מדומה שגם בעימותים שבחוץ נוכל למקם את עצמנו בצורה ברורה האם אנחנו המפסידים או המנצחים. הציינון במספרים מאפשר ידיעה ברורה מי למעלה ומי למטה. השורש ק.ר.ב חוזר על עצמו פעמים רבות ומציע אלטרנטיבה (סובלימטורית) של הקרבות היומיומיים שמלווים את השרידות הגברית. מימוש הגבריות, בגוף. הגשמי מקפל בתוכו גם את הטרנסנדנטי.
המודרנה שינתה את התמונה הזו כמעט מן הקצה אל הקצה. כיום במערב, גברים הרבה פחות עובדים עם הגוף, למעשה הרב המוחלט של האנשים החזקים בעולם, עובדים מול מחשב, ודאי וודאי שלא בעזרת גוף. קשה שלא לראות את המחוות התיאטרליות של הנשיא פוטין מכניע דוב, מנצח נמר וכו'- אלא כניסיון להנכיח את אונו בעזרת הגוף.
לאקאן מצביע על המעבר ההתפתחותי מה"פין" ל"פאלוס" כמעבר מהגוף לנפש/רוח (מהממשי לסמלי). אך נראה שגברים מפסידים משהו במעבר הזה. כך למשל אל מול ההתפתחות הטכנולוגית של עידן המהפכה התעשייתית, צמחה ה"תקופה הרומנטית" שסימנה את החזרה אל הטבע החייתי, המורד בשכל ומתחבר למיתוסים עתיקים של גוף.
המהפכה המדעית הרחיקה את הגבר מן הפיזיות הגופנית (היום כדי לא להשמין אנו צריכים לצאת לחדר הכושר) בכך שהעלתה  על נס את השימוש ברציו, והשליטה במכונה. לא מפתיע אם כך, שבסוף המאה ה-19 התקבלה החלטה לשוב לקונספט המשחקים האולימפיים דווקא באתונה.

לעומת זאת עומד היהודי, הגבר היהודי. היהודי נתפש ע"י האנטישמיות החדשה כנשי, כסובל ממחלת ההיסטריה ומדימום וסתי ונראה שגם פרויד (שבעצמו היה חלוק ושסוע עם יהדותו) עסק בכך. פרויד מצביע על "ברית המילה" כוריאציה על חרדת הסירוס ומזהה עמה את השורש העמוק של האנטישמיות האירופית, ליהודי חתכו משהו מן הפאלוס ולכן הוא חסר און, מייצג עלי אדמות של חרדת הסירוס המאיימת. מעין אנטי-כרייסט של הלוחם הגלדיאטור.
המקור לכך קדום ואפשר למצוא אותו כבר בתורה, שסימנה את אבי האומה הישראלית בגופניות חסרה. בפרשת תולדות (בראשית כז) מתואר יעקב, כאנטיתזה לאחיו הבכור עשו; "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה; ויעקב איש תם, יֹשב אֹהלים." יעקב מונגד בנחיתותו הגופנית לאחיו, אשר מסמל את הארכיטיפ של ה"גוי", האחר. עיסוקו הגברי של עשו בחוץ, בציד, ועיסוקו של יעקב בפנים, בלימוד תורה. יתכן שההתוויה העברית היא ששמשה כבסיס ללעג ולאנטישמיות כנגד היהודים וחיסרונם הגופני.
המהפכה הציונית שהתרחשה במאה ה-19, בקשה לייצר יש מאין מעבר מאומה שמרכזה דתי- יהודי לאומה שמרכזה לאומי-ציוני. ראשי הציונות (מהרצל עד נורדאו) זיהו את התימה דלעיל והציעו כתגובת נגד את המימוש מחדש של הגוף היהודי הלוחם כסממן של התחדשות לאומית-ציונית בארץ ישראל. מימוש הציונות, בגוף הגשמי. כך, הוגים ציוניים רבים אימצו את כתביו של ניטשה המנוקדים ברעיונות של פולקיזם לאומי ולאומיות רומנטית. אגודות ספורט יהודיות קמו באירופה בהמוניהן בעידוד ראשי הציונות ככלי להכשרת ה"גוף היהודי, וה"גבריות היהודית" (הרצל). גם באמנות, הציעו אמנים דוגמת גוטמן, רובין ואחרים את הגוף הצברי המוצק אל מול ה"לופטמאנש" (החתן המעופף) היהודי הגלותי של שאגאל. קמו ארגוני השמירה דוגמת "בר-גיורא" וגלגוליו, ומכך צמחו תנועות חברתיות כמו "הכנענים", שהבולט שבביטויה הוא פסלו המפורסם של יצחק דנציגר, "נמרוד", אשר מסמל את המאבק להחזרת אתוס הגוף העברי.  
ה"גוף הציוני" ניסו לטעון, אינו המצאה חדשה אלא זהו שורש קיומנו משכבר. עלינו לנער מכתפינו אלפיים שנות גלות אשר מגלמות אטיולוגיה של רפיסות קומה, עלינו לשוב לאבותינו המקוריים, המקבים (מקבת מלשון פטיש מלחמה בלטינית) על מנת לכונן מחדש בארץ ממלכת כהנים וגוי קדוש.
אלא שהסימולקרה הציונית בת מאת השנים אשר סוחבת על גבה חטוטרת בת שנות אלפיים, נאלצת להתמודד בריו 2016 עם גולייתים מודרניים חניכי הגימנסיון וההיפודרום שינקו במשך אלפי שנים חלב גוף יווני-רומי. קשה שלא לראות איך הפארסה הזו מתפתחת אלא לכדי בהלה לזהב מודרנית.





Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552