יום שלישי, 14 במרץ 2017

"הגלולה ויחסה אל הלא מודע"


"הגלולה ויחסה אל הלא מודע"
על ה"גלולה הנשית" וה"שליטה הגברית"
יום האישה הבינלאומי 2017

במאי 1960 אישר ה-F.D.A האמריקאי את הגלולה למניעת היריון לשימוש פרטי. צוות של שלושה ביוכימאים (גברים כמובן) עבד במרץ על הנגשת הגלולה לשוק הפרטי. הניסויים של הגלולה התרחשו כמובן באפריקה: נשות העולם השלישי בדמות שפני הניסיונות של המהפכה המינית של שנות ה-60. רבים ראו בגלולה כמבשר העיקרי של אותה מהפכת חירות ושחרור מיני שהתרחשה אי שם בין 'דור הביט' ל'דור ההיפי'. הגלולה נחשבה כחדשנית כי אפשרה למיליוני נשים להימנע מהיריון לא רצוי, ללא תלות בחסדי הגבר, והפרידה הלכה למעשה בין האקט המיני לבין הצורך בשימוש באמצעי מניעה.


הגלולה נחשבה אי אז, כפסגת החופש הנשי, מגזין טיים/לייף (לא זוכר איזה מהשניים)- הגדיר אותה כאחת מפסגות ההישגים של המהפכה הפמיניסטית. הכל היה טוב ויפה עד שהחלו המחקרים של שנות ה-90, שבחנו את הקשר בין נטילת הגלולה לבין תופעות של דיכאון, סרטן, עליה במשקל, אובדן החשק המיני ועוד (גילויים שחברות התרופות כמובן מנסות להילחם בהם בכל הכח).

פריצת הגלולה לתודעה

אתייחס בפוסט זה לאו דווקא להיבטים הפיסיולוגיים של השימוש בגלולה, אלא דווקא להיבטים החברתיים והנפשיים של הפיתוח והשימוש בגלולה. ובעיקר, "הגלולה ויחסה אל הלא מודע"- הלא מודע החברתי, פוליטי ומגדרי אשר מסתתר מאחורי מנגנון הנרמול של השימוש בגלולה למניעת הריון על ידי נשים.


אני רוצה לפתוח דווקא בתור גבר. האפשרות שבת הזוג שלי תיקח גלולה שתשנה את המאזן ההורמונלי בגוף שלה, תמיד הטריפה אותי, מובן מאליו שמתוך דאגה לה, ולא פחות מכך- מתוך הבנה שאני לעולם לא הייתי מסכים לקחת גלולה שכזו. אינני יודע אם יד המקרה בדבר, או שמא ידה הנעלמה של "השליטה הגברית" כפי שכינה זאת פייר בורדייה, אלא שהעובדה שגלולה דומה מעולם לא פותחה עבור גברים, גם 70 שנה ( !! ) אחרי אישור הגלולה לנשים, מעוררת תהיות עצומות.


לא פחות מכך, העובדה שהגלולה פותחה על ידי צוות של גברים. האם הפיזיולוגיה של גברים מורכבת יותר ועל כן פיתוח גלולה עבור גברים גם היא מורכבת יותר? אינני יודע, אך תחושת הבטן שלי מלמדת אותי אחרת. אינני מאמין גם שנטילה של גלולה אשר מתערבת במערכת ההורמונלית של האדם במשך שנים, אינה משנה לרעה משהו באותה מערכת הורמונלית - כפי שמנסות לשכנע אותנו חברות התרופות. אינני מכיר אף תרופה נוספת שבני אדם לוקחים באופן יומיומי, מבלי שיש לה הכרח רפואי - ולזה אנחנו קוראים שחרור האישה.


בעקבות פייר בורדייה פתאום התחלתי להסתכל על כל רעיון השימוש בגלולה כ"אלימות סמלית" של גברים כלפי נשים.


"דבקותו של הנשלט בסדר הקיים" כותב בורדייה (12) "היא פרי הפנמה של המיונים העוברים כטבעיים, ושישותו החברתית של הנשלט היא תוצרה... זוהי דבקות המותנית בחינוך ובהפנמה של השליטה עמוק בתוך הגוף." "אין דבר המגלה יותר בבירור את התהליך הזה של הפנמת יחס השליטה מאשר הסימנים הגופניים החושפים אותה".

כך, עמוק בתוך הגוף הנשי, אולי באחד האזורים המורכבים והעדינים ביותר מבחינה פיזיולוגית (מערכת הרבייה והרחם) מופנמת השליטה הגברית. ה"סדר הקיים" אודות הגלולה, מעולם לא עבר בחינה וערעור חברתי רציני דיו. ודאי וודאי שלא מצד גברים, הנהנים העיקריים מן השימוש בגלולה.



אבל הגלולה הרי, כך הגדיר זאת לייף או טיים (אינני זוכר) היא מפיסגת השאיפות וההישגים של המהפכה הפמיניסטית, הלא כן?

"השליטה יכולה להיכפות לאורך ימים" כותב בורדייה (10) "רק אם היא מצליחה להשיג את ההוקרה, שהיא אי-הכרה בשרירותיות שביסודה".


אפשר לראות בגלולה אם כן, סוכן סמוי מדהים של יצירת "התודעה הכוזבת" אשר מחזקת את ה"סדר הסמלי" של השליטה הגברית. הנה, כולנו הסכמנו הרי (ואישרר לנו זאת מגזין טיים, או לייף, שוב אינני זוכר) עד כמה הגלולה היא פורצת דרך, מהווה נדבך חשוב במאבק של נשים על עצמאותן, על גופן, על מניעת הריון- וכך הוטמעה חברתית, בדרך פתלתלה וערמומית, הנורמליזציה והלגליזציה של השימוש בגלולה.



אני חושב בהקשר של הגלולה גם על ספרה פורץ הדרך של ג'ודית באטלר "גופים נחשבים"-  השליטה של הגבר באישה קודמת ליחסים, קודמת לשפה, היא פרה אדיפלית- היא בגוף ממש, נשים לומדות דרך הגלולה לשעבד את הגוף שלהן לנוחות הגברית.
גופים של נשים, בהקשר של הגלולה, אינם נחשבים.


אני רוצה להתייחס לתחום נוסף, חשבו רגע על המערך הפסיכולוגי הבין- אישי אשר משתמע מן ההפנמה החברתית של השימוש בגלולה. אישה אשר רוצה לשמור על עצמה מלהיכנס להריון במהלך קיום יחסי מין, צריכה לפגוע בגופה, על מנת להבטיח זאת. אישה משנה משהו בגופה, כדי לשמור על עצמה- לא מציבה גבול לגבר אשר איתו היא מקיימת יחסים, לא מקבלת עידוד חברתי ליצור דיאלוג על השימוש באמצעי מניעה, אלא משנה את עצמה. אין כאן מערכת יחסים של שניים, אלא קשר בין שני אובייקטים. הדינמיקה הזו לכשעצמה היא דינמיקה פוגענית, זוהי דינמיקה שבה הגבר נותר חסר אחריות למניעת ההיריון, והאישה נאלצת "לספוג" בעצמה את כל ההשלכות של "המין החופשי".
פתאום לא בטוח לי בכלל שהמין הזה הוא כזה חופשי.
אני שואל את עצמי רגע כמה הדינמיקה הזו בין גבר ואישה היא פריוולנטית במערכות יחסים בכלל, ונדמה לי שהיא מאפיינת אינספור סיטואציות חברתיות בין גבר ואישה בתרבות המערבית: מנשים מצופה לקחת את האחריות (כשהן נתונות לסיכון של פגיעה אישית) אם אינן רוצות להיות נתונות לחסדו של הגבר, לא פעם דיאלוג אינו מוצג כאופציה.


כך כותב בורדייה ב"שליטה הגברית" (עמ' 16):
"הרעיה הופכת את עצמה לקורבן ומציעה את האינסופיות של מסירותה ושל סבלה האילם בתור מתנה ללא כל מתנת-נגד אפשרית, או בתור חוב בל יכופר"

אינני רוצה לחטוא ב"הסגברה" (באנגלית: mansplaining גם בנושאי הגלולה, וכמובן שכל איש ואישה יבחרו על דעת עצמם בנושא, אלא שנראה לי שבתוך השיח על הגלולה, נעדר לחלוטין הקול הגברי. הקול שלוקח אחריות על פיתוח, עידוד וחיברות הגלולה לנשים, ושואל עד כמה הגלולה מחזקת הלכה למעשה את ה"שליטה הגברית". עד כמה "נח" לגברים שנשים פשוט "לוקחות" את הדבר הזה שנקרא "הגלולה" ואזי אנחנו פטורים מלהשתמש בעצמינו באמצעי מניעה גבריים, שאם נודה על האמת- רוב הגברים סולדים מהם מאד. אני רוצה לחשוב על תפיסה גברית חברתית אשר רואה בבת הזוג שלי ליחסי מין קודם כל חברה- כזו אשר האכפתיות והדאגה לה קודמים לכל אקט מיני מענג, כזה או אחר.

מרד של גברים נגד הגלולה?  

מי היה רוצה, לשם הנוחות, שבת הזוג שלו, אם ילדיו לעתיד, תחדיר לעצמה סרטן יום אחר יום? האם גם לנו כגברים יש חובה להתנגד לגלולה, או שמא נמשיך להנות מהרווחים המשניים שאנו גוזרים ממנה?


הגלולה הומצאה על ידי גברים, לשם הנוחות של גברים, ונדמה לי שמבנה החשיבה הכוזב שחוברתנו אליו לפיו הגלולה נותנת חופש לאישה, אף הוא הומצא על ידי גברים.


מה שנשכח ולא דובר בעיני במהפכה הפמיניסטית היא האפשרות ש"האדון" יפתח מתוך עצמו את הרצון "לפרק את בית האדון"- כלומר שגברים מפסידים מהשליטה הגברית. שלהיות הגמון בעל כוח, זה פשוט לא בריא במערכות יחסים בין אישיות- גם כי בסופו של דבר, נעים הרבה יותר לכונן מערכות יחסים שוויוניות, וגם כי הסטרס שיש על גברים להיות תמיד בשליטה הוא בלתי נסבל.


התנגדות גברית לדיכוי גברי. בבחינת להרוס דייקא בעזרת כלי האדון את ביתו של האדון.


יום האישה, מרץ 2017.

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שישי, 24 בפברואר 2017

חשיבה גברית

לחשוב גברים


הקדמה מאוחרת על גבריות מסורתית


בשנת 2019, לפי עמדת איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA), הבעיה המרכזית של גברים היא בגבריות המסורתית שלהם. המבקרים הרבים של הודעת האיגוד טוענים כי מדובר בדוקטורינה פוליטית, פוסט פמיניסטית, אלא שהמציאות המחקרית מלמדת על דברים אחרים: מחקרים אמפיריים שנותחו לאחר עשרות שנות מעקב, מחקרי אורך שמעלים ממצאים קשים על התפתחות ילדים בסביבה גברית מסורתית. 

 מה זה בכלל מגדר לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21? 
האם ניתן לדבר על חלוקה בינארית בין גבריות לנשיות? 

 אורי פריד במאמר מאלף על מורכבותה של הגבריות. 

 קריאה נעימה, 

איתן טמיר, עורך הבלוגים,  מכון טמיר


אינני מכיר את פרופסור חנוך ירושלמי, גם לא "זכיתי" ללמוד אצלו, אבל הפוסט הזה מוקדש, מתוך החשדות של הסיפור שלו שהתפוצץ, ועוד עשרות סיפורים דומים שהתפוצצו בשנה האחרונה- לנושא של גברים פוגעים,
ולצורך העולה "לחשוב גברים".

הדעת מניחה, שבהינתן גילוי מפלצתי של פוגענות, מתוך ניצול של יחסי מרות/תלות/טיפול- הדבר הנכון יהיה לפעול כנגד הפוגע במלוא חומרת הדין, ליצור הרתעה, להעניש, ליצור בטחון אצל נפגעים להתלונן וכן הלאה. אלא שאני רוצה להציע תנועה הפוכה, מרגיזה אולי, מתריסה קמעה, ודאי וודאי שלא טבעית.
אני רוצה להציע, שכשמתגלה סיפור כזה, מלבד לספוק כפיים בזעזוע, לגנות את הפוגע, ואולי את כל המין הגברי כולו- נתחיל לשאול את עצמנו, למה גברים רבים כל כך, בעמדות כוח לרוב, הופכים פוגעים. פוגעים בנשים שלהם, בילדים שלהם, בילדים שהם, במטופלים שלהם, בפקודים שלהם, בעובדים שלהם, ועוד היד נטויה.
אני מרגיש שכחברה, טרם אימצנו לעצמנו את האחריות על ה"פסיכה" של הגבר- מה מניע גברים, ומה מונע גברים. מהן ההבניות החברתיות שאנחנו מסלילים דרכן גברים- שהופכות רבים כל כך מאיתנו, לפוגעים.
(אני אומר "מאיתנו"- כי להבנתי "ניצוצות", או "זרעים" מזרע הפוגענות, נזרעים ברובנו, גברים ישראלים- בודאי ובודאי שאני יכול לומר זאת על עצמי,שבעבורי זוהי התמודדות יומ-יומית לנתב את האנרגיה הגברית שלי, למקומות לא פוגעניים, דווקא מתוך מה שלמדת בבית על תפקיד הגבר בעולם).
יש שיאמרו, ההתמודדות החברתית צריכה להיות חיזוק המהפכה הפמיניסטית, להוסיף עוד לשחרור האישה, לחזק כוחן של נשים בחברה, להשמיע "בקול שונה", להבנות "חדר משלך", לנתח בכלים פוסט-מודרניסטיים שמפרקים מבני כוח, להרחיב שיח, ואין כמוני מסכים ומצדד בזה.
אלא, שלהרגשתי משהו בתנועה הזו חסר- נשים צומחות עוד ועוד מבחינה נפשית, רוחנית, וגם גשמית...ואל מול השינוי הזה, גברים נשארים מאחור- ה"פסיכה" של הגבר, או לפחות מה שאנחנו מלמדים בנים אודות המאווים הכמוסים שלהם בעולם, כל כך לוקים בחסר. אולי במילה אחת, מה שאנחנו מחברתים אליו בנים זה שכל מה שגבר צריך כדי להיות מאושר (גם לשון "אישור") זה "כוח": (כיבושים-מין-כוח) (עבודה-כסף-כוח) (אתגר- הצלחה- כוח) ונדמה לי שהמנטרה הלא מודעת הזו מתפוצצת לנו לאט לאט בפרצוף.
גברים רבים מידי בישראל במאה ה-21 פשוט לא יודעים איפה להניח את עצמם מבחינה נפשית-רגשית, אפשר בכיף להאשים כל אינדיבידואל פוגע, ויש בזה גם משום הצדק והתיקון. אבל לדאבוני אני מרגיש שזה לא ישנה את המצב מהשורש. כל עוד נמשיך ללמד בנים שכוח זה הכל בחיים- ככה תאכל העוגיה (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
ויותר מזה, במצב הדברים הנוכחי, ככל שנשים יתפתחו יותר מבחינה אישית ומגדרית- ככה גברים ירגישו עוד יותר תקועים מאחור, ותרגום של התובנה הזו למשוואת ה"כוח"- והופס, שוב גבר שמרגיש חסר אונים/חדל אישים/, והנה שחזור של מעגל התוקפנות והפגיעה.
השינוי חייב להתרחש מהשורש, אנחנו כחברה צריכים להתחיל "לחשוב גברים"- זה אומר, לצאת מנקודת הנחה שגברים גדלים לתוך עולם רגשי מורכב, שמצריך החזקה הורית, הכלה, הדהוד ואישור "לתפוס מקום" רגשי.
וכן, כן, זה מחייב גם אתכן האמהות, וגם אתכם האבות- שנוטים לגונן על הבנות שלכן, אבל הבנים- "הוא יהיה בסדר" "הוא ילך עם החבר'ה". הסטטיסטיקה אגב לא מחמיאה לנו בהקשר של חינוך מגדרי בגיל הרך, מחקרים מראים שכבר מגיל 9 חודשים אמהות הרבה פחות טולרנטיות לחולשה ולהפגנת רגשות של בנים לעומת בנות (המקור אצל עלי כץ). גם אבות כמובן בסיפור הזה, לא פעם מדכאים בנים אפילו יותר :
"כאשר אבי הניף עלי שוט, הוא החדיר בי, במכות, את האומללות המוכחשת שלו. אבי שנא והעניש דרכי את הילד החלש והתלוי שבתוכו, ואני הטמעתי בנפשי את החלקים מלאי השנאה שבו". ("אני לא רוצה לדבר על זה"- טרנס ריל, עמ 148).
כדי לחשוב על משהו, צריך בשבילו מילים, צריך יכולות "מנטליזציה" ו"שיום"- כך גם כדי "לחשוב גברים"- דא עקא, אמת פשוטה ולא מדוברת היא שאין לנו בכלל שפה לחשוב בה גברים. "פמיניזם" היא מילה שכל נער ונערה בתיכון מכירים, נכון? אבל איך קוראים לפמיניזם של גברים? איך קוראים לתחום החשיבה השלם הנועד לשחרר גברים מכבלי הקונסטורקציות החברתיות הכובלות? מישהו יודע? מישהו נתן לזה פעם שם?
העובדה שמילים מתחום הגבריות (מלבד אלו המאצ'ואיסטיות שמהן יש לנו בשפע- "גב-גבר", "תותח", "כובש", "סחבק", "ערס", "כלי", "אח" וכו') כמעט נעדרות מהז'רגון שלנו, מספרת הרבה מהסיפור. אין לנו כלים מנטליים לחשוב את המסע של גבר בעולם- לא, לא "מסע הגיבור" המיתי, הארכיטיפי, הפנטסטי והגרנדיוזי. אלא מסע של גבר פשוט, איש משפחה, שמתמודד, כמו אישה שמתמודדת עם אמיתות חברתיות מגדריות כובלות- לא זה שיוצא מחר לכבוש את האוורסט, והאמת, אולי גם הוא. (למה לעזאזאל הוא צריך לכבוש את האוורסט כדי להרגיש שהוא מישהו?)
אין לנו את השפה הגברית הפשוטה הזו, שמדברת את מה זה להיות גבר בעולם, מה נעים ומה קשה.
אני מעריך שכשנלמד לדבר בשפה פנימית כזו, תוך אישית, חברתית וגם בינאישית- יצטמצמו מאד המקרים "הירושלמים" הנ"ל.
ועד אז, נמשיך לזעוק חמס כשגבר פוגע, נמשיך להאשים את הגברים חלאות המין האנושי, ונמשיך להתעלם מהעובדה שכשציבור רחב כל כך מתנהג באלימות, כנראה שב"תהליך" מתחת לפני השטח מספר דרך זה סיפור. אולי גברים מבקשים שנתחיל "לחשוב" אותם רגשית, קצת כמו Acting Out של מתבגר.

יום חמישי, 2 בפברואר 2017

גברים "רכים"



"גברים רכים"

אתמול ראיתי יחד עם חבר את "הדקדוק הפנימי", אחרי הסרט הייתה הרצאה קצרה.
החבר ואני, שנינו מטפלים, יצאנו עם דמעות בעיניים. המרצה דבר גבוהה גבוהה על הגוף ברומן של גרוסמן, איבדתי אותו. דיברנו בינינו החבר ואני על "גברים רכים".

אהרן, ועוד הרבה דמויות של בנים אצל גרוסמן ובכלל, הוא "גבר רך".
אין באמת הגדרה כזו של "גברים רכים" אבל בעצם כולנו מכירים אותם.
אלה גברים שבניגוד למיתוס ה"צבר" המקובל- הבפנים שלהם רך, אבל גם הבחוץ שלהם רך.
הדימוי שעולה לי זה "אליפלט" של אלתרמן..
הוא ילד שאם גוזלים מידיו צעצוע, נשאר מבולבל ומחייך. (למה לעזאזל לגזול מידיו של ילד צעצוע?)
ומה מצופה ממנו לעשות? להחזיר מלחמה שערה? אבל הוא לא רוצה, הוא לא רוצה להילחם,
לא רוצה להתלכלך בעולם הזה של המבוגרים שהכל בו קרבות, כמו שאומר אהרן ב"ספר הדקדוק הפנימי".
הוא רוצה לחיות כמו מבוגר בעולם שעדיין יש בו מהתום הילדי, ואמא שלו, של אהרן, בקשיחות אופיינית של דור המבול הציוני (קרי ניצולת שואה), מלמדת אותו פעם אחר פעם, בגסות ובאכזריות גדולה- שהעולם הזה הוא ג'ונגל.
פתאום עולה לי גם הנסיך הקטן של דה-סנט אכזופרי,
המקום היחיד שהוא יכול להתקיים בו זה על כוכב, כוכבית אחרת, רחוקה מאד מאד מכאן.
הוא יכול להגיע לעולם הזה שלנו, אך לרגע, ללמד משל יפה, ולחזור לשם- למקום שממנו בא. אין לו מקום כאן אצלנו.
"בעולם ילד, אין מקום לסתם חולמים".

"לאן הברווזים עפים כשהאגם קופא" שואל הולדן קולפילד פעם אחר פעם ב"תפסן בשדה השיפון", מחכה כמו הנסיך שמישהו יסכים לצייר לו כבשה, שמישהו ידע לענות על החידה הזו מה מסתתר בתוך הבטן של נחש הבריח,
והולדן, נענה פעם אחר פעם, שאין כאן אלא כובע, "המבוגרים יעצו לי למשוך ידי מציור נחשים-בריחים, ובמקום זאת לשקוד על לימודי ג"ג, דברי- הימים, חשבון ודקדוק" כותב המספר בנסיך הקטן.
ממש כמו הדמות שמשחק אית'ן הוק ב"לפני הזריחה" שכל חלום שחלם בתור ילד, הוריו "גייסו" לכדי מקצוע קונקרטי בעולם, ומתוך כך הוציאו את כל הקסם, ועיקרו לו את האפשרות להמשיך וחלום בעולם הזה.
פתאום אני מבין כמה דימויים כאלה של "גברים רכים" יש לנו בתרבות, שמבקשים להיאבק למצוא את התום והאמון בעולם, גם מתוך התבגרותם, לראות את העולם לא כזירה של מאבק, אלא כשדה של שפע.
שהחברה לועגת להם, מנדה במקרה הטוב, ומבזה במקרה הרע.
חוזר כמה שבועות אחורה...אולי בגלל זה פיטר פן כל כך מתנגד לגדול? כי הוא יאבד שם את עולם החלום שלו, כי לגדול זה אומר לוותר על הפנטזיה?
ואולי לא? האם אפשר למצוא דרך אמצע, שבה אפשר לחיות בעולם הזה ול"משוך אורות" מעולם התום והתמימות הילדי?
אהרן, ועוד הרבה ילדים וילדים בנפשם שהכרתי, לא הצליחו למצוא את התיווך הזה.
חלק הארי שבהם, נעלם בתוך הקוטב של ה"גבר המבוגר"- חי חיים זעיר בורגניים מצליחים פחות או יותר, קם כל בוקר לעבודה/אישה/ילדים/מחק את המיותר, בלי הרבה חשק, בלי הרבה חדווה, בעיקר בלי הרבה "משחק", נכנע לתכתיבי ההורים, לאיזה סופר אגו ארכאי. ואז במפגש איתם ההרגשה היא חלולה, שאין שם התרגשות, אולי בכלל כמעט ואין רגש, צריך להביא פרנסה הביתה, צריך לתפקד, לחנך את הדור הצעיר, ולהרחיק כמה שיותר את התחושה של חוסר משמעות, חוסר מיצוי, וחוסר חיבור לילד הפנימי.
"הכניסיני תחת כנפך" זו התבכיינות בשבילם,
"חיקך מקלט ראשי" זה דימוי סתום, לראש אין מקלט, וחיק הוא נחל בהרי הכרמל, או קיצור של החבר'ה מה"פלחי"ק"- חיל הקשר בצבא.

"זה בגלל כל אותם אנשים במכוניות שבאו מולנו"
כותב פירסיג בתחילת "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (עמ' 15-16)
"מי יוצא לעבודה ביום שני בבוקר עם חיוך על פניו?" אני חוזר ואומר.
"כן, אלא שהם נראו כהולכים לאיבוד.. כאילו היו כולם מתים. כמו מסע לוויה". סילביה אומרת.
שנים לווה אותי הדיאלוג הקצר הזה בין המספר לדמותה של סילביה, בבקשה ותפילה שלא אהפך יום אחד להיות גם אני, אחד מאותם הנוסעים בבוקר לעבודה כהולך לאיבוד, כבמסע לוויה. הניסיון הזה לחברת את עצמי מהיות גבר רך, להיות גבר קשה, מאתגר אותי בנקודה הזו בוקר בוקר. (בדרך לעבודה, הכביש הוא זירת ההתגוששות האידיאלית שלי כגבר, ספון בתוך הקוקפיט המדומיין שלי, יכול להגן על הטריטוריה הקטנה, לשלוח חזרה קרן לייזר של תוקפנות כלפי מי ש"חותך" אותי בלי להצטרך להסתכל עליו, ולהגיע סחוט ועצבני לעבודה).
חלקם האחר של הילדים-גדולים, כמו אהרן בספר הדקדוק, או אליפלט של אלתרמן, או גם הנסיך הקטן- אין להם מקום בעולם הזה..או שהם שוקעים עוד ועוד לתוך עולם החלום (פנטזיה ומציאות של ויניקוט) עד שכבר מאבדים קשר עם העולם הזה, משתגעים,  או שהם "חוזרים לכוכב שממנו באו", או שבאקט אובדני אחרון של רצון להשתייך לכלל, מטילים את עצמם על רימון קונקרטי או דמיוני, "במרום הרי, לנו יש ממך נחת.."
או שממשיכים לחיות "ליד" החברה, "בצילה", מקבלים בכל זאת איזה תוקף פנימי להמשיך במסעם, להאמין שיש טוב שאפשר להפיק מהעור הרך, מהמגע עם הלב, חסרים הכרה חברתית (שפעמים רבות כל כך נחוצה לנו כגברים כדי להרגיש מקובלים), נעדרים הכרה כלכלית (ראה הערה קודמת כנ"ל), ובמקרה הטוב מתגלים אחרי שנים כתיבת אוצר ישנה..
"אני מוזר לכולם
וזר לעצמי
בלי מקום בעולם"
(אותיות פורחות באוויר, לילה כיום יאיר)

כותב אביתר בנאי, גבר רך שדווקא כן הצליח להישאר, ולקבל תיקוף, אלא שממשיך להתבלבל ולהסתבך עם הפער הזה בין מי שהוא, למי שרוצים שהוא יהיה:
"כשהתאורה נדלקת
אני עומד על הבמה
פתאום האמת בורחת
נחש עומד בפינה"
ועוד אחד...
("מחיאות כפיים", מאותו האלבום אגב)


נדמה שהגברים הרכים, הם אלו גברים שנולדו עם "עור רגשי" הרבה יותר דק, שרואים ומרגישים את מה שקורה בעולם שסביבם, שמסרבים לקחת חלק ב"משחק" שבו הכללים הם שחלק מלהיות גבר זה גם קצת (או הרבה) לפגוע בסביבה שלך, שכדי להצליח צריך קצת לדרוך על אנשים, או לפחות להפנות את הראש כשאחרים עושים את זה, לראות בחבר גם אויב או מתחרה, לטעום מהמנגל של החברים למרות שנשבעת לא לאכול יותר בשר, כי זה בשביל החבר'ה, וזה קוּל. ועוד ועוד (אני בטוח שכל גבר רך שקורא את הדברים יוכל להיזכר באינספור חוויות כאלו שבהן היה צריך להחליט אם הוא הולך עם הלב שלו, נשאר נאמן, או מאבד משהו משלו כדי שלא יאבד קשר עם המציאות והעולם הסובב אותו).
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ל"גבר הרך" הזה, הוא שהמציאות קופחת על פניו, מוכיחה לו באותות ובמופתים ש"לא כדאי", "לא משתלם" להיות גבר רך ("עם כסף לא הולכים למכולת" הייתי מתריס בפני הורי, כאשר דחקו בי ללכת ללמוד בטכניון, או לעשות דוקטורט כדי שאוכל להביא הביתה פרנוסה.. "אז עם מה הולכים למכולת?" היו שואלים חזרה בהתנשאות. "עם כוונה, ולב, ואמונה בטוב" הייתי עונה ורואה את חלונות עיניהם נאטמים באחת. ובאמת היום, לא פשוט בכלל ללכת למכולת עם אמונה בטוב במקום ארנק שמן, זה מצריך התמודדות והיזכרות יום-יומית).
בסרט, אמא של אהרן מזהירה אותו שבאהבה, אין דבר כזה חברים, רק מאבק, חבר הוא מישהו שעלול לגנוב את הבחורה שלך- ואז כמו בכישוף אפל, הנבואה שלה מתגשמת. ואהרן נכנס לאוקסימורון הזה שבו "קול המציאות" צר העין של אמו, מקבל גושפנקא, הוכחה, ואזי עוד יותר קשה להתנגד לו! והוא נוגס עוד נתח מליבו... איך אוכל להראות מולה את הפרצוף שלי עכשיו, אחרי שצדקה ? שואל את עצמו אהרן, באחד הרגעים הכי מכמירי לב של הסרט, עולם התום שלו הובס- ואם אינו רוצה להסכין עם העולם האפל שבו חיים הוריו, עליו להשתבלל עוד ועוד לתוך קונכיית הפסיכוזה שבה הוא מרגיש בטוח.

האם ככה כחברה אנחנו מייצרים אצל גברים רכים הפרעות נפש?

אני זוכר את ביקורי הראשון כעו"ס חדש במרכז הפסיכיאטרי כפר שאול בירושלים.
הגעתי מלא חששות שאפגוש שם גברים אלימים, סדיסטיים, תוקפניים- כמו שהתרבות לימדה אותי שנראים "משוגעים". פגשתי שם "גברים רכים", עדינים מאד מאד, עדינים עד כדי כאב- עדינים כך שלא יוכלו בכלל להעז להגן על עצמם ועל עולמם הפנימי, כאשר הוא נחדר פעם אחר פעם על ידי אב פרוסי או אם חודרנית, גברים רכים, שייחודם המקסים והרגיש מעולם לא קבל את ההכרה והזכות לה היו זקוקים כדי להרגיש תוקף של קיום בעולם. ואזי הם שקעו לעולם נפרד, עולם בו הפנטזיה יכולה להתגשם, או לפחות לא להיות מופרעת פעם אחר פעם בהתקפה של המציאות על החיבורים הרכים שלהם.
פתאום עכשיו, אני מבין שגם אחרון הגברים הקשוחים בהוסטל לאסירים משוחררים מכורים שבו עבדתי, היה למעשה "גבר רך" שכזה, שפשוט הפך את עורו, והיה "יותר קשוח מהאפיפיור" (או רמבו או שוורצנגר)- כי כשהיה בתור ילד פגיע, מראה את חולשתו, קבל מקלחת של מציאות אכזרית, שלמדה אותו לעשות את ההפך. וגם אגב, בעולם הטיפול האופציה היחידה שהציעו לו היא "טיפול סמכותי" (ראה לצד זה את הורות כמעשה ניסים של שי אור).
הצוות בביה"ח כפר שאול, כמו בבתי חולים פסיכיאטריים רבים, וכמו במשפחות רבות, בקש "להעמיד אותם על הרגליים", להקנות להם "כוחות אגו" להתמודד עם העולם הזה- בגסות ובאכזריות, ממש בדומה לאמו של אהרן בספר הדקדוק (שגם היא בודאי היתה בעבר "נערה רכה" שהוריה והחיים לימדו אותה לותר עליה כדי לשרוד). אנשי צוות רבים פונים למטופלים, אולי באותה גסות ואכזריות שהם עצמם פונים בה לילד הפנימי שלהם, ואומרים לו: תפסיק להתבכיין, תפסיק לחלום- העולם הזה הוא מאבק, החזק שורד, מי שחלש מת בגזים, וכו' וכו' משפטים שאנחנו שומעים ומשמיעים.
הגברים הרכים האלה לא רוצים לעמוד במחסום, הם לא רוצים להילחם בחברים שלהם על ציון או על בחורה, הם לא רוצים לחזור הביתה ב-20 בערב מההיי-טק, לא רוצים לקרוע את הבן בכדורגל כדי שיגדל להיות קשוח ובעל סיבולת, או סתם בשביל האגו שלהם שניצחו את הילד, הם לא רוצים לשלוט באישה שלהם. ועל כל זה הם לא ממש מקבלים תיקוף רגשי, מידי פעם איזה ספר של גרוסמן, איזה שיר של אלתרמן, או איזה סרט כמו "עד קצה העולם" (Into the Wild) או ה"פישר קינג" או הפסיכולוג ב"וויל האנטינג" (או בכלל כל הדמויות שרובין וויליאמס שיחק בחייו... עוד גבר רך בעצמו, שלא כל כך הצליח למצוא את המקום שלו בעולם הזה).
לפוסט הזה אין פואנטה.
"אין ראשית לו וסוף והמשך",
"זימרנוהו בלי דעת מדוע
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

זימרנוהו כך סתם זה מוזר,
כי דבר מה התרונן בו ושר.."


Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שישי, 27 בינואר 2017

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

אחרי הפסקה קצרה של כמה שבועות, התארגנות כוחות ומילוי מצברים- אני חוזר עם שאלה שמעסיקה אותי בשבועות האחרונים, על הבלבול הזה בין אם לאחות, בין רעיה לאם שנדמה לי ומלווה לא מעט גברים (ודאי את ביאליק הוא בלבל). מקום שמרגיז כל כך מוכר, ראשוני, עמוק-נוגע ולא פתור.
אני מכיר הרבה מאד גברים עצמאים, אשר נראים כבעלי אישיות מלאה ומפותחת, בעלי תחומי עיסוק רחבים, שיש להם חברים בשפע- קיצר גברים בשלים, שפתאום במפגש עם אישה, האישה שהם חיים איתה את חייהם, או מישהי שהכירו זה מקרוב, מאבדים את עצמם לתוך הקשר, כמו מין ורטיגו בין אישי זוגי.
בתוך הקשר הם מאבדים מההוד וההדר שאפיינו אותם, נהיים סימביוטיים ורגרסיביים, ולאט לאט מאבדים את הפרסונה החזקה והמובחנת שהחזיקו טרם תחילת הקשר, משהו משום היבלעות. כך למשל בג'יל וג'ים של פרנסואה טריפו, שבו ז'אן מורו מסובבת את הראש לזוג חברים קרובים, גברים מוכשרים ואיתנים, והמשולש המורכב שנוצר בקשר ביניהם:

(ז'אן מורו, גם אני רוצה להיות ז'יל או ג'ים)

אני חוזר אם כך רגע לביאליק.
האם החוויה שהוא מתאר ב"הכניסיני: היא חוויה גברית מוכרת?  
מה הוא בעצם מנסה לומר על ההקבלה הזו בין אם לרעיה?
נשמע שבסאב- טקסט יש פה איזו אמירה אדיפלית. כלומר שיש בלבול בין הרעיה לאם. שהתשוקה לאישה מלווה גם באיזו כמיהה לחיק, לחוויה אמהית של מקלט וקן. חיק אגב הוא מקום הנחמה כפי שמופיע בתלמוד.
איפה הוא ה"חיק" הפיזי? זה המקום שנמצא בחיבור בין הגוף לזרוע, חשבו רגע מה עולים לכם סביב התחושה של חיק- כמה נחמה ילדית בסיסית בטמינת הראש בחיק האם, מקום כל כך ראשוני. אפשר לומר גם שאזורים של חיבור בגוף האדם הם לרב אזורים ארוטוגניים, כך המפשעה, השקע שבין הכתף לצוואר, חמוקי האוזן, גומת הברך האחורית וכן גם החיק. מעניין לחשוב מדוע אזורי החיבור אלה, שבהם מפגש וגם היעדר משמשים אותנו כמעין אזורי ביניים למפגש קמאי.
החיק הוא גם הכי "בפנוכו" של החיבוק, זהו גם המקום שבו מונח ראשו של התינוק כאשר הוא יונק. ביאליק יודע בדיוק לאן הוא מכוון, הוא זוכר את מה שהוא מבקש, מקלט ראשו כבר נח שם בעבר, בהיותו  עולל יונק.
האם יש חיק גם במובן המטאפורי? האם טיפול נפשי, החזקה או הכלה וויניקוטיאנים הם תחליף חלב אם חייקי? האם מרחב המעבר, לא בכדי מכונה מרחב, משום העתיקות של אותה עמדה אוטיסטית מגעית, כפי שכינה אותה אוגדן? חיק האם הוא המקום המגעי הראשוני?
מעניין שהדובר בשיר של ביאליק מתאונן באוזני אותה אם/אחות על אובדן החלום, על כך שלא נותר לו עוד דבר בעולם. כלומר אותו גבר שחרב עליו עולמו, שהכל אבד לו, מוצא את נחמתו היחידה בחיק האם ואחות. האם זוהי באמת מציאות חייו, או שהוא מציג את הפיצול הזה לאהובתו כדי להוכיח לה שאין לו עוד דבר בעולם מלבדה.
מזכיר לי פתאום את הסיפור המוכר של אתגר קרת "געגועי לקיסינג'ר" (מתוך הספר הנושא את אותו השם) על הבחור שנקרע בין חברתו לאמו, ובסוף מביא לכל אחת מהן את ליבה של השניה. לא סתם בחר קרת את הסיפור הזה לשמש בשם הספר, ולא סתם התמונה בכריכה היא תמונתו של ילד בוכה, ומסתמא גם הגעגוע הוא מוטיב חוזר בסיפור ובספר.

חזרה רגע ל"הכניסיני" המכונן, אולי האפשרות היחידה שביאליק מכיר לזכות בלב האישה הוא להגיד לה שאין לו שום דבר אחר בעולם מלבדה?
כלומר לבטל את עצמו ואת כל עולמו בכדי שתהפוך שלו, ופה נדמה לי מתחילות הצרות.
 השיר הזה (ועוד רבים אחרים בתרבות) מספרים על ילד שמפחד שאם יעשה את צעדיו הראשונים לנפרדות מהאם- הוא יהרוס אותה לגמרי עד שתפסיק להתקיים לחלוטין? בתוקפנות שיפגין בעזיבתו אותה, כבר לא יוכל למצוא אותה מחדש.
או שמא, במובן קצת יותר סובלימטיבי, העזיבה הרצונית של התינוק את חיק האם, בבחירתו לגדול ולהתפתח מסמלת איבוד של משהו שלא יחזור לעולם! של אותה חוויה ינקותית, שאליה כבר לא יוכל לחזור (ואזי אפשר להבין את פיטר פן, וודאי שאת חיפושו אחר אם- הרי כילד, אין הוא בבשלות לחפש אישה).
אבל הפרידה הזו כואבת, וכואבת גם לאם, שאולי מרגישה ננטשת ע"י התינוק שבחר בפרידה ממנה (אדיפליות, אולי גם בחר כך באבא הנפרד ממנה?) וגם היא, האם הגדולה, מפתה ומציעה לבן שאם ירצה אי פעם לחזור לחיקה- עליו לוותר על כל הישגיו הנפשיים והחומריים בעולם הזה..
תמונה מוכרת: גבר לאחר פרידה מאשתו, לאחר השלמת תהליך הגירושין חוזר לגור בבית אמו, היא מאכילה ומשקה אותו, מכסה אותו בשמיכה ואומרת לילה טוב. עכשיו, שויתרת על אשתך בעבורי- תוכל לחזור לחיק החם והאוהב של אמא.
וזו חוויה משונה, לבלבל ככה בין האישה לאמא (אני חושב לעצמי- האם גם לנשים יש חוויה כזו? של בלבול בין בן הזוג לאבא? איזו כמיהה ארכיטיפית וקדומה לכינון של יחסים עם האב דרך האהוב?)
ה"סזורה" הקשה אולי של גברים היא לא הלידה (לפחות לא באופן מודע) אלא רגע הגמילה, או ההחלפה של האם באהובה. החוויה הסימביוטית הראשונית של היות בתוך חיק מוגן, קן ציפור, וההיפלטות ממנו.

אלה משאירים "רשימו" של חוויה, טעם של פעם שאיאפשר באמת להתנתק ממנו. הכמיהה לחזור לרחם היא ביטוי לאחדות בראשיתית שטעמה כטעם חלב חם. כפי שמציע ירמי ב"הדפוק הזה"-
עכשיו אני חי בזוג וכל החיים לפני
לפחות כך נדמה לי
עד שמתברר שיש אישה מעלי
אז אני שואל:
האם אני תמיד אהיה כל כך לחוץ?
עד שאני מתגמד ורוצה להעלם
לחזור לרחם, להיות תינוק.
אגב, מדהים שהקליפ מצולם בתוך "חדר הרגעה" פסיכיאטרי (ירמי גם כפות בחליפת אשפוז)- מרחב פיסי מוגן, מרופד בכריות אשר דומה אולי יותר מכל מרחב אחר לחזרה לרחם.
וילפרד ביון מציע שב"סזורה" יש יותר המשכיות מכפי שהורגלנו לחשוב ולדמיין. ואילו, גברים מתבקשים חברתית להתנתק לחלוטין מאותו מאורע מכונן של תלות ינקותית, לפתח עצמאות וחוסר תלות מוחלטות (ראה כבלי האהבה לג'סיקה בנג'מין), ונאלצים לגרור אחריהם לכל אשר ילכו את אותו צמא, אותו חור בבטן של טעם החלב החם, שנגדע באחת בגמילה, שננלקח, נעלם לנצח, זה שהפך בתהליך החיברות לגבריות ל"פרי אסור" (אולי פרי עץ הדעת היה חלב אם?)
גם ארי פולמן, אגב, ב"ואלס עם באשיר" מתייחס לבלבול הזה בין היות מאהב לבין היות תינוקה של המאהבת.
....
ומצד שני קיימת גם חרדה אדירה מפני היבלעות בתוך אותו הרחם, מעניין למשל שבגמרא (בבלי שבת קכט א) משמשות המילים "רחם" ו"קבר" כמילים נרדפות, מקור החיים משמש בערבוביה גם כמקום הקבורה לאחר המוות. מקום המנוחה האולטימטיבי מתחלף במקום המנוחה הסופי והמוחלט. אני חייב להודות שלא מצאתי הסברים שהניחו את דעתי על החיבור בין רחם וקבר.
כך גם במיזוגניה שמפגינה התרבות הגברית, וכך גם במקורות, למשל בסיפור אדם וחווה- "האישה אשר נתת עמדי היא פיתתני"- לאישה כח כמעט מיסטי על הגבר, אין הוא יכול לעמוד בפניה, ואין הוא לוקח אחריות על מעשיו בנוכחותה.
בספר הזוהר מתואר שלאדם הראשון היו שתי נשים- הראשונה לילית והשניה חווה. לילית הייתה אשה מרדנית ואגרסיבית מבחינה מינית, ולכן לא הסתדרה עם אדם.ואזי נבראה חוה. לילית קרויה בזהר לילית הזונה, לילית הרשעה, לילית האוולת ולילית השחורה. בספרות הקבלה היא מוזכרת לראשונה כבת זוגו הקבועה של סמאל, מלכת ממלכת הסטרא אחרא. (מתוך הויקיפדיה)
(לילית והנחש)
האם הערבוב של משיכה ופחד מהיבלעות של גבר ב"אם גדולה" הוא הבסיס למיזוגניה הגברית?
אבי סינוואני, אגב טבע את הביטוי המאד מאתגר: "אישה בונה אישה הורסת"- ביטוי שאולי טומן בחובו את כל הדרמה שביאיליק מתאר בזעיר אנפין. והפזמון:
אשה בונה אשה הורסת
למה שוב את כועסת
מה עלי לעשות כדי לראות
אותך רכה ומפוייסת
טוב, נדמה לי שמכל קצוות הקשת החברתית התפישה הגברית את האישה היא דיכוטומית שכזו.
נראה שקיים מיתוס גברי עתיק בשנים וחוצה תרבויות של תפישת האישה על ידי הגבר. כמו בהרבה דברים שגברים עושים, גם במקרה הזה יש חלוקה דיכוטומית/ בינארית של תפישת האישה. ניתוק מוחלט מן האישה ועצמאות גברית שבה הגשמה אישית, עוצמה, התפתחות, היעדר תלות. ולצד זה, הקוטב המנוגד לזה- הגבר התלותי, הילדי, המחליף את האחות (רעיה) באם.
אני מרגיש שהפיצול הזה הוא חי ומשמעותי מאד בהרבה מערכות יחסים שניתקלתי בהן, מעניין כמה גברים מרגישים "בבית" בפער הזה, בחיק הזה בין אם לאחות.
לסיום, שיר נוסף, משהו גולמי מהחוויה הזו:

אֶת הֶחָלָב שֶׁלְּךָ
אֲנִי אוֹהֵב אֶת הֶחָלָב שֶׁלְּךָ
כְּשֶׁאַתְּ
חוֹלֶצֶת שַׁד
וּמַחֲזִיקָה אוֹתוֹ בְּיָּד בּוֹטַחַת
עֲגַלְגַּל
שְׁמַנְמַן, זָקוּר
וּמִתּוֹכֵךְ, מִתּוֹךְ תּוֹכֵךְ, מִמַּעְיָן שֶׁל נְעוּרִים
כְּמוֹ נִמְכָשִים
נְחָלִים שֶׁל טוֹב
זוֹרֵם
סָמִיךְ מָתוֹק
מַרְוֵה
מִדְּבַּר שְׁמָּמָּה
שֶׁכְּמוֹ נִסְפָּק בָּאַחַת
וּמְגוֹרָשׁ.
אַתָּה
אֵינְךָ
הַיֶּלֶד
עוֹד

Google

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית
5/5 stars
מכירה, שייכת וממליצה
אורי פריד
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל 6745445
Phone: 972-3-6031552