וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

אחרי הפסקה קצרה של כמה שבועות, התארגנות כוחות ומילוי מצברים- אני חוזר עם שאלה שמעסיקה אותי בשבועות האחרונים, על הבלבול הזה בין אם לאחות, בין רעיה לאם שנדמה לי ומלווה לא מעט גברים (ודאי את ביאליק הוא בלבל). מקום שמרגיז כל כך מוכר, ראשוני, עמוק-נוגע ולא פתור.

אני מכיר הרבה מאד גברים עצמאים, אשר נראים כבעלי אישיות מלאה ומפותחת, בעלי תחומי עיסוק רחבים, שיש להם חברים בשפע- קיצר גברים בשלים, שפתאום במפגש עם אישה, האישה שהם חיים איתה את חייהם, או מישהי שהכירו זה מקרוב, מאבדים את עצמם לתוך הקשר, כמו מין ורטיגו בין אישי זוגי.

בתוך הקשר הם מאבדים מההוד וההדר שאפיינו אותם, נהיים סימביוטיים ורגרסיביים, ולאט לאט מאבדים את הפרסונה החזקה והמובחנת שהחזיקו טרם תחילת הקשר, משהו משום היבלעות. כך למשל בג'יל וג'ים של פרנסואה טריפו, שבו ז'אן מורו מסובבת את הראש לזוג חברים קרובים, גברים מוכשרים ואיתנים, והמשולש המורכב שנוצר בקשר ביניהם:

(ז'אן מורו, גם אני רוצה להיות ז'יל או ג'ים)

אני חוזר אם כך רגע לביאליק.

האם החוויה שהוא מתאר ב"הכניסיני: היא חוויה גברית מוכרת?  

מה הוא בעצם מנסה לומר על ההקבלה הזו בין אם לרעיה?

נשמע שבסאב- טקסט יש פה איזו אמירה אדיפלית. כלומר שיש בלבול בין הרעיה לאם. שהתשוקה לאישה מלווה גם באיזו כמיהה לחיק, לחוויה אמהית של מקלט וקן. חיק אגב הוא מקום הנחמה כפי שמופיע בתלמוד.

איפה הוא ה"חיק" הפיזי? זה המקום שנמצא בחיבור בין הגוף לזרוע, חשבו רגע מה עולים לכם סביב התחושה של חיק- כמה נחמה ילדית בסיסית בטמינת הראש בחיק האם, מקום כל כך ראשוני. אפשר לומר גם שאזורים של חיבור בגוף האדם הם לרב אזורים ארוטוגניים, כך המפשעה, השקע שבין הכתף לצוואר, חמוקי האוזן, גומת הברך האחורית וכן גם החיק. מעניין לחשוב מדוע אזורי החיבור אלה, שבהם מפגש וגם היעדר משמשים אותנו כמעין אזורי ביניים למפגש קמאי.

החיק הוא גם הכי "בפנוכו" של החיבוק, זהו גם המקום שבו מונח ראשו של התינוק כאשר הוא יונק. ביאליק יודע בדיוק לאן הוא מכוון, הוא זוכר את מה שהוא מבקש, מקלט ראשו כבר נח שם בעבר, בהיותו  עולל יונק.

האם יש חיק גם במובן המטאפורי? האם טיפול נפשי, החזקה או הכלה וויניקוטיאנים הם תחליף חלב אם חייקי? האם מרחב המעבר, לא בכדי מכונה מרחב, משום העתיקות של אותה עמדה אוטיסטית מגעית, כפי שכינה אותה אוגדן? חיק האם הוא המקום המגעי הראשוני?

מעניין שהדובר בשיר של ביאליק מתאונן באוזני אותה אם/אחות על אובדן החלום, על כך שלא נותר לו עוד דבר בעולם. כלומר אותו גבר שחרב עליו עולמו, שהכל אבד לו, מוצא את נחמתו היחידה בחיק האם ואחות. האם זוהי באמת מציאות חייו, או שהוא מציג את הפיצול הזה לאהובתו כדי להוכיח לה שאין לו עוד דבר בעולם מלבדה.

מזכיר לי פתאום את הסיפור המוכר של אתגר קרת "געגועי לקיסינג'ר" (מתוך הספר הנושא את אותו השם) על הבחור שנקרע בין חברתו לאמו, ובסוף מביא לכל אחת מהן את ליבה של השניה. לא סתם בחר קרת את הסיפור הזה לשמש בשם הספר, ולא סתם התמונה בכריכה היא תמונתו של ילד בוכה, ומסתמא גם הגעגוע הוא מוטיב חוזר בסיפור ובספר.

חזרה רגע ל"הכניסיני" המכונן, אולי האפשרות היחידה שביאליק מכיר לזכות בלב האישה הוא להגיד לה שאין לו שום דבר אחר בעולם מלבדה?

כלומר לבטל את עצמו ואת כל עולמו בכדי שתהפוך שלו, ופה נדמה לי מתחילות הצרות.

 השיר הזה (ועוד רבים אחרים בתרבות) מספרים על ילד שמפחד שאם יעשה את צעדיו הראשונים לנפרדות מהאם- הוא יהרוס אותה לגמרי עד שתפסיק להתקיים לחלוטין? בתוקפנות שיפגין בעזיבתו אותה, כבר לא יוכל למצוא אותה מחדש.
או שמא, במובן קצת יותר סובלימטיבי, העזיבה הרצונית של התינוק את חיק האם, בבחירתו לגדול ולהתפתח מסמלת איבוד של משהו שלא יחזור לעולם! של אותה חוויה ינקותית, שאליה כבר לא יוכל לחזור (ואזי אפשר להבין את פיטר פן, וודאי שאת חיפושו אחר אם- הרי כילד, אין הוא בבשלות לחפש אישה).

אבל הפרידה הזו כואבת, וכואבת גם לאם, שאולי מרגישה ננטשת ע"י התינוק שבחר בפרידה ממנה (אדיפליות, אולי גם בחר כך באבא הנפרד ממנה?) וגם היא, האם הגדולה, מפתה ומציעה לבן שאם ירצה אי פעם לחזור לחיקה- עליו לוותר על כל הישגיו הנפשיים והחומריים בעולם הזה..

תמונה מוכרת: גבר לאחר פרידה מאשתו, לאחר השלמת תהליך הגירושין חוזר לגור בבית אמו, היא מאכילה ומשקה אותו, מכסה אותו בשמיכה ואומרת לילה טוב. עכשיו, שויתרת על אשתך בעבורי- תוכל לחזור לחיק החם והאוהב של אמא.

וזו חוויה משונה, לבלבל ככה בין האישה לאמא (אני חושב לעצמי- האם גם לנשים יש חוויה כזו? של בלבול בין בן הזוג לאבא? איזו כמיהה ארכיטיפית וקדומה לכינון של יחסים עם האב דרך האהוב?)

ה"סזורה" הקשה אולי של גברים היא לא הלידה (לפחות לא באופן מודע) אלא רגע הגמילה, או ההחלפה של האם באהובה. החוויה הסימביוטית הראשונית של היות בתוך חיק מוגן, קן ציפור, וההיפלטות ממנו.

אלה משאירים "רשימו" של חוויה, טעם של פעם שאיאפשר באמת להתנתק ממנו. הכמיהה לחזור לרחם היא ביטוי לאחדות בראשיתית שטעמה כטעם חלב חם. כפי שמציע ירמי ב"הדפוק הזה"-

עכשיו אני חי בזוג וכל החיים לפני
לפחות כך נדמה לי
עד שמתברר שיש אישה מעלי
אז אני שואל:
האם אני תמיד אהיה כל כך לחוץ?
עד שאני מתגמד ורוצה להעלם
לחזור לרחם, להיות תינוק.

אגב, מדהים שהקליפ מצולם בתוך "חדר הרגעה" פסיכיאטרי (ירמי גם כפות בחליפת אשפוז)- מרחב פיסי מוגן, מרופד בכריות אשר דומה אולי יותר מכל מרחב אחר לחזרה לרחם.

וילפרד ביון מציע שב"סזורה" יש יותר המשכיות מכפי שהורגלנו לחשוב ולדמיין. ואילו, גברים מתבקשים חברתית להתנתק לחלוטין מאותו מאורע מכונן של תלות ינקותית, לפתח עצמאות וחוסר תלות מוחלטות (ראה כבלי האהבה לג'סיקה בנג'מין), ונאלצים לגרור אחריהם לכל אשר ילכו את אותו צמא, אותו חור בבטן של טעם החלב החם, שנגדע באחת בגמילה, שננלקח, נעלם לנצח, זה שהפך בתהליך החיברות לגבריות ל"פרי אסור" (אולי פרי עץ הדעת היה חלב אם?)

גם ארי פולמן, אגב, ב"ואלס עם באשיר" מתייחס לבלבול הזה בין היות מאהב לבין היות תינוקה של המאהבת.

....

ומצד שני קיימת גם חרדה אדירה מפני היבלעות בתוך אותו הרחם, מעניין למשל שבגמרא (בבלי שבת קכט א) משמשות המילים "רחם" ו"קבר" כמילים נרדפות, מקור החיים משמש בערבוביה גם כמקום הקבורה לאחר המוות. מקום המנוחה האולטימטיבי מתחלף במקום המנוחה הסופי והמוחלט. אני חייב להודות שלא מצאתי הסברים שהניחו את דעתי על החיבור בין רחם וקבר.

כך גם במיזוגניה שמפגינה התרבות הגברית, וכך גם במקורות, למשל בסיפור אדם וחווה- "האישה אשר נתת עמדי היא פיתתני"- לאישה כח כמעט מיסטי על הגבר, אין הוא יכול לעמוד בפניה, ואין הוא לוקח אחריות על מעשיו בנוכחותה.

בספר הזוהר מתואר שלאדם הראשון היו שתי נשים- הראשונה לילית והשניה חווה. לילית הייתה אשה מרדנית ואגרסיבית מבחינה מינית, ולכן לא הסתדרה עם אדם.ואזי נבראה חוה. לילית קרויה בזהר לילית הזונה, לילית הרשעה, לילית האוולת ולילית השחורה. בספרות הקבלה היא מוזכרת לראשונה כבת זוגו הקבועה של סמאל, מלכת ממלכת הסטרא אחרא. (מתוך הויקיפדיה)

(לילית והנחש)

האם הערבוב של משיכה ופחד מהיבלעות של גבר ב"אם גדולה" הוא הבסיס למיזוגניה הגברית?

אבי סינוואני, אגב טבע את הביטוי המאד מאתגר: "אישה בונה אישה הורסת"- ביטוי שאולי טומן בחובו את כל הדרמה שביאיליק מתאר בזעיר אנפין. והפזמון:

אשה בונה אשה הורסת
למה שוב את כועסת
מה עלי לעשות כדי לראות
אותך רכה ומפוייסת

טוב, נדמה לי שמכל קצוות הקשת החברתית התפישה הגברית את האישה היא דיכוטומית שכזו.

נראה שקיים מיתוס גברי עתיק בשנים וחוצה תרבויות של תפישת האישה על ידי הגבר. כמו בהרבה דברים שגברים עושים, גם במקרה הזה יש חלוקה דיכוטומית/ בינארית של תפישת האישה. ניתוק מוחלט מן האישה ועצמאות גברית שבה הגשמה אישית, עוצמה, התפתחות, היעדר תלות. ולצד זה, הקוטב המנוגד לזה- הגבר התלותי, הילדי, המחליף את האחות (רעיה) באם.

אני מרגיש שהפיצול הזה הוא חי ומשמעותי מאד בהרבה מערכות יחסים שניתקלתי בהן, מעניין כמה גברים מרגישים "בבית" בפער הזה, בחיק הזה בין אם לאחות.

לסיום, שיר נוסף, משהו גולמי מהחוויה הזו:

אֶת הֶחָלָב שֶׁלְּךָ

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הֶחָלָב שֶׁלְּךָ

כְּשֶׁאַתְּ

חוֹלֶצֶת שַׁד

וּמַחֲזִיקָה אוֹתוֹ בְּיָּד בּוֹטַחַת

עֲגַלְגַּל

שְׁמַנְמַן, זָקוּר

וּמִתּוֹכֵךְ, מִתּוֹךְ תּוֹכֵךְ, מִמַּעְיָן שֶׁל נְעוּרִים

כְּמוֹ נִמְכָשִים

נְחָלִים שֶׁל טוֹב

זוֹרֵם

סָמִיךְ מָתוֹק

מַרְוֵה

מִדְּבַּר שְׁמָּמָּה

שֶׁכְּמוֹ נִסְפָּק בָּאַחַת

וּמְגוֹרָשׁ.

אַתָּה

אֵינְךָ

הַיֶּלֶד

עוֹד

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552

תסמונת פיטר פן redeirect 301

מה נסגר עם פיטר פן?

הילד מסתובב ברחובות באמצע הלילה-"מרחף באוויר", מוזנח, לא מחליף בגדים, מחפש את הצל של עצמו, תגיד לי ילד אתה בסדר?

מה אתך ילד? 

האף כפתור שלו מנוזל כל השנה- זה אלרגיה? הוא מתלבש כמו שצריך? בן כמה הוא בכלל, הוא קטין, יש עניין לערב רווחה? מישהו דואג לו, מה אכלת היום? איפה אבא שלו, ואיפה אמא שלו, ואיפה הוא לומד? הוא לומד בכלל בבית ספר? ומה הקטע עם הנוצה בכובע, מה הוא היפי?

ומי זו הטינקרבל הזו שהוא מסתובב איתה, היא נראית כמו שק של צרות! גם היא, בוא נגיד, נראית כמו נערת כיכר, היא לבושה איך לומר, די חושפני, מפלרטטת עם כולם, נשים, גברים לא משנה מי. רזה בצורה מחשידה הנערה הזו, היא מזריקה? והקטע עם הכנפיים, תתבגרי כפרה- את לא פיה ולא מלאכית, בחיים האלה עובדים קשה בשביל קצת לחם, ואבקת קסמים זה של האגדות.

והעניין עם וונדי, דחילק ילד, נערה טובה, מבית טוב- אחות בכורה. אבא שלה נפטר, אמא שלה חד הורית בקשיים כלכליים, נושכים שיניים בשביל כל פני. ואתה בהוד הדרך נכנס אליהם הביתה בלי הזמנה, דרך החלון, ומתחיל לבלגן שם את כל המשפחה- האחים הקטנים רואים בך מודל לחיקוי, וונדי שמחפשת דמות אב מתחילה להסתחרר- בינתיים עולה בלי סוף קנאה בינה ובין טינקרבל. על הדרך אתה מתחיל גם עם האמא. אתה שם לב מה אתה מייצר סביבך בעולם? בן כמה אתה בכלל? תגדל, חביבי, תגדל. לא תאכל לא תגדל אף פעם, ילד טוב, צלחת ריקה.

אהה, כן, ומה הקטע עם "ארץ לעולם לא". זה דמיון? זה הלוצינציה? זה משהו על גבול הפסיכוטי? זה מה שויניקוט קרא לו "פינטוז", "חלומות בהקיץ"- דמיון שלא מוביל לחיבור לעולם הזה אלא בריחה לעולם אלטרנטיבי? יעני, עבריינות כסימן לתקווה? אתה שותה ילד? עושה סמים? אתה מעורב בפעילות עבריינית? עברת טראומה? אתה צריך עזרה?

והוק, קפטן הוק בשבילך. אתה לא נורמלי להסתבך עם דמויות עברייניות כאלה? קלטת שהוא חבר בארגון פשע, כן? האיש איבד יד במלחמת כנופיות בדרום, ככה קרוב עם דומראני,  מתפרנס מפרוטקשן ומתלבש כמו אחרון המוזרים. במסלול כזה עוד כמה שנים אתה בול כמוהו, בול באותו מקום, גם הוא התחיל כילד אבוד בעיירת פיתוח.

דחף פנימי מהבטן ליצור משהו בעולם

מה אתך ילד?

אתה מחפש דמות אב למרוד בה, לא השלמת את פתרון התסביך האדיפלי?

יעני, וונדי דמות אמא, הוק דמות אבא- ואתה משייט לך בדוחק דרך גיל ההתבגרות לית דין ולית דיין? אתה מפספס את השנים הכי יפות שלך ילד, במקום כל המאבקים האלה, במקום לנסות לרצוח את אבא, במקום החיים "בכאילו" בארץ לעולם לא, תבחר מקצוע, תשלים בגרויות, יש היום אחלה מכונים אקסטרניים, בטח אפילו יקבלו אותך כמו שאתה, עם הנוצה בכובע והכל. תחליף בגדים, תכבס, תנקה, צחצח שיניים (היה נראה לי שהן במצב לא משהו במבט מקרוב)- תתאפס על עצמך ילד, בעולם אין מקום לסתם חולמים, תתעורר למענך, למעני.

אני מבין את הפחד שלך להפוך יום אחד לקפטן הוק מזדקן, או לאיזה Nine to Five Dad, להיתקע באיזו עבודה משרדית שלא מאתגרת אותך, לא עושה אותך מאושר, וחוץ ממשכורת יפה וחופשה שנתית בחו"ל, אפשר לתלות את החליפה כבר בגיל 50, כי לחיות כאילו אמורים רק בפנסיה. אולי גם, זה מפחיד נורא לוותר על האפשרות הזו להיות "ילד נצחי", כי החלב והחיק החם של אמא על השפתיים, אין כמו התחושה הזו, אולי אפילו כולנו מבקשים בכל דרך אפשרית רק לחזור לשם, ועדיין פיטר (אבא?), מה התכנית ארוכת הטווח שלך?  תקח את וונדי ל"ארץ לעולם לא" כל שנה, ועדיין תמשיך להתגעגע לאמא שלך, וונדי תחזור ותתחתן ותלד ילד, תמשיך הלאה בחיים- ואיפה אתה, רק תגיד שאתה לא מקנא לה-

מי זה בעלה?

מה הם עושים שם ביחד?

הרגשת פעם מה זה להחזיק תינוק בן יומו על הידיים, החום, הרטט, החיים החדשים האלה. יש מצב טוב גם שמהעמדה הזו אף פעם לא תצליח להגשים את עצמך,

מה זה אומר?

שאלה טובה, קשורה אולי לאיזה דחף פנימי מהבטן ליצור משהו בעולם, להיות משהו בעולם, להגשים איזה חלום או מאוויים- אתה חי חלום, נכון, אבל לא בעולם הזה, ואולי כן? אתה טוען שכן, שאתה אוהב את החיים שלך ככה, שאתה מרגיש הגשמה וסיפוק ומלאות עצמית. אולי. אבל מה יקרה לחברה אם כולם יהיו 'פיטר פנים' כמוך? יהיו מאושרים כולם אתה אומר, יהיו הרבה יותר מחוברים ל"ילד הפנימי", יש מצב. אבל נראה לי שמשהו שם גם יישאר בעמדה יותר "אינפנטילית", יעני, שקשה להתמודד ככה עם הכאבים של החיים- עם מוות, עם חוסר הצלחה, עם תסכול, עם כאב.

זה מסובך להיות גבר בעולם הזה, ברור, המודל העיקרי שקיים שם בחוץ זה הקפטן הוקים האלה- מאצ'ואים, תוקפניים, שחושבים שהכל מגיע להם, שפותרים בעיות באלימות, שהנפש העדינה שלך לא מתאימה למודל שהם מציעים לך. אולי אפילו שחנכו אותך בדרך הזאת, והשאירו לך פצע מדמם כזה לכל החיים, שהחלטת שאתה לא רוצה לגדול, לא רוצה להיות גבר בעולם כזה של גברים. מבין, כואב, מזדהה.

ועדיין, אולי בכל זאת יש מודל אחר מה"גבר הרגעי" הזה שקפטן הוק מייצג בעולם שלך. הוא רגעי הוק, כן, רגעי- אין לו באמת תחושה פנימית של משהו "נצחי" טרנסצנדנטי, שמעבר לעולם הזה. כל הפוזה שלו היא בדיוק בגלל התחושה הפנימית שלו שהוא אבוד. הוא חי במלחמת קיום, יומיומית- יוצא להביא את הלחם לאישה, סוג של "בזיעת אפיך" מודרני.

הוא לא באמת חי, הוא לא באמת מחובר, מפחד הכי הרבה מפיטר פנים כמוך- ששמים לו מראה מול הפנים שהוא מנותק מעצמו, מהילד שהוא היה פעם, שהוא כבר מתחיל להזדקן והחרבות והתותחים מתחילים להיראות פתטיים, שהוא לא מחובר לא לאישה שלו, לא לחברים וגם לא לילדים, שהוא נהנה בעיקר מספורט 5, בעיקר כי זו אחלה דרך להתנתק, וכולם יודעים שאסור להפריע כשיש דרבי.

ברור שירדו עליך כשתבחר קריירה שמחוברת לנפש שלך, או לאיזו תחושה של גילוי, או "תיקון עולם"- להציל "ילדים אבודים" אחרים נגיד, שגם הם חיים ב"ארץ לעולם לא". יגידו שאתה מבזבז את הפוטנציאל שלך, שאין מי שבאמת יכול לעזור להם, אותם דברים שאמרו עליך, לא יאמינו בך שאתה באמת יכול לעזור להם. תבוא לדבר בכנס, יקשיבו לדברים שלך, וגברים אחרים שמרגישים מתים בחייהם, יעשו לך חקירה צולבת שתי וערב כדי להוכיח לך שאתה לא יודע כלום, שהדרך שלך לא מדעית, שאי אפשר למדוד מה שאתה עושה, וזה עבודה של איש אחד שאיאפשר להחיל אותה על ציבור שלם, ואפילו לא ללמד אנשי מקצוע את ההתערבויות הקליניות שאתה מציע. אהה, בטח גם אין תקציבים מספיק, כי אתה מציע שצריך להשקיע אין סוף שעות עם הילדים אבודים האלה. וכן, זה מפחיד, בקטע הנרקסיסיטי, יקבלו אותי? יאמינו בי? באמת יש לי מה למכור בעולם הזה? אני באמת שווה משהו?

לא קל פיטר פן, המסע הזה מה"ילד הנצחי" ל"גבר הרגעי", אבל אולי אפשר לעשות ביניהם קצת שולם, קצת החלפת תפקידים?
שהגבר הרגעי הזה יתחבר קצת לילד הנצחי שבו, שהילד יוכל קצת לשרוד את התחושה של הרגעי, לא להתפרק ממנה, להכיל, למצוא שם כוחות אגו, בלי לאבד תחושות איד.
וגם שהגבר יוכל קצת לשחק, בארץ לעולם לא, בנדמה לי, להרגיש נצחיות של חלב אם, בלי לפחד להיבלע, לצנוח ברגרסיה בלתי נשלטת, לאבד שליטה. מה אגיד, מתחיל להבין אותך פיטר, אבא,  או פאן, האל פאן- מוזיקה ושעשועים.

מסע, בלי ספק מסע, מסע הגיבור אפילו. מסע לארץ לעולם לא, וחזרה.

קרחת, חרדות ודימוי גוף גברי

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו לא מדברים על קרחת?

אני רוצה לדבר על קרחת. אני לא יודע מה אני רוצה להגיד על זה. אבל אני רוצה לדבר על קרחת.

למה יש לנו קרחת? לי דווקא אין קרחת, אבל יש לי שיער לבן מגיל צעיר.

אבל קרחת.

למה לא מדברים על קרחת?

50% אחוז מהגברים מתקרחים, וזה אחד הסודות החברתיים הכי שמורים שלנו. ועוד כזה שנמצא על הראש ובקושי אפשר להסתיר, דיברת על זה פעם עם חבר שמתחיל להקריח? למה לא?

להתראות אומניפוטנציה... 

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על קרחת?

אנחנו לא. כי אנחנו לא מדברים על קרחת, או על דימוי גוף גברי בכלל.

זו תופעה כ"כ נפוצה, ואין עליה כמעט התייחסות בספרות- השפעת ההתקרחות על הדימוי העצמי של גבר, מנגנוני פיצוי של גבריות אל מול התקרחות,  עניינים שבינו לבינה סביב התקרחות של גברים. מן הסתם זה קשור לחשש מאיבוד האון גברי.

רמי קליינשטיין מקריח בגאווה - על מי הוא עובד?

בוא נדבר רגע על רמי קליינשטיין. יש אופנה חדשה כזו (10 שנים) שבה רמי קליינשטיין מגלח את הראש ואז כבר אין לו קרחת. אבל דחילק, על מי הוא עובד, הוא לא באמת נראה כמו חייל מארינס (שגם לו יש קרחת, אבל בגלל שהוא קשוח וגברי, ולא צריך שיער בשביל להיות חזק- הוא שם את שמשון הגיבור בכיס הקטן). הוא נראה כמו מישהו שעובד על עצמו שאין לו קרחת. ומה? כשהוא חוזר הביתה מהופעה בערב, אז הוא לא מתגעגע למחלפות ראשו? בטח שמתגעגע וכשהוא חופף את הראש, הוא לא עצוב שאין שם מה לחפוף. וכשזה מתחיל לגדול מהצדדים והוא שוב צריך עם סכין להוריד הכל- הוא לא מרגיש מזויף שהוא מסתיר מעצמו ומהעולם שהוא כבר לא ילד. מה הקטע עם קרחת? למה נתנו לנו את הדבר הזה? כל כך הרבה גברים סובלים מזה, מדחיקים את זה, מנסים בכל דרך אפשרית להסתיר. אבל דחילק, קרחת.

קרחת כאובדן? 

במעבר מהיותי עלם צעיר וכל יכול, לגבר מקריח- מתגלה משהו מהסופיות שלי, נדמה לי שמעטים הם התסמינים הגופניים שמספרים על תחילת הקץ, על איבוד היכולת האומניפוטנטית, על החלום "לכבוש את העולם" שמגיעים מוקדם כמו התקרחות. רובנו בגילאי ה-30 עדיין מחזיקים בגוף גברי בריא, חלקנו ודאי בכושר, תסמינים שקשורים להזדקנות שטומנים בחובם איבוד של איזו יכולת הם ודאי לא עניין נפוץ, והנה אל מול זה- גברים רבים בעשור ה-4 לחייהם מתחילים להקריח.

שיער שיבה לפחות נתפס לפעמים כסקסי (ג'ורג' קלוני), או משדר ניסיון, בגרות. למרות שגם אותו אני לא כזה אוהב, אבל אם הוא עשה איתי הסכם שהוא נשאר על הראש, אז סבבה שישנה גוונים כמה שהוא רק רוצה. פי אלף מפחיד אותי להתקרח.

הדמיה של ג'ורג' קלוני עם קרחת 

הארכיטיפ של "שיער" יכול אולי להסביר קצת מתוך החרדה וההסתרה- המיתוס של שמשון (שמש-גבר) ודלילה (לילה/ירח-אישה)- חיתוך השיער שלו מסמן את סוף אונו, שיער מקביל לאון גברי, כשאנחנו מתחילים להתקרח- זה מסמל את ראשית הסוף. המיתוס התנ"כי מספר אולי גם משהו על הקשר בין שיער וחרדת הסירוס. הגבר המתנזר (שמשון) יכול להחזיק בכוחו, באונו. לעומת זאת ההתמסרות לאישה, לעולם הזה, לעול הפרנסה, הבית, המשפחה, הילדים- זה מביא לאיבוד השיער ומימוש חרדת הסירוס.

גם הגיבור הפראי בספרו של רוברט בליי, "ג'ון החסון", ספר העוסק במסע הגיבור המיתי, הוא פרא מגודל שיער. הדמיון הסמנטי בין "פרא" ו"פרע" מסמל אולי את הקשר בין שיער ובין חופש. ם בספר הזהר הקבלי אגב, בענייני תורת הפרצופים, מתואר הזָקַן (שיער) של ה"אריך אנפין" כמקור השפע, שערות זקנו הן כמו צינורות או נימים שמהם נמשך ומטפטף השפע לעולם הזה.

הכתיבה הפמיניסטית רוויה בהתייחסות לגוף כאחד ממוקדי השיח המגדרי.

(איך פועלים מנגנוני דיכוי וחיברות דרך הגוף הנשי, מי בעל הכוח להגדיר גוף רצוי, מודלים של יופי, של רזון, מהי השפה שבה משתמשים לתיאור גוף, גוף גשמי נשי כזירה נחותה לעומת ה"לוגוס" הגברי).

האם דיכוי הגוף הנשי קשור בדיכוי הגוף הגברי?

למה אף אחד לא מדבר על הגוף הגברי?

האם בנים מתמודדים עם שאלות שקשורות לגופם בגיל ההתבגרות?

שאלת יסוד שעולה לי,

נשים נבחנות באופן מסורתי לא פעם סביב השאלה- האם הן ׳מקובלות׳ או ׳אהודות׳ על פי דימוי הגוף שלהן.

גברים מתבקשים ׳לתפקד׳ דרך הגוף, רואים את זה אצל בנים שעורכים השוואת של גודל איבר המין, שרירים, גובה וכו. בגידת הגוף של הגבר עם ההתקרחות, כמוה כבגידת התפקוד, תפקוד הוא אחת המטלות המגדריות המסורתיות העיקריות של גברים. להצליח לתפקד (גם במיטה) זה אומר להיות קיים. לא סתם כנראה כל ה׳הייפ׳ האדיר שהיה סביב גילוי ה׳ויאגרה׳. לעומת חוסר תפקוד שאותו קל יותר ׳להסתיר׳- קרחת כמעט בלתי אפשרי להסתיר. כמו שלט חוצות מהבהב שנמצא בדיוק בגובה המבט של בן או בת השיח. שיער קשור לאיבר נוסף- ראש. האם התקרחות מלמדת משהו גם על ׳בגידת הראש׳? התקרחות כסימן לנשירת הלוגוס? איבר החשיבה הגברי?

עם כל הדיבור הפוסט-מודרני אודות  ׳בגידת הדימויים׳ נדמה לי שלגוף הגברי החומרי, הגשמי - זירת ההתגוששות הדה- קונסטרוקטיבית טרם הגיעה. ההתייחסות לגוף הגברי עודנה מאד סטריאוטיפית, חד ערכית, מסורתית.

סביב פתולוגיות מגדריות של הגוף, אפשר להבין למה הפתולוגיה של ׳הפרעות אכילה׳ פחות קשורה לגברים- נשים מטבען הביולוגי-מיני עסוקות בהכנסה/הוצאה וסימון גבול סביב האזורים של מה נכנס ומה לא נכנס אלי. נדמה לי שגברים פחות עסוקים בשאלה הזו (יוצאים מן הכלל אולי גברים שעברו טראומה חודרנית).

סביב מה אולי כן נסבה פתולוגיה גופנית גברית?

אפשרות אחת- התמכרות לדימוי גוף- התמכרות לפיתוח שרירים, לאדרנלין שבסכנה, למראה של הגוף השלם כמייצג של נפש/רוח שלמה. שלמות בכלל. ואפשרות כמו הפוכה- התנכרות לגוף- התנכרות לענייני בריאות, אכילה, מראה- למשל התמקדות בשכל, רציו- ושכחת הגוף.

קרחת היא אולי דימוי הגוף הגברי היחיד שמותר לגביו לפתח ׳חרדה׳.

גבר לא יחרד אם עלה כמה קילו, או יצא לו חצ׳קון. לעומת זאת בקרחת- מקובלת החרדה הגברית, אפילו בקבוצה של גברים מקובל להתייחס אליה כנמסיס הגופי הגברי האולטימטיבי. ומצד שני, כמה מותר לנו כגברים להפגין ולשתף את הבושה שלנו סביב ביצבוץ הקרחת הראשון שמתרחש- בליווי של התהליך שממש קורה לנגד העיניים? כמה לבד נשארים גבים עם הקרחת שלהם? יום אחד פשוט מגיעים למשרד גלוחי ראש, איש לא שואל על זה, איש לא פותח את תיבת הפנדורה של המשמעויות האישיות של ההכרה בקרחת.

בנשירה- יש ממד משמעותי של איבוד שליטה, גילוח הראש אם כן הוא פרקטיקה של החזרת השליטה, חייל המארינס- באקט של היפוך התגובה- מארינס מסמל און- כח מתפרץ, ניסיון לשוות דימוי הפוך למקובל אצל קרחת.

בוא נגיד רגע כמה מילים על גוף וצבא- עם ההתגייסות לצבא הופך לפתע הגוף הגברי לאיבר הפעולה העיקרי החשוב ביותר. זהו מעבר חד מאד מספסל הלימודים לריצה על ג׳בלאות- המשימה ההתפתחותית שונה בתכלית! (לא סתם קמו קבוצות הכנה לגיוס כמו "אחרי!"). הדרישה שהייתה מוכרת עד אותו רגע-לימודית. לא מספקת לך שום כלים להתמודדות עם הריצה בדיונות של וינגייט ביום סיירות.

טקס החניכה הצבאי הגברי- המוכר לכולנו, הוא רגע ׳גילוח השיער׳ בלשכת הגיוס (היום רבים מגיעים כבר אחרי תספורת, אבל מסורתית כך היה).  זהו רגע של חוויה לימינלית, חווית מעבר מילדות לגברות- אשר מסומל באמצעות חיתוך השיער (והאחדה חזותית של המתגייסים). משהו ברגע שבו עברה מכונת הגילוח על שערי, נחרט בי עד היום כמצמרר, אמי וביתנו החם והמוגן התרחקו ממני אז עשרות מילין. השיער שלי הווה עבורי תמיד מרחב של הגדרה עצמית, הגדרה שאבדה באיבחת סכין. משהו מזה מזכיר את חווית ההתקרחות?

זהו, אמרתי כל (כמעט) מה שהיה לי להגיד על קרחת. ועדיין, מרגיש לי שאנחנו לא מדברים על קרחת.

נכון שזה מעורר מחשבות?

מוזמנים ומוזמנות לדיון בתגובות !

חרדה מהתקרחות אצל גברים ►

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552

בוכריס והגבריות הישראלית | אורי פריד

Deconstructing Bouchris

שבוע שעבר הייתי חולה, אז לא כתבתי. אבל המחשבות ליוו אותי גם השבוע עם האייטם אודות הסדר הטיעון של תא"ל במיל' אופק בוכריס. מאז כמובן הכותרות המשיכו הלאה, ולא נותר זכר מהדיון ההוא. מה קורה לנו רגשית כשדבר שהיה החדשות החמות של אתמול, נזרק לפח הזבל של ההיסטוריה מחר?

נדמה לי שקשה מאד שלא "להתנתק" במצב כזה- כמה מקום רגשי יש לי להכיל עוד ועוד "דרמות"? יום אחרי יום. זה מעלה לי גם שאלה אילו פונקציות רגשיות משמשת מהדורת החדשות המרכזית עבורנו. לעיתים אני מרגיש שהעיסוק בחדשות משמש "השלכה" או בריחה מעיסוק בשאלות רגשיות אישיות. משהו דוגמת העיסוק בשושלת האלים המיתולוגיים ביוון העתיקה.

נדמה לי שתהיה זו טעות לראות באופק בוכריס רק אדם פרטי, הרחבה של השיח אודות המקרה לספירה החברתת הישראלית, תציע לנו מצג של גיבור ישראל שהופך בין לילה לעוכר נפשע.

המקרה של בוכריס הוא כאמור מפגש בין "גיבור" לבין "פושע"- לכאורה אלו נמצאים במרחק עצום על הסקאלה, בשני קצוות מנוגדים. איך ניתן להבין שאותו אדם שהיה עד לפני רגע גיבור ישראל שלי, מלח הארץ, הופך בין לילה לפושע אשר גם בקרב עבריינים בצע את המעשה השפל ביותר בהיררכיית הכלא?

בחורינו הטובים

אלא שהחברה הישראלית היא חברה שנמצאת בעיסוק מתמיד בעמדה הסכיזו-פרנואידית, היא מפצלת כל הזמן בין טובים לרעים, בין נכון ללא נכון, בין צודק לטועה, בין שחור ללבן. יום אחד בוכריס תחת "אידאליזציה" ולמחר, "דבליואציה" גמורה. זה לא מפתיע שחברה שנמצאת בסכנה קיומית מאז יום הקמתה (ולפני) חווה מצבים פסיכולוגיים ראשוניים, המצב של "טראומה עיקשת" כפי שמגדירה זאת אפי זיו, מייצר גלישה סכיזואידית ושימוש במנגנונים הכי פרימטיביים כדי לשרוד.

אלא שאולי דווקא "מצב החירום" שהוכרז בישראל ערב הקמתה, ושבו היא נתונה מאז, הוא שמייצר גיבור שהופך פושע. בשיח נוקשה והיסטרי של זהויות, יש חיפוש מתמיד אחר הדימוי ה"מוחלט", אשר יוכל לעשות סדר בבלאגן. במקרה שלנו, בוכריס (או דומיו) מולאם מאנושיותו והופך לאייקון, ל"סימולקרה", "פסטיש"- אין עומד בינינו עוד בוכריס האדם, אלא "דימוי" של הלוחם האמיץ. הוא אינו חי, נושם ופועל, אלא הופך דמות קרטון מקווקוות וגזורה מתוך מגזין "במחנה".הוא לא עוד אדם אלא מכלול השלכת הפנטזיות החברתיות שלנו על דמות הלוחם הגיבור, רב האון, שאין אויב שיוכל לעמוד בפניו, ובבוא היום יציל את כולנו. ה"מסמן" תא"ל בוכריס הופך את ה"מסומן" אופק בוכריס האדם לכלי ריק מתוכן. אין לו מקום כאדם, יש לו תפקיד כמפקד.
את התפקיד החברתי הזה מגלמים גברים רבים בחברה היום- ראשי ממשלה, בעלי הון, מנהלי בנקים, ראשי משפחה ובני זוג (כשבת הזוג שלי אומרת לי "אני רוצה X" או "אני צריכה Y"- כל החושים הגבריים המחוברתים שלי נדרכים לשאלה אם אוכל לבצע את המשימה, אם אעמוד באתגר "דלי הקרח" הבא...). במובן הזה תהליכי הסוציאליזציה של גברים (ונשים) בחברה מביאים אותנו להיות לא פעם הד מואדר של תכונה אשר קיבלנו על עצמנו.

ובאמת, בתיאורי העבירות של בוכריס בכתב האישום המקורי, אני לא פגשתי את בוכריס האדם. לא הרגשתי בחור מרגיש, שמחפש חום, רומן רגשי או אהבה של לוחם שנמצא רחוק מהבית, לא פגשתי אינטימיות בסיטואציות המתוארות, אולי כזו שמבקשת לקבל ביטוי אצל אשה צעירה ומכילה. הניתוק הרגשי שעובר באופן חד ומחריד בתיאור הסיטואציה הוא אולי המכנה המשותף בין כל תיאורי הפגיעה שלו:

"בוכריס, כך נכתב, ביקש מא' להתלוות עמו לקניות עבור השבת המשפחתית בצימר. בוכריס מואשם כי ביקש מא' להיכנס עמו לצימר ומיד לאחר כניסתם הוא תפס את ידה, הצמידה אותה לקיר ואז נישק אותה. לאחר מכן הוביל אותה לחדר השינה ולפי כתב האישום אנס אותה".

"לפי כתב האישום, בוכריס קרא לה לבוא לחדר מגוריו בבסיס, ולאחר הגעתה הפשיט אותה מבגדיה, ביצע בה מעשה סדום ואנס אותה". "היא לא שיתפה פעולה עם מעשיו של הנאשם ולא לקחה בהם חלק פעיל".

ו- " הוא התפשט ולגופו נותרו רק ציצית ודיסקית ונשכב על המיטה..".

(מתוך: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4831591,00.html)

במובן הזה, אני מסכים עם בוכריס וטענתו כי הוא לא "אנס" (או ניצל יחסי מרות בלה בלה בלה..)- הרי "הוא" לא היה שם כלל.  לא היה שם אדם ששמו אופק, או שהחבר'ה קוראים לו בוכריס, הייתה שם "מכונה". מכונה מתוכנתת שיודעת להציב יעדים, ולכבוש אותם, מנטרלת התנגדות, משתמשת בחכמה בכוח האש שעומד לרשותה.

אסוציאציה אחת עלתה לי כשקראתי את תיאורי המקרה היא "פקודת קרב". בוכריס כתב פקודת קרב, וביצע אותה- על הצד הטוב ביותר שניתן לצפות מלוחם מעוטר בגדס"ר גולני.

Rape is about power, not sex, כתבו הוגות פמיניסטיות כבר לפני עשרות שנים, זו היא לא סיטואציה של פורקן יצר מיני, אלא סיטואציה של הפגנת כוח, גברי ברב המקרים, אל מול אחר חלש ממנו. המטרות הן מגוונות, לרב קשורות לשאלות של דימוי עצמי, ושיקום הדימוי העצמי דרך "כיבוש" האחר. הטרמינולוגיה ההיררכית הזו לא זרה לכל מי ששירת אי פעם בצה"ל. בניית דימוי עצמי דרך כיבוש של אחרים (בכל מיני דרכים), היא אולי הדרך השכיחה ביותר להקניית ערך עצמי בצה"ל, גם בקרב קבוצת השווים. תרבות האונס היא ודאי כזו אשר מאפשרת או מעודדת החפצה של נשים כאובייקט מיני. אך גם גם תרבות שמעודדת החפצה של נערים מוסריים לכדי קצינים/מנהלים בכירים ומנותקים.

הביקורת שעולה לי היא כמובן חברתית, אלא שיהיה זה עוול והפקרות כלפי בוכריס האדם לשכוח אותו, ואת אחריותו לסיטואיה. (הוא השכיח את הסובייקטיביות של הנפגעות שלו בדיוק כשם שהשכיח לעצמו את עצמו, או שכך עשתה לו המערכת הצבאית). ובכל זאת, כמה מורכב הדבר לדרוש מאדם שעבר בעצמו "החפצה" מסיבית שלא יחפיץ אחרים. .

ה"בוכריס" שהחברה "השתמשה" בו כדי ליצר את דימוי ומיתוס ה"גיבור" שלה, מתאבן, מתנתק- הגולם קם על יוצרו, אותה מכונה של כוח ועצמה, מפנה עצמה כעת כנגד קודש הקודשים של אותה חברה גופא- טאבו "גילוי העריות", גלגל השיניים החורק מספר למכונה שהיא אינה מכוילת.

"..עבד עבד עבד ברזל
עבד חשמל וכרטסת
תגיד תגיד תגיד לעזאזל
איך שהמכונה בך נכנסת..."

(מתוך "שיר המקצוע" למאיר אריאל)

Google ​

הפוך גוטה, הפוך- מסע אל 'לב' הגבריות הישראלית

Lili Kib‏

5/5 stars

מכירה, שייכת וממליצה

אורי פריד

מכון טמיר לפסיכותרפיה

יגאל אלון 157

תל אביב, ישראל 6745445

Phone: 972-3-6031552