חשיבה גברית

לחשוב גברים

הקדמה מאוחרת על גבריות מסורתית

בשנת 2019, לפי עמדת איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA), הבעיה המרכזית של גברים היא בגבריות המסורתית שלהם. המבקרים הרבים של הודעת האיגוד טוענים כי מדובר בדוקטורינה פוליטית, פוסט פמיניסטית, אלא שהמציאות המחקרית מלמדת על דברים אחרים: מחקרים אמפיריים שנותחו לאחר עשרות שנות מעקב, מחקרי אורך שמעלים ממצאים קשים על התפתחות ילדים בסביבה גברית מסורתית. 

 מה זה בכלל מגדר לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21? 

האם ניתן לדבר על חלוקה בינארית בין גבריות לנשיות? 

 אורי פריד במאמר מאלף על מורכבותה של הגבריות. 

 קריאה נעימה, 

איתן טמיר, עורך הבלוגים,  מכון טמיר

אינני מכיר את פרופסור חנוך ירושלמי, גם לא "זכיתי" ללמוד אצלו, אבל הפוסט הזה מוקדש, מתוך החשדות של הסיפור שלו שהתפוצץ, ועוד עשרות סיפורים דומים שהתפוצצו בשנה האחרונה- לנושא של גברים פוגעים,
ולצורך העולה "לחשוב גברים".

הדעת מניחה, שבהינתן גילוי מפלצתי של פוגענות, מתוך ניצול של יחסי מרות/תלות/טיפול- הדבר הנכון יהיה לפעול כנגד הפוגע במלוא חומרת הדין, ליצור הרתעה, להעניש, ליצור בטחון אצל נפגעים להתלונן וכן הלאה. אלא שאני רוצה להציע תנועה הפוכה, מרגיזה אולי, מתריסה קמעה, ודאי וודאי שלא טבעית.

אני רוצה להציע, שכשמתגלה סיפור כזה, מלבד לספוק כפיים בזעזוע, לגנות את הפוגע, ואולי את כל המין הגברי כולו- נתחיל לשאול את עצמנו, למה גברים רבים כל כך, בעמדות כוח לרוב, הופכים פוגעים. פוגעים בנשים שלהם, בילדים שלהם, בילדים שהם, במטופלים שלהם, בפקודים שלהם, בעובדים שלהם, ועוד היד נטויה.

אני מרגיש שכחברה, טרם אימצנו לעצמנו את האחריות על ה"פסיכה" של הגבר- מה מניע גברים, ומה מונע גברים. מהן ההבניות החברתיות שאנחנו מסלילים דרכן גברים- שהופכות רבים כל כך מאיתנו, לפוגעים.
(אני אומר "מאיתנו"- כי להבנתי "ניצוצות", או "זרעים" מזרע הפוגענות, נזרעים ברובנו, גברים ישראלים- בודאי ובודאי שאני יכול לומר זאת על עצמי,שבעבורי זוהי התמודדות יומ-יומית לנתב את האנרגיה הגברית שלי, למקומות לא פוגעניים, דווקא מתוך מה שלמדת בבית על תפקיד הגבר בעולם).

יש שיאמרו, ההתמודדות החברתית צריכה להיות חיזוק המהפכה הפמיניסטית, להוסיף עוד לשחרור האישה, לחזק כוחן של נשים בחברה, להשמיע "בקול שונה", להבנות "חדר משלך", לנתח בכלים פוסט-מודרניסטיים שמפרקים מבני כוח, להרחיב שיח, ואין כמוני מסכים ומצדד בזה.
אלא, שלהרגשתי משהו בתנועה הזו חסר- נשים צומחות עוד ועוד מבחינה נפשית, רוחנית, וגם גשמית...ואל מול השינוי הזה, גברים נשארים מאחור- ה"פסיכה" של הגבר, או לפחות מה שאנחנו מלמדים בנים אודות המאווים הכמוסים שלהם בעולם, כל כך לוקים בחסר. אולי במילה אחת, מה שאנחנו מחברתים אליו בנים זה שכל מה שגבר צריך כדי להיות מאושר (גם לשון "אישור") זה "כוח": (כיבושים-מין-כוח) (עבודה-כסף-כוח) (אתגר- הצלחה- כוח) ונדמה לי שהמנטרה הלא מודעת הזו מתפוצצת לנו לאט לאט בפרצוף.

גברים רבים מידי בישראל במאה ה-21 פשוט לא יודעים איפה להניח את עצמם מבחינה נפשית-רגשית, אפשר בכיף להאשים כל אינדיבידואל פוגע, ויש בזה גם משום הצדק והתיקון. אבל לדאבוני אני מרגיש שזה לא ישנה את המצב מהשורש. כל עוד נמשיך ללמד בנים שכוח זה הכל בחיים- ככה תאכל העוגיה (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

ויותר מזה, במצב הדברים הנוכחי, ככל שנשים יתפתחו יותר מבחינה אישית ומגדרית- ככה גברים ירגישו עוד יותר תקועים מאחור, ותרגום של התובנה הזו למשוואת ה"כוח"- והופס, שוב גבר שמרגיש חסר אונים/חדל אישים/, והנה שחזור של מעגל התוקפנות והפגיעה.

השינוי חייב להתרחש מהשורש, אנחנו כחברה צריכים להתחיל "לחשוב גברים"- זה אומר, לצאת מנקודת הנחה שגברים גדלים לתוך עולם רגשי מורכב, שמצריך החזקה הורית, הכלה, הדהוד ואישור "לתפוס מקום" רגשי.

וכן, כן, זה מחייב גם אתכן האמהות, וגם אתכם האבות- שנוטים לגונן על הבנות שלכן, אבל הבנים- "הוא יהיה בסדר" "הוא ילך עם החבר'ה". הסטטיסטיקה אגב לא מחמיאה לנו בהקשר של חינוך מגדרי בגיל הרך, מחקרים מראים שכבר מגיל 9 חודשים אמהות הרבה פחות טולרנטיות לחולשה ולהפגנת רגשות של בנים לעומת בנות (המקור אצל עלי כץ). גם אבות כמובן בסיפור הזה, לא פעם מדכאים בנים אפילו יותר :
"כאשר אבי הניף עלי שוט, הוא החדיר בי, במכות, את האומללות המוכחשת שלו. אבי שנא והעניש דרכי את הילד החלש והתלוי שבתוכו, ואני הטמעתי בנפשי את החלקים מלאי השנאה שבו". ("אני לא רוצה לדבר על זה"- טרנס ריל, עמ 148).

כדי לחשוב על משהו, צריך בשבילו מילים, צריך יכולות "מנטליזציה" ו"שיום"- כך גם כדי "לחשוב גברים"- דא עקא, אמת פשוטה ולא מדוברת היא שאין לנו בכלל שפה לחשוב בה גברים. "פמיניזם" היא מילה שכל נער ונערה בתיכון מכירים, נכון? אבל איך קוראים לפמיניזם של גברים? איך קוראים לתחום החשיבה השלם הנועד לשחרר גברים מכבלי הקונסטורקציות החברתיות הכובלות? מישהו יודע? מישהו נתן לזה פעם שם?

העובדה שמילים מתחום הגבריות (מלבד אלו המאצ'ואיסטיות שמהן יש לנו בשפע- "גב-גבר", "תותח", "כובש", "סחבק", "ערס", "כלי", "אח" וכו') כמעט נעדרות מהז'רגון שלנו, מספרת הרבה מהסיפור. אין לנו כלים מנטליים לחשוב את המסע של גבר בעולם- לא, לא "מסע הגיבור" המיתי, הארכיטיפי, הפנטסטי והגרנדיוזי. אלא מסע של גבר פשוט, איש משפחה, שמתמודד, כמו אישה שמתמודדת עם אמיתות חברתיות מגדריות כובלות- לא זה שיוצא מחר לכבוש את האוורסט, והאמת, אולי גם הוא. (למה לעזאזאל הוא צריך לכבוש את האוורסט כדי להרגיש שהוא מישהו?)
אין לנו את השפה הגברית הפשוטה הזו, שמדברת את מה זה להיות גבר בעולם, מה נעים ומה קשה.
אני מעריך שכשנלמד לדבר בשפה פנימית כזו, תוך אישית, חברתית וגם בינאישית- יצטמצמו מאד המקרים "הירושלמים" הנ"ל.

ועד אז, נמשיך לזעוק חמס כשגבר פוגע, נמשיך להאשים את הגברים חלאות המין האנושי, ונמשיך להתעלם מהעובדה שכשציבור רחב כל כך מתנהג באלימות, כנראה שב"תהליך" מתחת לפני השטח מספר דרך זה סיפור. אולי גברים מבקשים שנתחיל "לחשוב" אותם רגשית, קצת כמו Acting Out של מתבגר.

"לחשוב גברים".

מאמרים נוספים בבלוג מכון טמיר <

גברים "רכים"

"גברים רכים"

אתמול ראיתי יחד עם חבר את "הדקדוק הפנימי", אחרי הסרט הייתה הרצאה קצרה.
החבר ואני, שנינו מטפלים, יצאנו עם דמעות בעיניים. המרצה דבר גבוהה גבוהה על הגוף ברומן של גרוסמן, איבדתי אותו. דיברנו בינינו החבר ואני על "גברים רכים".

אהרן, ועוד הרבה דמויות של בנים אצל גרוסמן ובכלל, הוא "גבר רך".

אין באמת הגדרה כזו של "גברים רכים" אבל בעצם כולנו מכירים אותם.

אלה גברים שבניגוד למיתוס ה"צבר" המקובל- הבפנים שלהם רך, אבל גם הבחוץ שלהם רך.

הדימוי שעולה לי זה "אליפלט" של אלתרמן..

הוא ילד שאם גוזלים מידיו צעצוע, נשאר מבולבל ומחייך. (למה לעזאזל לגזול מידיו של ילד צעצוע?)

ומה מצופה ממנו לעשות? להחזיר מלחמה שערה? אבל הוא לא רוצה, הוא לא רוצה להילחם,

לא רוצה להתלכלך בעולם הזה של המבוגרים שהכל בו קרבות, כמו שאומר אהרן ב"ספר הדקדוק הפנימי".

הוא רוצה לחיות כמו מבוגר בעולם שעדיין יש בו מהתום הילדי, ואמא שלו, של אהרן, בקשיחות אופיינית של דור המבול הציוני (קרי ניצולת שואה), מלמדת אותו פעם אחר פעם, בגסות ובאכזריות גדולה- שהעולם הזה הוא ג'ונגל.

פתאום עולה לי גם הנסיך הקטן של דה-סנט אכזופרי,

המקום היחיד שהוא יכול להתקיים בו זה על כוכב, כוכבית אחרת, רחוקה מאד מאד מכאן.

הוא יכול להגיע לעולם הזה שלנו, אך לרגע, ללמד משל יפה, ולחזור לשם- למקום שממנו בא. אין לו מקום כאן אצלנו.

"בעולם ילד, אין מקום לסתם חולמים".

"לאן הברווזים עפים כשהאגם קופא" שואל הולדן קולפילד פעם אחר פעם ב"תפסן בשדה השיפון", מחכה כמו הנסיך שמישהו יסכים לצייר לו כבשה, שמישהו ידע לענות על החידה הזו מה מסתתר בתוך הבטן של נחש הבריח,
והולדן, נענה פעם אחר פעם, שאין כאן אלא כובע, "המבוגרים יעצו לי למשוך ידי מציור נחשים-בריחים, ובמקום זאת לשקוד על לימודי ג"ג, דברי- הימים, חשבון ודקדוק" כותב המספר בנסיך הקטן.

ממש כמו הדמות שמשחק אית'ן הוק ב"לפני הזריחה" שכל חלום שחלם בתור ילד, הוריו "גייסו" לכדי מקצוע קונקרטי בעולם, ומתוך כך הוציאו את כל הקסם, ועיקרו לו את האפשרות להמשיך וחלום בעולם הזה.

פתאום אני מבין כמה דימויים כאלה של "גברים רכים" יש לנו בתרבות, שמבקשים להיאבק למצוא את התום והאמון בעולם, גם מתוך התבגרותם, לראות את העולם לא כזירה של מאבק, אלא כשדה של שפע.
שהחברה לועגת להם, מנדה במקרה הטוב, ומבזה במקרה הרע.

חוזר כמה שבועות אחורה...אולי בגלל זה פיטר פן כל כך מתנגד לגדול? כי הוא יאבד שם את עולם החלום שלו, כי לגדול זה אומר לוותר על הפנטזיה?
ואולי לא? האם אפשר למצוא דרך אמצע, שבה אפשר לחיות בעולם הזה ול"משוך אורות" מעולם התום והתמימות הילדי?

אהרן, ועוד הרבה ילדים וילדים בנפשם שהכרתי, לא הצליחו למצוא את התיווך הזה.

חלק הארי שבהם, נעלם בתוך הקוטב של ה"גבר המבוגר"- חי חיים זעיר בורגניים מצליחים פחות או יותר, קם כל בוקר לעבודה/אישה/ילדים/מחק את המיותר, בלי הרבה חשק, בלי הרבה חדווה, בעיקר בלי הרבה "משחק", נכנע לתכתיבי ההורים, לאיזה סופר אגו ארכאי. ואז במפגש איתם ההרגשה היא חלולה, שאין שם התרגשות, אולי בכלל כמעט ואין רגש, צריך להביא פרנסה הביתה, צריך לתפקד, לחנך את הדור הצעיר, ולהרחיק כמה שיותר את התחושה של חוסר משמעות, חוסר מיצוי, וחוסר חיבור לילד הפנימי.

"הכניסיני תחת כנפך" זו התבכיינות בשבילם,

"חיקך מקלט ראשי" זה דימוי סתום, לראש אין מקלט, וחיק הוא נחל בהרי הכרמל, או קיצור של החבר'ה מה"פלחי"ק"- חיל הקשר בצבא.

"זה בגלל כל אותם אנשים במכוניות שבאו מולנו"

כותב פירסיג בתחילת "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (עמ' 15-16)
"מי יוצא לעבודה ביום שני בבוקר עם חיוך על פניו?" אני חוזר ואומר.
"כן, אלא שהם נראו כהולכים לאיבוד.. כאילו היו כולם מתים. כמו מסע לוויה". סילביה אומרת.

שנים לווה אותי הדיאלוג הקצר הזה בין המספר לדמותה של סילביה, בבקשה ותפילה שלא אהפך יום אחד להיות גם אני, אחד מאותם הנוסעים בבוקר לעבודה כהולך לאיבוד, כבמסע לוויה. הניסיון הזה לחברת את עצמי מהיות גבר רך, להיות גבר קשה, מאתגר אותי בנקודה הזו בוקר בוקר. (בדרך לעבודה, הכביש הוא זירת ההתגוששות האידיאלית שלי כגבר, ספון בתוך הקוקפיט המדומיין שלי, יכול להגן על הטריטוריה הקטנה, לשלוח חזרה קרן לייזר של תוקפנות כלפי מי ש"חותך" אותי בלי להצטרך להסתכל עליו, ולהגיע סחוט ועצבני לעבודה).

חלקם האחר של הילדים-גדולים, כמו אהרן בספר הדקדוק, או אליפלט של אלתרמן, או גם הנסיך הקטן- אין להם מקום בעולם הזה..או שהם שוקעים עוד ועוד לתוך עולם החלום (פנטזיה ומציאות של ויניקוט) עד שכבר מאבדים קשר עם העולם הזה, משתגעים,  או שהם "חוזרים לכוכב שממנו באו", או שבאקט אובדני אחרון של רצון להשתייך לכלל, מטילים את עצמם על רימון קונקרטי או דמיוני, "במרום הרי, לנו יש ממך נחת.."

או שממשיכים לחיות "ליד" החברה, "בצילה", מקבלים בכל זאת איזה תוקף פנימי להמשיך במסעם, להאמין שיש טוב שאפשר להפיק מהעור הרך, מהמגע עם הלב, חסרים הכרה חברתית (שפעמים רבות כל כך נחוצה לנו כגברים כדי להרגיש מקובלים), נעדרים הכרה כלכלית (ראה הערה קודמת כנ"ל), ובמקרה הטוב מתגלים אחרי שנים כתיבת אוצר ישנה..

"אני מוזר לכולם
וזר לעצמי
בלי מקום בעולם"

(אותיות פורחות באוויר, לילה כיום יאיר)

כותב אביתר בנאי, גבר רך שדווקא כן הצליח להישאר, ולקבל תיקוף, אלא שממשיך להתבלבל ולהסתבך עם הפער הזה בין מי שהוא, למי שרוצים שהוא יהיה:

"כשהתאורה נדלקת
אני עומד על הבמה
פתאום האמת בורחת
נחש עומד בפינה"

ועוד אחד...

("מחיאות כפיים", מאותו האלבום אגב)

נדמה שהגברים הרכים, הם אלו גברים שנולדו עם "עור רגשי" הרבה יותר דק, שרואים ומרגישים את מה שקורה בעולם שסביבם, שמסרבים לקחת חלק ב"משחק" שבו הכללים הם שחלק מלהיות גבר זה גם קצת (או הרבה) לפגוע בסביבה שלך, שכדי להצליח צריך קצת לדרוך על אנשים, או לפחות להפנות את הראש כשאחרים עושים את זה, לראות בחבר גם אויב או מתחרה, לטעום מהמנגל של החברים למרות שנשבעת לא לאכול יותר בשר, כי זה בשביל החבר'ה, וזה קוּל. ועוד ועוד (אני בטוח שכל גבר רך שקורא את הדברים יוכל להיזכר באינספור חוויות כאלו שבהן היה צריך להחליט אם הוא הולך עם הלב שלו, נשאר נאמן, או מאבד משהו משלו כדי שלא יאבד קשר עם המציאות והעולם הסובב אותו).

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ל"גבר הרך" הזה, הוא שהמציאות קופחת על פניו, מוכיחה לו באותות ובמופתים ש"לא כדאי", "לא משתלם" להיות גבר רך ("עם כסף לא הולכים למכולת" הייתי מתריס בפני הורי, כאשר דחקו בי ללכת ללמוד בטכניון, או לעשות דוקטורט כדי שאוכל להביא הביתה פרנוסה.. "אז עם מה הולכים למכולת?" היו שואלים חזרה בהתנשאות. "עם כוונה, ולב, ואמונה בטוב" הייתי עונה ורואה את חלונות עיניהם נאטמים באחת. ובאמת היום, לא פשוט בכלל ללכת למכולת עם אמונה בטוב במקום ארנק שמן, זה מצריך התמודדות והיזכרות יום-יומית).

בסרט, אמא של אהרן מזהירה אותו שבאהבה, אין דבר כזה חברים, רק מאבק, חבר הוא מישהו שעלול לגנוב את הבחורה שלך- ואז כמו בכישוף אפל, הנבואה שלה מתגשמת. ואהרן נכנס לאוקסימורון הזה שבו "קול המציאות" צר העין של אמו, מקבל גושפנקא, הוכחה, ואזי עוד יותר קשה להתנגד לו! והוא נוגס עוד נתח מליבו... איך אוכל להראות מולה את הפרצוף שלי עכשיו, אחרי שצדקה ? שואל את עצמו אהרן, באחד הרגעים הכי מכמירי לב של הסרט, עולם התום שלו הובס- ואם אינו רוצה להסכין עם העולם האפל שבו חיים הוריו, עליו להשתבלל עוד ועוד לתוך קונכיית הפסיכוזה שבה הוא מרגיש בטוח.

האם ככה כחברה אנחנו מייצרים אצל גברים רכים הפרעות נפש?

אני זוכר את ביקורי הראשון כעו"ס חדש במרכז הפסיכיאטרי כפר שאול בירושלים.

הגעתי מלא חששות שאפגוש שם גברים אלימים, סדיסטיים, תוקפניים- כמו שהתרבות לימדה אותי שנראים "משוגעים". פגשתי שם "גברים רכים", עדינים מאד מאד, עדינים עד כדי כאב- עדינים כך שלא יוכלו בכלל להעז להגן על עצמם ועל עולמם הפנימי, כאשר הוא נחדר פעם אחר פעם על ידי אב פרוסי או אם חודרנית, גברים רכים, שייחודם המקסים והרגיש מעולם לא קבל את ההכרה והזכות לה היו זקוקים כדי להרגיש תוקף של קיום בעולם. ואזי הם שקעו לעולם נפרד, עולם בו הפנטזיה יכולה להתגשם, או לפחות לא להיות מופרעת פעם אחר פעם בהתקפה של המציאות על החיבורים הרכים שלהם.

פתאום עכשיו, אני מבין שגם אחרון הגברים הקשוחים בהוסטל לאסירים משוחררים מכורים שבו עבדתי, היה למעשה "גבר רך" שכזה, שפשוט הפך את עורו, והיה "יותר קשוח מהאפיפיור" (או רמבו או שוורצנגר)- כי כשהיה בתור ילד פגיע, מראה את חולשתו, קבל מקלחת של מציאות אכזרית, שלמדה אותו לעשות את ההפך. וגם אגב, בעולם הטיפול האופציה היחידה שהציעו לו היא "טיפול סמכותי" (ראה לצד זה את הורות כמעשה ניסים של שי אור).

הצוות בביה"ח כפר שאול, כמו בבתי חולים פסיכיאטריים רבים, וכמו במשפחות רבות, בקש "להעמיד אותם על הרגליים", להקנות להם "כוחות אגו" להתמודד עם העולם הזה- בגסות ובאכזריות, ממש בדומה לאמו של אהרן בספר הדקדוק (שגם היא בודאי היתה בעבר "נערה רכה" שהוריה והחיים לימדו אותה לותר עליה כדי לשרוד). אנשי צוות רבים פונים למטופלים, אולי באותה גסות ואכזריות שהם עצמם פונים בה לילד הפנימי שלהם, ואומרים לו: תפסיק להתבכיין, תפסיק לחלום- העולם הזה הוא מאבק, החזק שורד, מי שחלש מת בגזים, וכו' וכו' משפטים שאנחנו שומעים ומשמיעים.

הגברים הרכים האלה לא רוצים לעמוד במחסום, הם לא רוצים להילחם בחברים שלהם על ציון או על בחורה, הם לא רוצים לחזור הביתה ב-20 בערב מההיי-טק, לא רוצים לקרוע את הבן בכדורגל כדי שיגדל להיות קשוח ובעל סיבולת, או סתם בשביל האגו שלהם שניצחו את הילד, הם לא רוצים לשלוט באישה שלהם. ועל כל זה הם לא ממש מקבלים תיקוף רגשי, מידי פעם איזה ספר של גרוסמן, איזה שיר של אלתרמן, או איזה סרט כמו "עד קצה העולם" (Into the Wild) או ה"פישר קינג" או הפסיכולוג ב"וויל האנטינג" (או בכלל כל הדמויות שרובין וויליאמס שיחק בחייו... עוד גבר רך בעצמו, שלא כל כך הצליח למצוא את המקום שלו בעולם הזה).

לפוסט הזה אין פואנטה.

"אין ראשית לו וסוף והמשך",

"זימרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

זימרנוהו כך סתם זה מוזר,
כי דבר מה התרונן בו ושר.."

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

אחרי הפסקה קצרה של כמה שבועות, התארגנות כוחות ומילוי מצברים- אני חוזר עם שאלה שמעסיקה אותי בשבועות האחרונים, על הבלבול הזה בין אם לאחות, בין רעיה לאם שנדמה לי ומלווה לא מעט גברים (ודאי את ביאליק הוא בלבל). מקום שמרגיז כל כך מוכר, ראשוני, עמוק-נוגע ולא פתור.

אני מכיר הרבה מאד גברים עצמאים, אשר נראים כבעלי אישיות מלאה ומפותחת, בעלי תחומי עיסוק רחבים, שיש להם חברים בשפע- קיצר גברים בשלים, שפתאום במפגש עם אישה, האישה שהם חיים איתה את חייהם, או מישהי שהכירו זה מקרוב, מאבדים את עצמם לתוך הקשר, כמו מין ורטיגו בין אישי זוגי.

בתוך הקשר הם מאבדים מההוד וההדר שאפיינו אותם, נהיים סימביוטיים ורגרסיביים, ולאט לאט מאבדים את הפרסונה החזקה והמובחנת שהחזיקו טרם תחילת הקשר, משהו משום היבלעות. כך למשל בג'יל וג'ים של פרנסואה טריפו, שבו ז'אן מורו מסובבת את הראש לזוג חברים קרובים, גברים מוכשרים ואיתנים, והמשולש המורכב שנוצר בקשר ביניהם:

(ז'אן מורו, גם אני רוצה להיות ז'יל או ג'ים)

אני חוזר אם כך רגע לביאליק.

האם החוויה שהוא מתאר ב"הכניסיני: היא חוויה גברית מוכרת?  

מה הוא בעצם מנסה לומר על ההקבלה הזו בין אם לרעיה?

נשמע שבסאב- טקסט יש פה איזו אמירה אדיפלית. כלומר שיש בלבול בין הרעיה לאם. שהתשוקה לאישה מלווה גם באיזו כמיהה לחיק, לחוויה אמהית של מקלט וקן. חיק אגב הוא מקום הנחמה כפי שמופיע בתלמוד.

איפה הוא ה"חיק" הפיזי? זה המקום שנמצא בחיבור בין הגוף לזרוע, חשבו רגע מה עולים לכם סביב התחושה של חיק- כמה נחמה ילדית בסיסית בטמינת הראש בחיק האם, מקום כל כך ראשוני. אפשר לומר גם שאזורים של חיבור בגוף האדם הם לרב אזורים ארוטוגניים, כך המפשעה, השקע שבין הכתף לצוואר, חמוקי האוזן, גומת הברך האחורית וכן גם החיק. מעניין לחשוב מדוע אזורי החיבור אלה, שבהם מפגש וגם היעדר משמשים אותנו כמעין אזורי ביניים למפגש קמאי.

החיק הוא גם הכי "בפנוכו" של החיבוק, זהו גם המקום שבו מונח ראשו של התינוק כאשר הוא יונק. ביאליק יודע בדיוק לאן הוא מכוון, הוא זוכר את מה שהוא מבקש, מקלט ראשו כבר נח שם בעבר, בהיותו  עולל יונק.

האם יש חיק גם במובן המטאפורי? האם טיפול נפשי, החזקה או הכלה וויניקוטיאנים הם תחליף חלב אם חייקי? האם מרחב המעבר, לא בכדי מכונה מרחב, משום העתיקות של אותה עמדה אוטיסטית מגעית, כפי שכינה אותה אוגדן? חיק האם הוא המקום המגעי הראשוני?

מעניין שהדובר בשיר של ביאליק מתאונן באוזני אותה אם/אחות על אובדן החלום, על כך שלא נותר לו עוד דבר בעולם. כלומר אותו גבר שחרב עליו עולמו, שהכל אבד לו, מוצא את נחמתו היחידה בחיק האם ואחות. האם זוהי באמת מציאות חייו, או שהוא מציג את הפיצול הזה לאהובתו כדי להוכיח לה שאין לו עוד דבר בעולם מלבדה.

מזכיר לי פתאום את הסיפור המוכר של אתגר קרת "געגועי לקיסינג'ר" (מתוך הספר הנושא את אותו השם) על הבחור שנקרע בין חברתו לאמו, ובסוף מביא לכל אחת מהן את ליבה של השניה. לא סתם בחר קרת את הסיפור הזה לשמש בשם הספר, ולא סתם התמונה בכריכה היא תמונתו של ילד בוכה, ומסתמא גם הגעגוע הוא מוטיב חוזר בסיפור ובספר.

חזרה רגע ל"הכניסיני" המכונן, אולי האפשרות היחידה שביאליק מכיר לזכות בלב האישה הוא להגיד לה שאין לו שום דבר אחר בעולם מלבדה?

כלומר לבטל את עצמו ואת כל עולמו בכדי שתהפוך שלו, ופה נדמה לי מתחילות הצרות.

 השיר הזה (ועוד רבים אחרים בתרבות) מספרים על ילד שמפחד שאם יעשה את צעדיו הראשונים לנפרדות מהאם- הוא יהרוס אותה לגמרי עד שתפסיק להתקיים לחלוטין? בתוקפנות שיפגין בעזיבתו אותה, כבר לא יוכל למצוא אותה מחדש.
או שמא, במובן קצת יותר סובלימטיבי, העזיבה הרצונית של התינוק את חיק האם, בבחירתו לגדול ולהתפתח מסמלת איבוד של משהו שלא יחזור לעולם! של אותה חוויה ינקותית, שאליה כבר לא יוכל לחזור (ואזי אפשר להבין את פיטר פן, וודאי שאת חיפושו אחר אם- הרי כילד, אין הוא בבשלות לחפש אישה).

אבל הפרידה הזו כואבת, וכואבת גם לאם, שאולי מרגישה ננטשת ע"י התינוק שבחר בפרידה ממנה (אדיפליות, אולי גם בחר כך באבא הנפרד ממנה?) וגם היא, האם הגדולה, מפתה ומציעה לבן שאם ירצה אי פעם לחזור לחיקה- עליו לוותר על כל הישגיו הנפשיים והחומריים בעולם הזה..

תמונה מוכרת: גבר לאחר פרידה מאשתו, לאחר השלמת תהליך הגירושין חוזר לגור בבית אמו, היא מאכילה ומשקה אותו, מכסה אותו בשמיכה ואומרת לילה טוב. עכשיו, שויתרת על אשתך בעבורי- תוכל לחזור לחיק החם והאוהב של אמא.

וזו חוויה משונה, לבלבל ככה בין האישה לאמא (אני חושב לעצמי- האם גם לנשים יש חוויה כזו? של בלבול בין בן הזוג לאבא? איזו כמיהה ארכיטיפית וקדומה לכינון של יחסים עם האב דרך האהוב?)

ה"סזורה" הקשה אולי של גברים היא לא הלידה (לפחות לא באופן מודע) אלא רגע הגמילה, או ההחלפה של האם באהובה. החוויה הסימביוטית הראשונית של היות בתוך חיק מוגן, קן ציפור, וההיפלטות ממנו.

אלה משאירים "רשימו" של חוויה, טעם של פעם שאיאפשר באמת להתנתק ממנו. הכמיהה לחזור לרחם היא ביטוי לאחדות בראשיתית שטעמה כטעם חלב חם. כפי שמציע ירמי ב"הדפוק הזה"-

עכשיו אני חי בזוג וכל החיים לפני
לפחות כך נדמה לי
עד שמתברר שיש אישה מעלי
אז אני שואל:
האם אני תמיד אהיה כל כך לחוץ?
עד שאני מתגמד ורוצה להעלם
לחזור לרחם, להיות תינוק.

אגב, מדהים שהקליפ מצולם בתוך "חדר הרגעה" פסיכיאטרי (ירמי גם כפות בחליפת אשפוז)- מרחב פיסי מוגן, מרופד בכריות אשר דומה אולי יותר מכל מרחב אחר לחזרה לרחם.

וילפרד ביון מציע שב"סזורה" יש יותר המשכיות מכפי שהורגלנו לחשוב ולדמיין. ואילו, גברים מתבקשים חברתית להתנתק לחלוטין מאותו מאורע מכונן של תלות ינקותית, לפתח עצמאות וחוסר תלות מוחלטות (ראה כבלי האהבה לג'סיקה בנג'מין), ונאלצים לגרור אחריהם לכל אשר ילכו את אותו צמא, אותו חור בבטן של טעם החלב החם, שנגדע באחת בגמילה, שננלקח, נעלם לנצח, זה שהפך בתהליך החיברות לגבריות ל"פרי אסור" (אולי פרי עץ הדעת היה חלב אם?)

גם ארי פולמן, אגב, ב"ואלס עם באשיר" מתייחס לבלבול הזה בין היות מאהב לבין היות תינוקה של המאהבת.

....

ומצד שני קיימת גם חרדה אדירה מפני היבלעות בתוך אותו הרחם, מעניין למשל שבגמרא (בבלי שבת קכט א) משמשות המילים "רחם" ו"קבר" כמילים נרדפות, מקור החיים משמש בערבוביה גם כמקום הקבורה לאחר המוות. מקום המנוחה האולטימטיבי מתחלף במקום המנוחה הסופי והמוחלט. אני חייב להודות שלא מצאתי הסברים שהניחו את דעתי על החיבור בין רחם וקבר.

כך גם במיזוגניה שמפגינה התרבות הגברית, וכך גם במקורות, למשל בסיפור אדם וחווה- "האישה אשר נתת עמדי היא פיתתני"- לאישה כח כמעט מיסטי על הגבר, אין הוא יכול לעמוד בפניה, ואין הוא לוקח אחריות על מעשיו בנוכחותה.

בספר הזוהר מתואר שלאדם הראשון היו שתי נשים- הראשונה לילית והשניה חווה. לילית הייתה אשה מרדנית ואגרסיבית מבחינה מינית, ולכן לא הסתדרה עם אדם.ואזי נבראה חוה. לילית קרויה בזהר לילית הזונה, לילית הרשעה, לילית האוולת ולילית השחורה. בספרות הקבלה היא מוזכרת לראשונה כבת זוגו הקבועה של סמאל, מלכת ממלכת הסטרא אחרא. (מתוך הויקיפדיה)

(לילית והנחש)

האם הערבוב של משיכה ופחד מהיבלעות של גבר ב"אם גדולה" הוא הבסיס למיזוגניה הגברית?

אבי סינוואני, אגב טבע את הביטוי המאד מאתגר: "אישה בונה אישה הורסת"- ביטוי שאולי טומן בחובו את כל הדרמה שביאיליק מתאר בזעיר אנפין. והפזמון:

אשה בונה אשה הורסת
למה שוב את כועסת
מה עלי לעשות כדי לראות
אותך רכה ומפוייסת

טוב, נדמה לי שמכל קצוות הקשת החברתית התפישה הגברית את האישה היא דיכוטומית שכזו.

נראה שקיים מיתוס גברי עתיק בשנים וחוצה תרבויות של תפישת האישה על ידי הגבר. כמו בהרבה דברים שגברים עושים, גם במקרה הזה יש חלוקה דיכוטומית/ בינארית של תפישת האישה. ניתוק מוחלט מן האישה ועצמאות גברית שבה הגשמה אישית, עוצמה, התפתחות, היעדר תלות. ולצד זה, הקוטב המנוגד לזה- הגבר התלותי, הילדי, המחליף את האחות (רעיה) באם.

אני מרגיש שהפיצול הזה הוא חי ומשמעותי מאד בהרבה מערכות יחסים שניתקלתי בהן, מעניין כמה גברים מרגישים "בבית" בפער הזה, בחיק הזה בין אם לאחות.

לסיום, שיר נוסף, משהו גולמי מהחוויה הזו:

אֶת הֶחָלָב שֶׁלְּךָ

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הֶחָלָב שֶׁלְּךָ

כְּשֶׁאַתְּ

חוֹלֶצֶת שַׁד

וּמַחֲזִיקָה אוֹתוֹ בְּיָּד בּוֹטַחַת

עֲגַלְגַּל

שְׁמַנְמַן, זָקוּר

וּמִתּוֹכֵךְ, מִתּוֹךְ תּוֹכֵךְ, מִמַּעְיָן שֶׁל נְעוּרִים

כְּמוֹ נִמְכָשִים

נְחָלִים שֶׁל טוֹב

זוֹרֵם

סָמִיךְ מָתוֹק

מַרְוֵה

מִדְּבַּר שְׁמָּמָּה

שֶׁכְּמוֹ נִסְפָּק בָּאַחַת

וּמְגוֹרָשׁ.

אַתָּה

אֵינְךָ

הַיֶּלֶד

עוֹד

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552

תסמונת פיטר פן redeirect 301

מה נסגר עם פיטר פן?

הילד מסתובב ברחובות באמצע הלילה-"מרחף באוויר", מוזנח, לא מחליף בגדים, מחפש את הצל של עצמו, תגיד לי ילד אתה בסדר?

מה אתך ילד? 

האף כפתור שלו מנוזל כל השנה- זה אלרגיה? הוא מתלבש כמו שצריך? בן כמה הוא בכלל, הוא קטין, יש עניין לערב רווחה? מישהו דואג לו, מה אכלת היום? איפה אבא שלו, ואיפה אמא שלו, ואיפה הוא לומד? הוא לומד בכלל בבית ספר? ומה הקטע עם הנוצה בכובע, מה הוא היפי?

ומי זו הטינקרבל הזו שהוא מסתובב איתה, היא נראית כמו שק של צרות! גם היא, בוא נגיד, נראית כמו נערת כיכר, היא לבושה איך לומר, די חושפני, מפלרטטת עם כולם, נשים, גברים לא משנה מי. רזה בצורה מחשידה הנערה הזו, היא מזריקה? והקטע עם הכנפיים, תתבגרי כפרה- את לא פיה ולא מלאכית, בחיים האלה עובדים קשה בשביל קצת לחם, ואבקת קסמים זה של האגדות.

והעניין עם וונדי, דחילק ילד, נערה טובה, מבית טוב- אחות בכורה. אבא שלה נפטר, אמא שלה חד הורית בקשיים כלכליים, נושכים שיניים בשביל כל פני. ואתה בהוד הדרך נכנס אליהם הביתה בלי הזמנה, דרך החלון, ומתחיל לבלגן שם את כל המשפחה- האחים הקטנים רואים בך מודל לחיקוי, וונדי שמחפשת דמות אב מתחילה להסתחרר- בינתיים עולה בלי סוף קנאה בינה ובין טינקרבל. על הדרך אתה מתחיל גם עם האמא. אתה שם לב מה אתה מייצר סביבך בעולם? בן כמה אתה בכלל? תגדל, חביבי, תגדל. לא תאכל לא תגדל אף פעם, ילד טוב, צלחת ריקה.

אהה, כן, ומה הקטע עם "ארץ לעולם לא". זה דמיון? זה הלוצינציה? זה משהו על גבול הפסיכוטי? זה מה שויניקוט קרא לו "פינטוז", "חלומות בהקיץ"- דמיון שלא מוביל לחיבור לעולם הזה אלא בריחה לעולם אלטרנטיבי? יעני, עבריינות כסימן לתקווה? אתה שותה ילד? עושה סמים? אתה מעורב בפעילות עבריינית? עברת טראומה? אתה צריך עזרה?

והוק, קפטן הוק בשבילך. אתה לא נורמלי להסתבך עם דמויות עברייניות כאלה? קלטת שהוא חבר בארגון פשע, כן? האיש איבד יד במלחמת כנופיות בדרום, ככה קרוב עם דומראני,  מתפרנס מפרוטקשן ומתלבש כמו אחרון המוזרים. במסלול כזה עוד כמה שנים אתה בול כמוהו, בול באותו מקום, גם הוא התחיל כילד אבוד בעיירת פיתוח.

דחף פנימי מהבטן ליצור משהו בעולם

מה אתך ילד?

אתה מחפש דמות אב למרוד בה, לא השלמת את פתרון התסביך האדיפלי?

יעני, וונדי דמות אמא, הוק דמות אבא- ואתה משייט לך בדוחק דרך גיל ההתבגרות לית דין ולית דיין? אתה מפספס את השנים הכי יפות שלך ילד, במקום כל המאבקים האלה, במקום לנסות לרצוח את אבא, במקום החיים "בכאילו" בארץ לעולם לא, תבחר מקצוע, תשלים בגרויות, יש היום אחלה מכונים אקסטרניים, בטח אפילו יקבלו אותך כמו שאתה, עם הנוצה בכובע והכל. תחליף בגדים, תכבס, תנקה, צחצח שיניים (היה נראה לי שהן במצב לא משהו במבט מקרוב)- תתאפס על עצמך ילד, בעולם אין מקום לסתם חולמים, תתעורר למענך, למעני.

אני מבין את הפחד שלך להפוך יום אחד לקפטן הוק מזדקן, או לאיזה Nine to Five Dad, להיתקע באיזו עבודה משרדית שלא מאתגרת אותך, לא עושה אותך מאושר, וחוץ ממשכורת יפה וחופשה שנתית בחו"ל, אפשר לתלות את החליפה כבר בגיל 50, כי לחיות כאילו אמורים רק בפנסיה. אולי גם, זה מפחיד נורא לוותר על האפשרות הזו להיות "ילד נצחי", כי החלב והחיק החם של אמא על השפתיים, אין כמו התחושה הזו, אולי אפילו כולנו מבקשים בכל דרך אפשרית רק לחזור לשם, ועדיין פיטר (אבא?), מה התכנית ארוכת הטווח שלך?  תקח את וונדי ל"ארץ לעולם לא" כל שנה, ועדיין תמשיך להתגעגע לאמא שלך, וונדי תחזור ותתחתן ותלד ילד, תמשיך הלאה בחיים- ואיפה אתה, רק תגיד שאתה לא מקנא לה-

מי זה בעלה?

מה הם עושים שם ביחד?

הרגשת פעם מה זה להחזיק תינוק בן יומו על הידיים, החום, הרטט, החיים החדשים האלה. יש מצב טוב גם שמהעמדה הזו אף פעם לא תצליח להגשים את עצמך,

מה זה אומר?

שאלה טובה, קשורה אולי לאיזה דחף פנימי מהבטן ליצור משהו בעולם, להיות משהו בעולם, להגשים איזה חלום או מאוויים- אתה חי חלום, נכון, אבל לא בעולם הזה, ואולי כן? אתה טוען שכן, שאתה אוהב את החיים שלך ככה, שאתה מרגיש הגשמה וסיפוק ומלאות עצמית. אולי. אבל מה יקרה לחברה אם כולם יהיו 'פיטר פנים' כמוך? יהיו מאושרים כולם אתה אומר, יהיו הרבה יותר מחוברים ל"ילד הפנימי", יש מצב. אבל נראה לי שמשהו שם גם יישאר בעמדה יותר "אינפנטילית", יעני, שקשה להתמודד ככה עם הכאבים של החיים- עם מוות, עם חוסר הצלחה, עם תסכול, עם כאב.

זה מסובך להיות גבר בעולם הזה, ברור, המודל העיקרי שקיים שם בחוץ זה הקפטן הוקים האלה- מאצ'ואים, תוקפניים, שחושבים שהכל מגיע להם, שפותרים בעיות באלימות, שהנפש העדינה שלך לא מתאימה למודל שהם מציעים לך. אולי אפילו שחנכו אותך בדרך הזאת, והשאירו לך פצע מדמם כזה לכל החיים, שהחלטת שאתה לא רוצה לגדול, לא רוצה להיות גבר בעולם כזה של גברים. מבין, כואב, מזדהה.

ועדיין, אולי בכל זאת יש מודל אחר מה"גבר הרגעי" הזה שקפטן הוק מייצג בעולם שלך. הוא רגעי הוק, כן, רגעי- אין לו באמת תחושה פנימית של משהו "נצחי" טרנסצנדנטי, שמעבר לעולם הזה. כל הפוזה שלו היא בדיוק בגלל התחושה הפנימית שלו שהוא אבוד. הוא חי במלחמת קיום, יומיומית- יוצא להביא את הלחם לאישה, סוג של "בזיעת אפיך" מודרני.

הוא לא באמת חי, הוא לא באמת מחובר, מפחד הכי הרבה מפיטר פנים כמוך- ששמים לו מראה מול הפנים שהוא מנותק מעצמו, מהילד שהוא היה פעם, שהוא כבר מתחיל להזדקן והחרבות והתותחים מתחילים להיראות פתטיים, שהוא לא מחובר לא לאישה שלו, לא לחברים וגם לא לילדים, שהוא נהנה בעיקר מספורט 5, בעיקר כי זו אחלה דרך להתנתק, וכולם יודעים שאסור להפריע כשיש דרבי.

ברור שירדו עליך כשתבחר קריירה שמחוברת לנפש שלך, או לאיזו תחושה של גילוי, או "תיקון עולם"- להציל "ילדים אבודים" אחרים נגיד, שגם הם חיים ב"ארץ לעולם לא". יגידו שאתה מבזבז את הפוטנציאל שלך, שאין מי שבאמת יכול לעזור להם, אותם דברים שאמרו עליך, לא יאמינו בך שאתה באמת יכול לעזור להם. תבוא לדבר בכנס, יקשיבו לדברים שלך, וגברים אחרים שמרגישים מתים בחייהם, יעשו לך חקירה צולבת שתי וערב כדי להוכיח לך שאתה לא יודע כלום, שהדרך שלך לא מדעית, שאי אפשר למדוד מה שאתה עושה, וזה עבודה של איש אחד שאיאפשר להחיל אותה על ציבור שלם, ואפילו לא ללמד אנשי מקצוע את ההתערבויות הקליניות שאתה מציע. אהה, בטח גם אין תקציבים מספיק, כי אתה מציע שצריך להשקיע אין סוף שעות עם הילדים אבודים האלה. וכן, זה מפחיד, בקטע הנרקסיסיטי, יקבלו אותי? יאמינו בי? באמת יש לי מה למכור בעולם הזה? אני באמת שווה משהו?

לא קל פיטר פן, המסע הזה מה"ילד הנצחי" ל"גבר הרגעי", אבל אולי אפשר לעשות ביניהם קצת שולם, קצת החלפת תפקידים?
שהגבר הרגעי הזה יתחבר קצת לילד הנצחי שבו, שהילד יוכל קצת לשרוד את התחושה של הרגעי, לא להתפרק ממנה, להכיל, למצוא שם כוחות אגו, בלי לאבד תחושות איד.
וגם שהגבר יוכל קצת לשחק, בארץ לעולם לא, בנדמה לי, להרגיש נצחיות של חלב אם, בלי לפחד להיבלע, לצנוח ברגרסיה בלתי נשלטת, לאבד שליטה. מה אגיד, מתחיל להבין אותך פיטר, אבא,  או פאן, האל פאן- מוזיקה ושעשועים.

מסע, בלי ספק מסע, מסע הגיבור אפילו. מסע לארץ לעולם לא, וחזרה.